פרשת בהר בחוקותי וסיום ספר ויקרא

פרשות בהר-בחוקותי מסיימות את ספר ויקרא. פרשת בהר פותחת בהר סיני ופרשת בחוקותי בפסוק האחרון גם מזכירה את הר סיני, והדבר מהווה מסגרת יפה (ואולי אחד הגורמים לחיבור דווקא שתי פרשות אלו).
הפרשות עוסקות במצוות נוספות בהן הרבה מצוות שקשורות לארץ ישאל, ופרשת בחוקותי עוסקת בפרשת התוכחה, מה יקרה אם לא ישמעו למצוות. אמנם הפרשה ידועה בעיקר בשל התוכחה, אולם חשוב להזכיר שהפרשה מתחילה בדברים הטובים שיקרו אם ילכו בחוקות ה' ורק לאחר מכן עוברת לעונשים. המנגנון של שכר ועונש מדגיש את השכר לפני העונש. כמו כן השכר מופיע בקצרה ולא בפירוט ואילו העונש מופיע בפירוט גדול מאד, ובמדרגות הנהייות חמורות יותר וקשות יותר. אפשר להסתכל על זה כאילו העונש גדול מהשכר אבל דווקא אפשר להסתכל מכיוון חיובי, שהשכר מתואר בפרוטרוט ואין לו מגבלה ואילו העונש מתואר בדקדקנות וכמה שהוא קשה הוא מוגבלת ותחום.
סיום פרשת התוכחה (כ"ו מו):

"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד-משֶׁה"

נראה מתאים מאין כמוהו לסיום הספר כולו, גם הפוסק שלפניו עוסק קצת בנחמה ולכן לא מסיימים בדבר רע אלא בדבר טוב. אולם מיד אחריו מתחיל פרכ כ"ז, הפרק האחרון ועוסק במצוות נוספות שאולי היו צריכים להיות בפרשת בהר. גם פרק כ"ז מסתיים בפסוק דומה (לד):

"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת-משֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" 

הפסוק נראה זהה, אבל הסיום הראשון מזכיר חוקים, משפטים ותורות, ואילו הפסוק השני מזכיר מצוות. וההפרדה בינהם צריכה לגרום לנו לחפש את ההבדלים, גם בין חוקים משפטים ותורות, וגם בינהם כקבוצה לבין מצוות.
רש"י אינו עונה לשאלה. הוא מפרש את המילה תורות (ברבים) כתורה שבכתב ותרה שבעל פה ולא כשתי תורות נפרדות. הספורנו מציע פירוש:

אֵלֶּה הַחֻקִּים. כָּל הַמִּצְות שֶׁנֶּאֶמְרוּ קדֶם שֶׁהִתְחִיל פָּרָשַׁת "אִם בְּחֻקּתַי" הֵם "הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּורות" שֶׁעֲלֵיהֶם נִכְרַת הַבְּרִית בִּבְרָכות וּקְלָלות. וְזֶה הוּא הַבְּרִית שֶׁהִזְכִּיר בְּאָמְרו "מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחורֵב" (דברים כח, סט). בֵּינו וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁנָּדַר הוּא יִתְעַלֶּה הַבְּרָכות לִכְשֶׁיִּזְכּוּ, וְקִבְּלוּ הֵם הָאָלות אִם לא יִזְכּוּ. אֲבָל עֶרְכֵּי אָדָם וְדִינֵי הֶקְדֵּשׁ בַּיִת וְשָׂדֶה וּבְכור וַחֲרָמִים וּמַעֲשֵׂר בְּהֵמָה כֻּלָּם נֶאֶמְרוּ אַחַר זֶה הַבְּרִית, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֶמְרוּ גַּם הֵם בְּהַר סִינַי, כְּאָמְרו. (פסוק לג) אֵלֶּה הַמִּצְות אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי. אֲבָל לא נִתְּנוּ "בֵּינו וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" בִּבְרִית.

ההבדל בין המונחים, הוא על מה מוזהרים בברית (חוקים, משפטים, תורות) ועל מה לא (מצוות). גם כאן נראה שפרשת התוכחה הייתה צריכה להיות לפני פרשת בהר ואחרי הפרשות העוסקות בין היתר בעבירות החמורות (שפיכות דמים, גילוי עריות ועובדה זרה - כולן מופיעות בפרשות אחרי מות קדושים אמור), אולם דווקא בפרשת התוכחה מופיע קשר ישיר בין עונש הגלות ככפרה על נושא השמיטה ומיקום פרשת התוכחה מיד אחרי הציווי בפרשת בהר, מתאים והגיוני (גם בספר ירמיהו, לקראת החורבן מופיע נושא זה של שמיטה ואי הקפדה על שחרור עבדים, כאחד הגורמים המרכזיים בחורבן, למרות שהוא אינו אחד משלושת עבירות החמורות). גם המספר שבע חוזר על עצמו בשתי הפרשיות פעמים מרובות ומהווה קישור ישיר וברור בין הנושאים. ובדיוק כך מפרש הרשב"ם:

שכן התחילה פרשת שמיטה: וידבר ה' אל משה בהר סיני.
וגם גמר התוכחות האלה בשביל השמיטה הם כדכתיב: כל ימי השמה תשבות, כי כל מצות של פרשת בהר סיני בשמיטות ויובלות מדבר ושליחות עבדים וחזרת קרקעות, לכך נאמר כאן התוכחות של עבירות השמיטות בהר סיני, הכל בפעם אחת.

ןעדיין נראה שחוקות ומשפטים הן כינויים ליחידות המצוות המופיעות החל מפרשת אחרי מות וכמבוא לפרשיות המצוות הארוכות שם: (פרק י"ח ד-ה)

"אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה"

נשאר לנו למצוא את התורות, והן נמצאות בתחילת החומש החל מפרשת צו (זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה וכו'). הסיום מתאים לכל ספר ויקרא. לכל ספר ויקרא? כמעט לכל ספר ויקרא, פרשת ויקרא עצמה עדיין נותרת ללא מענה.
ההתיחסות שמצאתי במפרשים לכך היא בעיקר בראב"ע, האומר על דרך הסוד:

פירשתיו בפרשה הזאת ומי שיש לו לב להבין סוד העולם אז ידע סוד הבכור והעשירי, והנה אברהם נתן מעשר גם כן יעקב אבינו עליו השלום, ועוד אגלה קצת הסוד בזכרי מעשר שני, אם יעזרני אחד ואין לו שני.

כנראה הספר רוצה לסיים יותר בדברים של קדושה. קדושת הבכורות הנובעת מההקדשה שה' עשה בזמן יציאת מצרים נוהגת לדורות וגם חשיבות המספר עשר ידועה. דרך נוספת הינו הצעתו של הרב לייבטיג המציע פירוש מקורי לנושא. הרב לייבטיג מציע לראות בפרשות ויקרא הדנה במתנות היחיד ובפרשת ערכין הדנה בערך היחיד מעין עטיפה לספר ויקרא שמורכב באמצעו מהרבה ענינים שהם של העם ושל הציבור.
בהמשך להצעה זו אפשר לראות את הסיום החוזר כמצוות כעוסק יותר בעניני היחיד ולא בעניני הציבור

וכדי לסיים בדבר טוב נזכיר ציטוט מהרמב"ן:
וזכרתי להם ברית ראשונים:

וכך אמרו רבותינו (תו"כ פרק ח י):
לא מאסתים בימי אספסינוס,
ולא געלתים בימי יון,
לכלותם להפר בריתי אתם בימי המן,
כי אני ה' אלוהיהם בימי גוג ומגוג.

חזק חזק ונתחזק 

לעמוד הראשי של פרשת בהר

לעמוד הראשי של פרשת בחוקותי

שמיטה -הזכויות שמורות לאהובה קליין. מוצג באישור הציירת.