מדוע ספירת היובל נמסרה לבית דין ולא לכל אדם כיחיד?
שתי מצוות עשה מרכזיות בתורה כוללות פעולה של ספירה: ספירת העומר שאנו מצווים לספור ימים ושבועות מפסח ועד שבועות, וספירת השנים לקראת שנת היובל, שבה אנו מצווים לספור שבע שמיטות שהן ארבעים ותשע שנים, ולקדש את שנת החמישים. בעוד שמצוות ספירת העומר מוטלת על כל יחיד ויחיד מישראל, הרי שמצוות ספירת שנות היובל נמסרה על פי ההלכה לבית הדין הגדול. הדבר מעורר שאלה מתבקשת: מדוע נבדלות שתי הספירות הללו זו מזו מבחינת חובת המצווה, ומדוע ספירת היובל אינה חובה המוטלת על כל אדם פרטי?
ראשונים ואחרונים דנו בשאלה זו, ומדבריהם עולים מספר טעמים המסבירים את ההבדל המהותי בין שתי הספירות ואת חלוקת האחריות בביצוען.
שיטת הרמב"ם ומקור הדין בספרא:
הרמב"ם בספר המצוות (עשה ק"מ) מונה את מצוות ספירת שנות השמיטה והיובל כמצוות עשה, ומפרש: "והמצוה זו, כלומר ספירת שני שמיטה – היא מסורה לבית דין, כלומר סנהדרין גדולה, כי הם הם שימנו שנה שנה מן החמישים שנה, כמו שימנה כל איש ואיש ממנו ימי העומר... והוא שנמנה את השנים בפני עצמן ונמנה גם את השמיטין עמהן".
מקור דברי הרמב"ם, וכך עולה גם מדברי ראשונים נוספים, הוא מדברי הספרא בפרשת בהר (פרשתא ב, א) על הפסוק "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים". הספרא לומדת מכפילות הלשון בפסוק שיש לספור את השנים בפני עצמן ואת השמיטות בפני עצמן. אופן ספירה זה, הכולל מעקב מדויק אחר מחזורי השנים והשמיטות, נמסר לבית הדין האחראי על קביעת הזמנים ועל ניהול הסדרים הציבוריים של שמיטה ויובל.
ההבדל המהותי בין ספירת העומר לספירת היובל:
ההבחנה המרכזית שעולה מדברי הפרשנים נוגעת למהותה ותכליתה של כל ספירה:
-
ספירת העומר – ספירה אישית רוחנית: ספירת העומר מבטאת תהליך של הכנה רוחנית ועלייה ממ"ט שערי טומאה של מצרים לקראת קבלת התורה בחג השבועות. זוהי ספירה פרטית, אישית, שבה כל אדם מישראל עובד על מידותיו ומתקדש לקראת המפגש עם ה'. לכן, החובה לספור מוטלת על כל יחיד, שכן העבודה הרוחנית היא אישית.
-
ספירת היובל – ספירה לאומית תלויה בארץ ובציבור: לעומת זאת, מצוות היובל קשורה באופן הדוק לארץ ישראל ונוגעת לסדרים חברתיים וכלכליים רחבי היקף: שחרור עבדים, השבת קרקעות לבעליהן המקוריים ושביתת הארץ מעבודה. מצוות אלו, שהן מסימני הגאולה וקדושת הארץ, אינן יכולות להתקיים באופן פרטי, אלא דורשות הסדרה והכרה ציבורית. שנת היובל עצמה, והדינים הנוהגים בה, תלויים בקיומו של בית דין הסופר ומקדש אותה. יתרה מכך, קיום מצוות היובל בשלמותו תלוי בכך ש"כל יושביה עליה" – שכל שבטי ישראל יושבים על אדמתם. עובדה זו מדגישה את האופי הלאומי והציבורי של מצוות היובל, ולכן טבעי שאחריות הספירה והקביעה של שנת היובל תהיה נתונה בידי הגוף המייצג את כלל ישראל – בית הדין הגדול.
ספירה כקביעת זמן ציבורית:
בדומה למצוות קידוש החודש ועיבור השנה, שאף הן נמסרו לבית הדין בשל היותן קביעות זמנים המשפיעות על כלל הציבור (קביעת ראשי חודשים וימים טובים), כך גם ספירת השנים לקראת היובל, שהיא קביעת מחזוריות זמן המשפיעה על דיני קרקעות, עבדים ושאר סדרי החיים הציבוריים בארץ, נמסרה לבית הדין. בית הדין, בספירתו ובקידושו את שנת החמישים, מעניק תוקף הלכתי לשנת היובל ולכל הדינים התלויים בה.
האם בית דין היה מברך על ספירת היובל?
ישנה מחלוקת בין הראשונים האם בית הדין היה מברך על ספירת היובל. התוספות (מנחות סה ע"ב ד"ה וספרתם לכם) מעלים אפשרות שבית הדין היה סופר ומברך כמו בספירת העומר. לעומת זאת, הרמב"ן (ויקרא כג, טו) מסתפק בדבר. גם אם נאמר שהייתה ברכה, הרי היא הייתה ברכת בית הדין המייצג את הציבור, ולא ברכה אישית של כל יחיד.
סיכום:
ההבדל בין ספירת העומר לספירת היובל, והסיבה לכך שספירת היובל נמסרה לבית דין ולא לכל יחיד, נעוץ בטבען השונה של המצוות. ספירת העומר היא מצווה אישית של התעלות רוחנית, ואילו ספירת היובל היא מצווה לאומית התלויה בארץ ומשפיעה על סדרי חיים ציבוריים, ולכן מסורת קביעתה ואחריותה לבית הדין המייצג את כלל ישראל. רק כאשר כלל ישראל יושב על אדמתו בשלמותו, יכולה מצוות היובל, על כלל דיניה וסדריה, לבוא לידי ביטוי מלא, ועם קיומה המלא תתחדש גם ספירת היובל על ידי בית הדין, לסימן גאולה ושחרור.
