פרשת האזינו - עוד צורה לגאולה

פרשת האזינו עיקרה הוא השירה, העדות למה שיקרה לעם ישראל באחרית הימים. הפרשה היא פרשה קשה מאד, הן מבחינת תוכנה והן מבחינת המילים שבה הדורשות ביאורים לרוב. הפרשה מתחילה בצורה חגיגית מאד, וגם עקב הקריאה המיוחדת והטעמים והעובדה שקוראים את הפתיחה מספר רב של פעמים (ימי שני וחמישי ומנחה של שבת), גורמים לרוב האנשים לזכור את החגיגיות שבפתיחה ולא את ההמשך הקשה של השירה.
השירה נאמרת מפי משה רבנו אולם חלקים ממנה באים מפי ה', כדאי לעקוב אחר הפסוקים ולראות בכל פסוק האם ה' או משה הם הדוברים ולעקוב אחרי ההחלפות. השירה כוללת ביטויים רבים שנהפכו למטבעות לשון.
השירה נפתחת בצורה חגיגית על ידי משה המדגיש כבר בפתיחה:

"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"

כבר בפתיחה משה אומר, אל תאשימו את ה' בצרות שלכם, האשימו רק את עצמכם. חטאו של עם ישראל מופיע בארבעה פסוקים בלבד:

"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ: יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ:  יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ"

אותו חטא עיקרי שכל ספר דברים הזהיר ממנו, עבודה זרה, והחטא באותו אופן שקראנו עליו פעמים רבות, אחרי תקופת זמן בארץ, כשהכל טוב, נשכח ה' (והשווה לפרשת ואתחנן בקריאה לתשעה באב: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ..."
מכאן והלאה השירה מתארת את עונשו הקשה של עם ישראל עד הפסוק הקשה ביותר בשירה (ואולי אף בתורה כולה)

"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם"

המפרשים חלוקים בפירוש הפסוק האם באמת עם ישראל ייכחד או שבדומה לעשרת השבטים יגלה ויאבד את ביטויו כעם. אולם כל מטרת עם ישראל בעולם היא להראות את שם ה' אבל גם אם אין עם ישראל, דבר זה לא יעזור לשם ה', מאחר והגויים לא יכירו שעם ישראל אבד עקב חילול ה'

"לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן-יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן-יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל-זֹאת: כִּי-גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה"

כאן הפשט כבר מדבר אל הגויים (למרות שאפשר לפרש את גוי אבד עצות כעם ישראל). ומכאן והלאה השירה פונה לגויים עצמם ואיך הם לא מבינים מדוע עם ישראל מפסיד. לחילופין אפשר להבין את זה כדיבור על עם ישראל וכדברי יאוש של הקבה"ה עצמו: "איך הם לא מבינים???איך?"

"לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים"

בפרשת ניצבים קראנו "הנסתרות לה' אלוקינו". משפט דומה נמצא בפרשת האזינו:

"הֲלֹא-הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי"

אין אנו יודעים את חשבונותיו של הקדוש ברוך הוא. ולא לנו לחשב זאת, מכאן והלאה עוברים לפסוקי הנחמה אולם לא כמו פסוקי הנחמה הבאים בפרשת ניצבים, שכולם שמחה וחזרה לברכות (דברים ל')

"וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ בְּכָל-הגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹקיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה: אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָה' אֱלֹקיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱלֹקיךָ אֶת-לְבָבְךָ וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת-יה' אֱלֹקיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: וְנָתַן ה' אֱלֹקיךָ אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ עַל-אֲבֹתֶיךָ:

בפרשת האזינו, הגאולה היא אחרת, קשה יותר ובעיקר מלאה נקמה. גאולה זו לא באה בעקבות חזרה בתשובה אלא בגלל שפשוט אין ברירה אחרת והסכנה לעם ישראל כל כך גדולה עד כדי כך שגם בלי תשובה חייבים להצילו (רעיון זה שמעתי מהרב יוסף כרמל ראש מכון  כולל ארץ חמדת) והדבר בא לידי ביטוי בפסוק:

"כִּי-יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב"

הביטוי ואפס עצור ואפס עזוב מופיע רק עוד פעם בתנ"ך כולו, בנבואת יונה בן אמיתי בספר מלכים (מלכים ב' י"ד כו)

"כִּי-רָאָה יה' אֶת-עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל"

כשהמצב כל כך גרוע (ועיינו במלכים לראות עד כמה המצב היה גרוע), ה' בעצמו חייב להתערב ולהציל את עם ישראל (וניתן לפרש כי גם גאולת מצרים הייתה גאולה בצורה זו של אפס עצור ועזוב).
והשירה מסתיימת במעין נחמה

"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ"

אין זו הנחמה המופיעה בפרשת ניצבים, אולם הזכרנו במאמרנו שם כי גם האדמה תיענש (ולא תצמיח) וגם העם ייענש (ויינטש מעל אדמתו) והנה כאן מכופר גם לאדמה וגם לעם.

לאחר סיום השירה משה מפציר שוב בבני ישראל לשמור את תורת ה' ובעצם היום מקבל משה את נבואתו האחרונה מה', נבואה שמצווה עליו למות.
לא מצינו עוד נבואה כזו בתורה שבו מישהו מצטווה למות. היו אנשים שנאמר להם שמותם קרוב, אולם הציווי למשה הוא חריג ומכאן אמרו הדרשנים שלמלאך המוות לא הייתה יכולת ליטול את נשמתו של משה ולכן היה צריך בציווי אלוקי למשה על מנת שימות. את הציווי על מותו של משה, כבר פגשנו בפרשת פינחס, והערנו שם כי הציווי אינו במקומו ומופיע מוקדם בתורה מאשר הזמן שבו נאמר. כאן מופיע הציווי במקומו הנכון, סיום התורה ויומו האחרון של משה רבנו.
פרשת האזינו מסיימת שוב בכך שמשה לא ייכנס לארץ ישראל, זהו סיום קשה לתורה ולכן נותרה עוד פרשה אחת, פרשה שכולה חגיגית על מנת לא לסיים בדבר רע, על מהותה של פרשת וזאת הברכה, על קריאתה בשמחת תורה, ולאחר הפרשות הקשות של כי-תבוא, ניצבים וילך ואזינו ולמה בכלל חוגגים בסיום התורה, אי"ה בשנה הבאה.
שנה טובה
כתיבה וחתימה טובה


מאמרים נופסים לפרשת האזינו