הקשר העמוק בין שבט יהודה לשבט בנימין מתחיל בפרשת מקץ. בפרשה זו, האחרים נדרשים לקחת איתם את בנימין למצרים, על מנת שיוסף יאמין להם שהם אינם מרגלים (כך לפחות האחים חושבים, ליוסף היו תוכניות אחרות) וגם ישחרר את שמעון שבינתיים משמש כמעין בן ערובה.
יעקב אינו מעונין לשלוח את בנימין ומילותיו הן מילות צער (מ"ב לו): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה". שני בנים כבר חסרים ויעקב לא מוכן לסכן את בנימין.
ראובן מציע (כנראה האחים רצו לשוב מיד למצרים ולגמור עם העניין): "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל-אָבִיו לֵאמֹר אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" וכצפוי יעקב לא מקבל הצעה זו.
כמובן שראובן לא התכוון להרוג את בניו, אלא מה שרצה לומר שהוא ישמור על בנימין כאילו הוא שומר על שני הבנים שלו (ובכך להראות את החשיבות של בנימין), אולם צורת הדיבור שלו אינה ראויה והניסוח גרוע מאד.
לאחר מכן התורה מדגישה כי הרעב כבד בארץ ויעקב מבקש מבניו לרדת שוב למצרים. כאן מתחילה להתגלות מנהיגותו של יהודה, שמזכיר ליעקב (שבוודאי הדחיק את הנושא) שאין שום אפשרות לרדת ללא בנימין ובסופו של דבר מציע יהודה (מ"ג ט) את ההצעה הבאה: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים" ויעקב משתכנע.
מדוע יעקב השתכנע מדבריו של יהודה? ניתן לומר שלאחר זמן כבר לא הייתה שום ברירה וכפי שיהודה אמר או שניקח את בנימין או שנמות כולנו אולם דיוק במילותיו של יהודה יראה לנו כי עצם המילים אותם בחר יהודה שיכנע את יעקב.
יהודה משתמש באותן מילים בדיוק בהן השתמש יעקב כשלושים שנה קודם לכן כשתיאר את מסירותו ואחריותו לצאן לבן בפרשת ויצא (ל"א לח-לט): "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: טְרֵפָה לֹא-הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה".
כאשר יעקב שומע את יהודה הוא נזכר בו עצמו ומבין שאחריות כמו שיהודה מוכן לקחת על בנימין היא בדרגה הגבוהה ביותר שיש, ולמעשה דרגה הזהה לחלוטין לדרגת האחריות אותה מרגיש יעקב עצמו כלפי בנימין.
שימוש במילים אלו משכנע סופית את יעקב. יהודה אכן עומד בהתחייבותו בפרש ויגש הוא לא מהסס לפתוח בנאום תקיף כלפי יוסף (למרות שיהודה בעמדת נחיתות עצומה) ובסופו של דבר מציע את עצמו כעבד במקום בנימין כמחויבות לאחריותו.
לדף הראשי לפרשת מקץ
יעקב אינו מעונין לשלוח את בנימין ומילותיו הן מילות צער (מ"ב לו): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה". שני בנים כבר חסרים ויעקב לא מוכן לסכן את בנימין.
ראובן מציע (כנראה האחים רצו לשוב מיד למצרים ולגמור עם העניין): "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל-אָבִיו לֵאמֹר אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" וכצפוי יעקב לא מקבל הצעה זו.
כמובן שראובן לא התכוון להרוג את בניו, אלא מה שרצה לומר שהוא ישמור על בנימין כאילו הוא שומר על שני הבנים שלו (ובכך להראות את החשיבות של בנימין), אולם צורת הדיבור שלו אינה ראויה והניסוח גרוע מאד.
לאחר מכן התורה מדגישה כי הרעב כבד בארץ ויעקב מבקש מבניו לרדת שוב למצרים. כאן מתחילה להתגלות מנהיגותו של יהודה, שמזכיר ליעקב (שבוודאי הדחיק את הנושא) שאין שום אפשרות לרדת ללא בנימין ובסופו של דבר מציע יהודה (מ"ג ט) את ההצעה הבאה: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים" ויעקב משתכנע.
מדוע יעקב השתכנע מדבריו של יהודה? ניתן לומר שלאחר זמן כבר לא הייתה שום ברירה וכפי שיהודה אמר או שניקח את בנימין או שנמות כולנו אולם דיוק במילותיו של יהודה יראה לנו כי עצם המילים אותם בחר יהודה שיכנע את יעקב.
יהודה משתמש באותן מילים בדיוק בהן השתמש יעקב כשלושים שנה קודם לכן כשתיאר את מסירותו ואחריותו לצאן לבן בפרשת ויצא (ל"א לח-לט): "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: טְרֵפָה לֹא-הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה".
כאשר יעקב שומע את יהודה הוא נזכר בו עצמו ומבין שאחריות כמו שיהודה מוכן לקחת על בנימין היא בדרגה הגבוהה ביותר שיש, ולמעשה דרגה הזהה לחלוטין לדרגת האחריות אותה מרגיש יעקב עצמו כלפי בנימין.
שימוש במילים אלו משכנע סופית את יעקב. יהודה אכן עומד בהתחייבותו בפרש ויגש הוא לא מהסס לפתוח בנאום תקיף כלפי יוסף (למרות שיהודה בעמדת נחיתות עצומה) ובסופו של דבר מציע את עצמו כעבד במקום בנימין כמחויבות לאחריותו.
לדף הראשי לפרשת מקץ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה