הפטרת פרשת נשא היא בספר שופטים פרק י"ג ומתחילה את סיפורי שמשון.
ב וַיְהִי- אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה: ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ-ה' אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן:
פתיחת הסיפור בהתגלות ניסית לאשת מנוח. בניגוד לבעלה, שם האישה לא מופיע כלל בפסוקים. בתלמוד מנסים לזהות את האשה עם הצללפוני המוזכרת בדברי הימים.
ד וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא:ה כִּי- הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:
הבשורה על ההריון בוודאי מפתיעה אולם יש גם מגבלות החלות על האשה. הדבר הראשון שנאסר הוא שתיית יין ואכילת טמא. הכוונה באכילת דבר טמא אינה ברורה כל צרכה מאחר וכל אחד אסור לאכול מאכלות טמאים, וכנראה הייתה כוונה להקפדה יתירה בדבר או בדברים דומים. ההסבר לאיסור מופיע בפסוק הבא. הילד יהיה נזיר מן הבטן ולכל ימי חייו והוא גם זה שיושיע את ישראל מיד הפלשתים שכבר משעבדים את בני ישראל ארבעים שנה.
ו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹקים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹקים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי:ז וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה כִּי-נְזִיר אֱלֹקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ:
האישה ממהרת לספר לבעלה את מה שקרה. האישה מזהה היטב כי לפניה עומד מלאך ולא איש ונביא. היא מתנצלת בפני מנוח כי לא שאלה לשם האיש (אך ממילא מסבירה זאת בכך שהוא היה מלאך) ומשום מה בוחרת להשמיט את עניין ההושעה מיד פלישתים.
ח וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-ה' וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹקים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד:
מנוח מאמין אבל מבקש הוראות נוספות.
ט וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹקים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ- הָאֱלֹקים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ:
תפילתו נענית, אולם המלאך מתגלה שוב רק אל האישה ולא כבקשת מנוח שיתגלה לשניהם או אליו.
י וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי:יא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל-הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי:יב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ:
האשה ממהרת לחזור ולספר למנוח שקם והולך אחרי אשתו.
יג וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל-מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר:יד מִכֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא- מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ וְכָל-טֻמְאָה אַל-תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר:
המלאך פשוט חוזר על הדברים ולא מחדש כמעט דבר. יתרה מכך הוא אומר למנוח כל מה ששיש להגיד כבר אמרתי לאשה. באופן מפתיע משהו הציוויים כאן מתייחסים אך ורק לאשה. מפרשים העירו שמנוח לא צריך את המלאך כדי ללמוד הלכות נזירות המפורטות בתורה החידוש הגדול הוא בכך שבזמן ההריון האיסורים חלים גם על האם.
טו וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ ה' נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים: טז וַיֹּאמֶר- מַלְאַךְ ה' אֶל-מָנוֹחַ אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה' תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא:
מנוח לא מזהה כי מדובר במלאך וחושב כי מדובר באיש נביא ולכן מציע לו סעודה. האשה מזהה מיד כי מדובר במלאך ואילו מנוח לא.
יז וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי-יָבֹא (דְבָרְיךָ) [דְבָרְךָ] וְכִבַּדְנוּךָ:יח וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא-(פֶּלִאי) [פֶּלִי:]
מנוח ממשיך לחקור את המלאך לשמו. התשובה שהוא מקבל זהה לחלוטין לתשובה שקיבל יעקב אבינו כאשר שאל את האיש שנאבק עמו (ואולי בגלל חשכת הלילה אי אפשר היה זהות אותו כמלאך) לשמו.
יט וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת-הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל-הַצּוּר לַה' וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים:כ וַיְהִי- בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ-ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה: כא וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא:
מנוח מקבל את עצת המלאך ומעלה את הגדי עולה לה'. תוך כדי כך נעלם מלאך האלוקים ועולה עם הלהבות השמימה. רק אז משתכנע מנוח כי מדובר במלאך אלוקים. האישה לא מוזכרת כי היא ידעה זאת מזמן.
כב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹקים רָאִינוּ:כג וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ- חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת:
מנוח מתחיל לפחד אחרי שראה את המראה, אולם אשתו מרגיעה אותו. היא הרי כבר ראתה את המלאך ולא קרה לה דבר.
כד וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה':
סיפור עלילת שמשון סובב סביב נשים. האשה הראשונה היא אמו. אליה המלאך נגלה, היא מבינה מיד שהוא מלאך ולמרות ששמה כלל לא מוזכר, מכל ההפטרה בולט כי בעלה הוא שולי כלפיה. היא גם זו שנותנת לשמשון את שמו (למרות שבמקומות רבים האם בחרה את השם ואין כאן דבר חריג מאד).
כה וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל:
אנו עדיין איננו מבינים מה כוחו של שמשון ומהי אותה רוח ה'. אבל כבר כנער לשמשון יצא שם במחנה דן. ביתו אמנם בצרעה אבל הוא מוכר גם בעיר אחרת בנחלת שבט דן.
לדף הראשי של פרשת נשא
בפינת האומנות נביא שתי יצירות של רמברנדט
אחת היא רישום
השני הוא ציור בצבעים. הדמיון לרישום רב בפרט בדמות האשה שדמותה לא מתאימה כלל לדמות מתקופת התנ"ך.
והשנייה ציור בצבעי שמן
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.
ב וַיְהִי- אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה: ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ-ה' אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן:
פתיחת הסיפור בהתגלות ניסית לאשת מנוח. בניגוד לבעלה, שם האישה לא מופיע כלל בפסוקים. בתלמוד מנסים לזהות את האשה עם הצללפוני המוזכרת בדברי הימים.
ד וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא:ה כִּי- הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:
הבשורה על ההריון בוודאי מפתיעה אולם יש גם מגבלות החלות על האשה. הדבר הראשון שנאסר הוא שתיית יין ואכילת טמא. הכוונה באכילת דבר טמא אינה ברורה כל צרכה מאחר וכל אחד אסור לאכול מאכלות טמאים, וכנראה הייתה כוונה להקפדה יתירה בדבר או בדברים דומים. ההסבר לאיסור מופיע בפסוק הבא. הילד יהיה נזיר מן הבטן ולכל ימי חייו והוא גם זה שיושיע את ישראל מיד הפלשתים שכבר משעבדים את בני ישראל ארבעים שנה.
ו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹקים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹקים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי:ז וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה כִּי-נְזִיר אֱלֹקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ:
האישה ממהרת לספר לבעלה את מה שקרה. האישה מזהה היטב כי לפניה עומד מלאך ולא איש ונביא. היא מתנצלת בפני מנוח כי לא שאלה לשם האיש (אך ממילא מסבירה זאת בכך שהוא היה מלאך) ומשום מה בוחרת להשמיט את עניין ההושעה מיד פלישתים.
ח וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-ה' וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹקים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד:
מנוח מאמין אבל מבקש הוראות נוספות.
ט וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹקים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ- הָאֱלֹקים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ:
תפילתו נענית, אולם המלאך מתגלה שוב רק אל האישה ולא כבקשת מנוח שיתגלה לשניהם או אליו.
י וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי:יא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל-הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי:יב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ:
האשה ממהרת לחזור ולספר למנוח שקם והולך אחרי אשתו.
יג וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל-מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר:יד מִכֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא- מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ וְכָל-טֻמְאָה אַל-תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר:
המלאך פשוט חוזר על הדברים ולא מחדש כמעט דבר. יתרה מכך הוא אומר למנוח כל מה ששיש להגיד כבר אמרתי לאשה. באופן מפתיע משהו הציוויים כאן מתייחסים אך ורק לאשה. מפרשים העירו שמנוח לא צריך את המלאך כדי ללמוד הלכות נזירות המפורטות בתורה החידוש הגדול הוא בכך שבזמן ההריון האיסורים חלים גם על האם.
טו וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ ה' נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים: טז וַיֹּאמֶר- מַלְאַךְ ה' אֶל-מָנוֹחַ אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה' תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא:
מנוח לא מזהה כי מדובר במלאך וחושב כי מדובר באיש נביא ולכן מציע לו סעודה. האשה מזהה מיד כי מדובר במלאך ואילו מנוח לא.
יז וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי-יָבֹא (דְבָרְיךָ) [דְבָרְךָ] וְכִבַּדְנוּךָ:יח וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא-(פֶּלִאי) [פֶּלִי:]
מנוח ממשיך לחקור את המלאך לשמו. התשובה שהוא מקבל זהה לחלוטין לתשובה שקיבל יעקב אבינו כאשר שאל את האיש שנאבק עמו (ואולי בגלל חשכת הלילה אי אפשר היה זהות אותו כמלאך) לשמו.
יט וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת-הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל-הַצּוּר לַה' וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים:כ וַיְהִי- בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ-ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה: כא וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא:
מנוח מקבל את עצת המלאך ומעלה את הגדי עולה לה'. תוך כדי כך נעלם מלאך האלוקים ועולה עם הלהבות השמימה. רק אז משתכנע מנוח כי מדובר במלאך אלוקים. האישה לא מוזכרת כי היא ידעה זאת מזמן.
כב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹקים רָאִינוּ:כג וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ- חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת:
מנוח מתחיל לפחד אחרי שראה את המראה, אולם אשתו מרגיעה אותו. היא הרי כבר ראתה את המלאך ולא קרה לה דבר.
כד וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה':
סיפור עלילת שמשון סובב סביב נשים. האשה הראשונה היא אמו. אליה המלאך נגלה, היא מבינה מיד שהוא מלאך ולמרות ששמה כלל לא מוזכר, מכל ההפטרה בולט כי בעלה הוא שולי כלפיה. היא גם זו שנותנת לשמשון את שמו (למרות שבמקומות רבים האם בחרה את השם ואין כאן דבר חריג מאד).
כה וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל:
אנו עדיין איננו מבינים מה כוחו של שמשון ומהי אותה רוח ה'. אבל כבר כנער לשמשון יצא שם במחנה דן. ביתו אמנם בצרעה אבל הוא מוכר גם בעיר אחרת בנחלת שבט דן.
לדף הראשי של פרשת נשא
בפינת האומנות נביא שתי יצירות של רמברנדט
אחת היא רישום
 |
| המלאך עולה השמימה - רמברנדט - 1638 - הגלריה הלאומית סקוטלנד |
 |
| המלאך עולה השמימה - רמברנדט - 1641 גמלדהגלארי - דרזדן |
והשנייה ציור בצבעי שמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה