תפקידי הלויים ומתנות הנשיאים בפרשת נשא

פרשת נשא מהווה המשך ישיר לפרשת במדבר. בסיום פרשת במדבר נמנית משפחת קהת ובפרשת נשא מונים את משפחות גרשון ומררי. אמנם המשפחות כבר נמנו קודם לכן אבל בשונה מבני ישראל הם נימנו מגיל חודש ומעלה (לא מופיעה נקודת סיום ולכן יש להניח שלא הייתה מגבלת גיל למפקד) ואילו בפרשתנו הספירה היא מגיל שלושים ועד גיל חמישים, גיל העבודה. מספר נקודות בולטות מיד כאשר משווים בין המניינים:

• שבט לוי הוא שבט קטן מאד. מגיל חודש ומעלה מונה השבט רק 22,300 איש, שזה אמנם לא הרבה פחות משבטי בנימין ומנשה, אולם המניין של בני לוי כולל את כל השבט. המניין לגיל העבודה (שהינו קצת פחות מבני ישראל) הוא בסך הכל 8580, וגם אם נגדיל אותו כי נספרו שני עשורים בלבד, ולא שלושה כמו יתר בני ישראל, נגיע שגודלו של שבט לוי הוא מחצית מהשבט הקטן ביותר וחמישית מהשבט הגדול ביותר.
• סדר העבודה הולך מהפנים חוצה. משפחת קהת אחראית על הכלים, משפחת גרשון על היריעות והמכסה, ומשפחת מררי על הקרשים והאדנים. גם היקף העבודה הולך וגדל ולמשפחת מררי יש את עומס העבודה הרב ביותר.
• ללויים אין תפקיד פעיל בפעולת המשכן, אלא רק בפירוקו, נשיאתו והקמתו. התפקידים של הלווים ישתנו כאשר המשכן יגיע למקום קבוע או בבית המקדש. כל עבודת הלויים המתוארת בפרשה היא אך ורק לימי המסעות במדבר.

אנו יודעים מהתורה ששבט לוי הוא שבט מבוגר. הגילאים של לוי, קהת ועמרם מפורשים בתורה וכלם חיו מעל 130 שנה. גם מספר הדורות מלוי עד משה הוא שלושה דורות בלבד. לשם השוואה, מספר הדורות בין אפרים ליהושע הוא תשעה כפי שכתוב בדברי הימים א' פרק ז' כג-כז. ניתן גם להגיד שבגלל ששבט לוי, לא היה נתון בקשיי השעבוד במצרים וזכה למעמד מיוחד, הוא לא התברך בפריון יוצא הדופן שהיה בשאר השבטים (ואולי הבדלי המספרים, הם המקור למדרש כי שבט לוי לא היה בשעבוד).
דבר מעניין נוסף על עבודת הלויים הוא גיל התחלת העבודה. בפרשתנו מצוין הגיל של שלושים שנה ואילו בפרשת בהעלותך הגיל הוא עשרים וחמש שנה. רש"י מפרש כי יש חמש שנות חניכה לעבודה (לימוד פירוק והרכבת המשכן), אולם אפשר גם לפרש כי מספרם הנמוך, של הלויים הצריך גיוס כוחות נוספים למשימה והוריד את גיל תחילת העבודה.

לאחר מנין הלויים באה פרשת שילוח הטמאים מהמחנה. הטמאים נמצאים מחוץ למחנה והולכים בשוליו עד שהם יכולים להיטהר. גם שלב זה הוא חלק מהתחלת המסע לארץ ישראל. הפרשות הבאות אחר כך, הן פרשות מצוות שאולי מקומן הטבעי יותר הוא בספר ויקרא. דיני אשמות ומעילות, נזיר וסוטה (ענינים דומים מופיעים בספר ויקרא). מיקום הפרשות דווקא בהכנות לארץ ישראל דורש הסברים. רש"י מקשר בין כל הפרשות, קשר סיבתי. מי שמועל בקודשים סופו שאשתו תמעל בו, ומי שרואה סוטה מוטב לו שיינזר מהיין, אולם הסיבה לכל ההופעה של הפרשות הנ"ל היא תעלומה.
לדעתי יש פה רמזים מוקדמים, לכך שהמסע לארץ ישראל לא הולך להיות פשוט. ספר במדבר עושה הנגדה בין הרצוי למצוי, מפקד המחנות והלווים הוא בבחינת רצוי: הכנות למסע לארץ ישראל, פרשיות אשמות וסוטה הן המצוי, דברים פחות חיוביים שקורים בעם ישראל. המתח בין הרצוי למצוי נשמר עד סוף החומש ובע"ה נתייחס אליו גם בפרשות הבאות.
הפרשה מסתיימת בברכת כהנים כפי הציווי לברך את הכהנים שנאמר ביום חנוכת המשכן בפרשת שמיני (ט' כב-כג):

"וישא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהשלָמִים.   וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם."

אכן הכתוב אומר לנו את זמנה של הפרשה: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן...". הנשיאים הביאו את מתנותיהם ליום חנוכת המשכן, וכולם הביאו את אותם דברים. הקורבנות הגיעו על עגלות ושוורים, שניתנו ללויים לצורך עבודתם. משה ער להבדלי העבודה בין משפחות הלויים ולכן בני קהת לא מקבלים כלום (הם נושאים את כלי הקודש בידיים), בני גרשון מקבלים שתי עגלות וארבעה שוורים ובני מררי ארבע עגלות ושמונה שוורים.
כוונת הנשיאים הייתה להקריב את כל קורבנותיהם ביום אחד, אולם ה' מצווה לפרוש את ההקרבה על פני שנים עשר ימים לפחות, כאשר כל יום מוקדש לנשיא אחר או לשבט אחר.
סיום הפרשה הוא סיומו האמיתי של אירוע חנוכת המשכן. אם בסיום ספר שמות (המקום הראשון בו מתוארת חנוכת המשכן) נאמר (מ' לה):

"וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן."

הרי שפרשת נשא מסתיימת בצורה חיובית הרבה יותר (ז' פט):

"וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו."

דברי תורה ומאמרים לפרשת נשא