חומש במדבר ספר אחד או שלושה ספרים

כתיבה מיוחדת בתורה

פרשת בהעלותך היא פרשה מרכזית ביותר בחומש במדבר. התורה כתובה רק באותיות וכמעט ללא סימנים. בפרשתינו יש הופעה חד פעמית של תופעה חריגה. פיסקה קצרה, שני משפטים בלבד, המופיעה בצורה ממוסגרת בין שתי אותיות נון הפוכות (בנ"ך יש עוד מספר פעמים). חז"ל, בעקבות כך, הציעו לחלק את החומש לשלושה. עד הפסקה, הפסקה עצמה וכל מה שאחריה. תוכן הפסוקים הוא: "׆  וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃ וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃  ׆"

הרצוי והמצוי

בעיני חלוקה זו מבטאת יותר מכל את ההבדל בין הרצוי והמצוי בחומש במדבר, ומהווה מפנה קריטי בכל מה שהולך לקרות מכאן והלאה. כיום, יש לרוב קוראי המקרא בעיה. אנו קוראים את התורה וכבר מכירים את ההמשך, אולם מי שיקרא את הפרשה ולא מודע כלל למה שקורה בהמשך הומש יחשוב שהכניסה לארץ ישראל קרובה מאד. צריך להיכנס למצב של קריאה ראשונית ולשכוח את ידיעותינו מהפרשות הבאות ואז אפשר לראות רמזים לבעיות שהולכות לצוץ.

עד אותה פסקה, כמעט הכל טוב. בני ישראל מתפקדים. הלויים מתפקדים, לכולם יש את תפקידם, סדר המחנות נקבע ובפרשתינו גם הלויים נכנסים לתפקידם, בני ישראל חוגגים פסח (ומגדילים לעשות אנשים שאינם יכולים לחגוג ומחדשים את הלכת פסח שני), עניין המסעות מוסבר בדיוק לפי העננים, יום או יומיים או חודש או ימים.

כאן כבר צריך לצלצל פעמון אזהרה ראשון. ימים? למה כל כך הרבה זמן לחנות במקום אחד. גם כאשר אליעזר עבד אברהם רוצה לקחת את רבקה, לבן מנסה לעכבו: "תשב הנערה איתנו ימים או עשור". ימים כנראה משכו תקופה לא קצרה של כמה חודשים. המסע לארץ ישראל אורך ימים בודדים (אולי שלושה בלבד כדרך רש"י, ואולי קצת יותר). קשה מאד לשים לב לפעמון אזהרה זה אבל הוא קיים וממשי. גם ההמשך נראה חיובי, החצוצרות כהכנה למסעות או למלחמות שיבואו בכניסה לארץ. עם ישראל מוכן "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" והמסע לארץ ישראל יוצא לדרך.

דו שיח משונה

סיום ההכנות למסע הוא הדו-שיח בין משה ליתרו (משה שואל, יתרו עונה, משה עונה) בו אנו לא יודעים מה התוצאה הסופית, אולם בקשת משה חריגה, הרי יש את העננים שמראים את הדרך ולמה צריך את יתרו?? גם העובדה שהדו שיח נשאר לא פתור אינה נוחה. פעמון אזהרה שני. הפעמון האחרון הוא הפסוק לפני האחרון (לג): "ויִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית-ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:".

הפסוק נראה תמים אולם בגמרא (שבת קט"ז) מפורש כי היתה בכך פורענות: "ואמר ר' חמא בר חנינא: שסרו מאחרי ה'", כלומר מיהרו לסור כתינוק הבורח מפני רבו. הביטוי מהר ה' חריג. היה צריך לכתוב ונסעו מהר סיני. לביטוי "הר ה' " משמעות מיוחדת, בתורה הוא מופיע פעם אחת בלבד בסיפור עקדת יצחק (שעל פי המסורת התרחשה בהר המוריה) - בראשית כ"ב יד: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". בנביאים כבר ברור שהביטוי מדבר על בית המקדש. בני ישראל היו צריכים לסוע מהר סיני להר ה', אבל הם נוסעים מהר ה', מתרחקים מה' והצרות ממהרות לבוא. נראה שזו נקודת המפתח, שגרמה לכל הצרות בהמשך והפכה את המצב הרצוי, שהיה בהחלט בהישג יד, למצב המצוי, שאירע לבסוף.

בשביל להשלים את התמונה, המילה המנחה לפני פסקת "ויהי בנסע הארון" היא המילה טוב (י' כט-לב):

"וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי-ה' דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:
וַיֹּאמֶר אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי-תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָֹה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ"

כאשר משה רבנו אומר את המילה טוב, הוא מתכוון לדבר אחד בלבד, בית המקדש (והשוו לדבריו בראש פרשת ואתחנן: "ההר הטוב הזה והלבנון..."). משה רואה בעיני רוחו, מסע קצר, מלחמת כיבוש והתנחלות מהירה ובנייה מיידית של מקדש קבוע.

בפסקת "ויהי בנסע הארון..." עצמה לא נדון כרגע כלל, אולם לאחריה התמונה נהיית עגומה מאד, כל פעמוני האזהרה כבר מצלצלים והפורענות רודפת אחת את השנייה. המילה המנחה "טוב" נהפכת מיידית ל-"רע":

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: ...: י וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי משֶׁה רָע"

גם תגובות משה לחטאים חיוורות ואינן מזכירות את תגובותיו האמיצות בחומש שמות. הביטוים בשני החומשים זהים ומדגישים את הניגוד עוד יותר.

"למה הרעת לעבדך..." (במדבר י"א, יא).
"למה הרעתה לעם הזה..." (שמות ה', כב). 

"למה לא מצאתי חן בעיניך..." (במדבר י"א, יא).
"ועתה אם מצאתי חן בעיניך..." (ראה שמות ל"ג, יג, טו!). 

"ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג..." (במדבר י"א, טו).
"ועתה אם תשא את חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב, לב).

פעמון אזהרה רביעי הוא יחס משה לחטאי עם ישראל, ולכך שאולי משה לא יהיה זה שמכניס את עם ישראל לארץ ישראל (ואחר כך מובא במדרשים שעל כך בדיוק התנבאו אלדד ומידד). סיום הפרשה ופרשיית האשה הכושית, הוא פעמון אזהרה חמישי, לאחר החטא יש עיכוב לא צפוי של שבוע. עיכוב זה הוא רמז מטרים לעיכוב הגדול של ארבעים שנה שיקרה בפרשה הבאה.

נמצא אם כך שהחלוקה לחומשים נכונה. החלק הראשון של ספר במדבר, אופטימי כמעט כולו ונראה שם כי עם ישראל מוכן, נע במבנה צבאי מסודר. איש איש יודע את מקומו ותפקידו והולכים להיכנס במהירות לארץ ישראל. בחלקו השני של החומש מתחילים הקשיים והבעיות, שילכו ויחמירו מאד בשתי הפרשות הקרובות ויידרשו ארבעים שנה לתיקונן.

מאמר המשך למאמר זה העוסק בהבדל בין הרצוי למצוי דן בדחיית שבט ראובן

מאמרים נוספים לפרשת בהעלותך