לדף הראשי של פרשת פינחס
במאמר זה ננסה לקרוא את פרשת פינחס כפי שאינה כתובה בתורה. אני מציע לקוראים להחזיק חומש בידם ולעקוב אחרי הפסוקים (במדבר כ"ה י'):
סיפור המלחמה במדין שמופיע כאן בצורה רציפה והגיונית, מחולק בתורה לשני סיפורים, כאשr רוב פרשת פינחס וחלק מפרשת מטות מפרידים ביניהם. התורה אפילו מדגישה את פעולת החיתוך הזו על ידי צורת כתיבה נדירה של סיום פרשייה באמצע פסוק לאחר המילים: "ויהי לאחר המגפה", צורה נדירה ביותר.
למעשה פרקים כ"ו עד ל' נכנסים באמצע פרשת פינחס והם מהווים את כל פרשת פינחס. הפרשיות בפינחס אינן במקומן אלא נלקטו ממקומות שונים ואפילו מזמנים שונים בתורה. נעמוד על מקומן "הנכון" של הפרשיות וננסה להסביר מדוע הן מובאות או יוצרות את פרשת פינחס ומה מחבר ביניהן.
פרק כ"ו מתאר את המפקד השני של בני ישראל במדבר. מדוע צריך מפקד שני? לכאורה המפקד קשור לצבא ויכול להצביע על כך שיש קשר בין המפקד לבין מלחמת מדיין אולם זה רק לכאורה. המפקד השני נחוץ על מנת לשחזר את תחילת ספר במדבר שהתחילה במפקד. הצבא שנבחר בסוף להילחם במדיין הינו מצומצם ביותר. אלף איש למטה בלבד. המפקד מיועד לרגל הכניסה לארץ ישראל ולחלוקת הארץ. בפרשת חוקת כבר הגיעו לגבול ארץ ישראל ולכן ראוי לחזור על המפקד. פרשיית המפקד ארוכה אך מתחבאים פרטים מענינים לרוב, למשל:
סיום המפקד – פה באה המטרה האמיתי של המפקד – המספר הסופי של בני ישראל כמעט זהה (למרות הבדלים עצומים במניין השבטים ובפרט שמעון ומנשה) אך דור שלם התחלף והמפקד בא להדגיש זאת.
למרות כל זאת המפקד אינו מופיע במקומו ההגיוני. הוא היה צריך לבוא אחרי פרשת מלחמת מדיין ולכאורה יש שני מקומות בולטים לשבצו. או לפני עניין בני גד ובני ראובן (מאחר והמפקד הוא ליורשי הארץ ואלו ויתרו על נחתלם) או בתחילת פרק ל"ה, מיד אחרי שמות הנשיאים של השבטים שנכנסים לארץ על מנת לחזור על מבנה המפקד בתחילת ספר במבדבר (נשיאי השבטים ומיד אחר כך מפקד כל שבט). מאחר ושמות הנשיאים כוללים רק שבטים שנוחלים את הארץ, אנו רואים מעין עונש לנשיאי גד וראובן ששמם אינו נזכר ולעניות דעתנו מיקומו של פרק המפקד יהיה בתחילת פרק ל"ב.
פרק כ"ז
פרק כ"ז עוסק בבנות צלופחד וגם פרשייה זו מחולקת לשניים. בסיום ספר במדבר באים בני שבט מנשה וטוענים שבנות צלופחד צריכות להינשא לבני שבט מנשה בלבד. בכך למעשה מסתיים הספר. חלוקה זו של הסיפור היא מלאכותית. ברור שבני שבט מנשה טענו את טענתם מיידית לאחר מתן ההלכה שבת יורשת נחלה. יותר מזה מסיפור הכתובים ניתן אפילו להבין שהיה ויכוח מר בין בנות צלפחד לבין יתר שבט מנשה שבעקבותיו בכלל הגיעו אל פתח אוהל מועד. ולכן היה ראוי להעביר את כל סיפור בנות צלופחד לסוף הספר (או לחילופין לסיימו כאן) ולא לפצלו לשניים.
בהמשך הפרק מופיע תיאור מותו של משה רבנו. פרשייה זו אינה במקומה. נשווה בין פרשיה זו לפרשת האזינו ביומו האחרון של משה רבנו:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם: הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן. "
אל מול דברים ל"ב
פרקים כ"ח-כ"ט
קורבנות – פרשיה שלא במקומה (נאמרה בא' בניסן בשנה השניה) כמו פרשת פרה. למה מופיעה פה ולא בספר ויקרא?
פרק ל'
נדרים – פרשיית נדרים כבר אינה בפרשת פינחס ומופיעה בפרשת מטות ועדיין קוטעת את הרצף עד להמשך תיאור המלחמה במדיין.
דומה שכל הפרקים הנ"ל מכוונים משני צדדים לפרשייה האמצעית שהשמטתי עד כה, ושעוסקת במינוי היורש למשה. זהו עיקרה של פרשת פינחס. משה מנושל מההנהגה בפרשת חוקת, פרשת בלק רובה מתרחשת מחוץ למחנה. האירועים בסוף פרשת בלק רק מחזקים את הצורך במנהיג, ואולי זה יהיה פינחס, היחידי שקם לעשות יוזמה?
הפרשייה נפתחת באחד הפסוקים המיוחדים ביותר בתורה (ט"ו).
הפסוק התמים לכאורה הינו יחידאי במקרא. הוא אינו הפסוק הרגיל שאנו מכירים: "וידבר ה' אל משה לאמר". השוו זאת לפנייה אחרת של משה רבנו מיד לאחר חטא העגל: "וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹקיו..." . איזה הבדל. בחומש שמות יש לשון בקשה. מודגש גם היטב הבדל המעמדות ואילו אצלנו דיבור ישיר. לא שאלה ולא בקשה אלא אמירה ואולי אפילו ציווי של משה לה'. פסוק זה על אף פשטותו מהווה מפתח להבנת נושא הפרשיה וחשיבות עניין היורש ובני ישראל עד כדי שהוא מצדיק פניה ישירה (ואולי אפילו חצופה) כזו ממשה.
בעיוננו הבא על פרשת מטות נתעכב יותר על דמותו של יהושע. בינתיים נסתפק האם יהושע בחירה טובה? האם יהושע מחובר יותר לעם? מתוך התורה ידועים לנו רק פרטים מעטים על יהושע.
להבדיל המעבר מאהרון לאלעזר הינו פשוט וטבעי. אהרון עולה להר ואלעזר יורד ממנו ובכל הפסוקים הבאים מחליף אלעזר את אהרון (למשל כ"ו א'). ענין בחירת המנהיג לעם ישראל הוא מרכז פרשת פינחס, כאשר כל השאר, המפקד, נחלת הארץ, בנות צלופחד, ואפילו הקורבנות (הציבור) והנדרים שלא הקריבו במדבר ויתחייבו בהם עם הכניסה לארץ (רמב"ן), או לפי פירוש רש"י (צווה את בני עלי), יהיו באחריות המנהיג. בחירת המנהיג חשובה וחיונית, ומצדיקה אפילו פנייה ישירה לקב"ה. מה שמשה לא עושה בשביל עצמו (למשל פנייה על מנת לאפשר לו להיכנס לארץ ישראל) הוא עושה למען עם ישראל, שלא יישאר כצאן שאין לו רועה. שוב מתגלה משה כדמות הרועה הנאמן הדואג לעמו גם על חשבונו האישי.
מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת פינחס
במאמר זה ננסה לקרוא את פרשת פינחס כפי שאינה כתובה בתורה. אני מציע לקוראים להחזיק חומש בידם ולעקוב אחרי הפסוקים (במדבר כ"ה י'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן-סָלוּא נְשִׂיא בֵית-אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת-צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן הוּא. {פ}מי שמתחיל לקרוא את פרשת פינחס רואה מיד שלא כך כתוב בתורה.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צָרוֹר אֶת-הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה עַל-דְּבַר-פְּעוֹר. וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה {פ} וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ. וַיִּצְבְּאוּ עַל-מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר. וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת-טַפָּם וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל-טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ. וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל-הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וַיָּבִאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשְּׁבִי וְאֶת-הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת-הַשָּׁלָל אֶל-הַמַּחֲנֶה ; אֶל-עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. {ס}
סיפור המלחמה במדין שמופיע כאן בצורה רציפה והגיונית, מחולק בתורה לשני סיפורים, כאשr רוב פרשת פינחס וחלק מפרשת מטות מפרידים ביניהם. התורה אפילו מדגישה את פעולת החיתוך הזו על ידי צורת כתיבה נדירה של סיום פרשייה באמצע פסוק לאחר המילים: "ויהי לאחר המגפה", צורה נדירה ביותר.
למעשה פרקים כ"ו עד ל' נכנסים באמצע פרשת פינחס והם מהווים את כל פרשת פינחס. הפרשיות בפינחס אינן במקומן אלא נלקטו ממקומות שונים ואפילו מזמנים שונים בתורה. נעמוד על מקומן "הנכון" של הפרשיות וננסה להסביר מדוע הן מובאות או יוצרות את פרשת פינחס ומה מחבר ביניהן.
פרק כ"ו מתאר את המפקד השני של בני ישראל במדבר. מדוע צריך מפקד שני? לכאורה המפקד קשור לצבא ויכול להצביע על כך שיש קשר בין המפקד לבין מלחמת מדיין אולם זה רק לכאורה. המפקד השני נחוץ על מנת לשחזר את תחילת ספר במדבר שהתחילה במפקד. הצבא שנבחר בסוף להילחם במדיין הינו מצומצם ביותר. אלף איש למטה בלבד. המפקד מיועד לרגל הכניסה לארץ ישראל ולחלוקת הארץ. בפרשת חוקת כבר הגיעו לגבול ארץ ישראל ולכן ראוי לחזור על המפקד. פרשיית המפקד ארוכה אך מתחבאים פרטים מענינים לרוב, למשל:
- מפקד שבט ראובן – חזרה על סיפור קרח תוך ציון פרט חשוב על בני קרח שלא מתו.
- בני שמעון – מספרם פחת מאד בעקבות חטא בעל פעור. ציון זה מהווה הטרמה לעתידו העגום של שבט שמעון (השבט אינו מקבל ברכה ממשה בפרשת וזאת הברכה ולא נוחל את הארץ בספר יהושע)
- מנשה – לפני אפרים למרות שסדר המחנות לא כך. בשבט מנשה המשפחות רבות ועמוקות מאד (דור שביעי) ומגיעות עד צלפחד – הקדמה לפרשיה הבאה.
- אשר – שרח בת אשר מוזכרת בשמה כנראה היתה המבוגרת ביותר מאלו שנכנסו לארץ.
סיום המפקד – פה באה המטרה האמיתי של המפקד – המספר הסופי של בני ישראל כמעט זהה (למרות הבדלים עצומים במניין השבטים ובפרט שמעון ומנשה) אך דור שלם התחלף והמפקד בא להדגיש זאת.
למרות כל זאת המפקד אינו מופיע במקומו ההגיוני. הוא היה צריך לבוא אחרי פרשת מלחמת מדיין ולכאורה יש שני מקומות בולטים לשבצו. או לפני עניין בני גד ובני ראובן (מאחר והמפקד הוא ליורשי הארץ ואלו ויתרו על נחתלם) או בתחילת פרק ל"ה, מיד אחרי שמות הנשיאים של השבטים שנכנסים לארץ על מנת לחזור על מבנה המפקד בתחילת ספר במבדבר (נשיאי השבטים ומיד אחר כך מפקד כל שבט). מאחר ושמות הנשיאים כוללים רק שבטים שנוחלים את הארץ, אנו רואים מעין עונש לנשיאי גד וראובן ששמם אינו נזכר ולעניות דעתנו מיקומו של פרק המפקד יהיה בתחילת פרק ל"ב.
פרק כ"ז
פרק כ"ז עוסק בבנות צלופחד וגם פרשייה זו מחולקת לשניים. בסיום ספר במדבר באים בני שבט מנשה וטוענים שבנות צלופחד צריכות להינשא לבני שבט מנשה בלבד. בכך למעשה מסתיים הספר. חלוקה זו של הסיפור היא מלאכותית. ברור שבני שבט מנשה טענו את טענתם מיידית לאחר מתן ההלכה שבת יורשת נחלה. יותר מזה מסיפור הכתובים ניתן אפילו להבין שהיה ויכוח מר בין בנות צלפחד לבין יתר שבט מנשה שבעקבותיו בכלל הגיעו אל פתח אוהל מועד. ולכן היה ראוי להעביר את כל סיפור בנות צלופחד לסוף הספר (או לחילופין לסיימו כאן) ולא לפצלו לשניים.
בהמשך הפרק מופיע תיאור מותו של משה רבנו. פרשייה זו אינה במקומה. נשווה בין פרשיה זו לפרשת האזינו ביומו האחרון של משה רבנו:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם: הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן. "
אל מול דברים ל"ב
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר-מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו: עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר-צִן עַל אֲשֶׁר לֹא-קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"הביטויים המודגשים מראים כי מדובר כמעט באותו ציווי ובאותו טקסט עצמו ונראה שהפרשה הועתקה בשינויי נוסח קלים מפרשת האזינו למקומנו.
פרקים כ"ח-כ"ט
קורבנות – פרשיה שלא במקומה (נאמרה בא' בניסן בשנה השניה) כמו פרשת פרה. למה מופיעה פה ולא בספר ויקרא?
פרק ל'
נדרים – פרשיית נדרים כבר אינה בפרשת פינחס ומופיעה בפרשת מטות ועדיין קוטעת את הרצף עד להמשך תיאור המלחמה במדיין.
דומה שכל הפרקים הנ"ל מכוונים משני צדדים לפרשייה האמצעית שהשמטתי עד כה, ושעוסקת במינוי היורש למשה. זהו עיקרה של פרשת פינחס. משה מנושל מההנהגה בפרשת חוקת, פרשת בלק רובה מתרחשת מחוץ למחנה. האירועים בסוף פרשת בלק רק מחזקים את הצורך במנהיג, ואולי זה יהיה פינחס, היחידי שקם לעשות יוזמה?
הפרשייה נפתחת באחד הפסוקים המיוחדים ביותר בתורה (ט"ו).
הפסוק התמים לכאורה הינו יחידאי במקרא. הוא אינו הפסוק הרגיל שאנו מכירים: "וידבר ה' אל משה לאמר". השוו זאת לפנייה אחרת של משה רבנו מיד לאחר חטא העגל: "וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹקיו..." . איזה הבדל. בחומש שמות יש לשון בקשה. מודגש גם היטב הבדל המעמדות ואילו אצלנו דיבור ישיר. לא שאלה ולא בקשה אלא אמירה ואולי אפילו ציווי של משה לה'. פסוק זה על אף פשטותו מהווה מפתח להבנת נושא הפרשיה וחשיבות עניין היורש ובני ישראל עד כדי שהוא מצדיק פניה ישירה (ואולי אפילו חצופה) כזו ממשה.
 |
| משה ממנה וסומך את יהושע, 1860 תחריט עץ על ידי Julius Schnorr von Carolsfeld |
בעיוננו הבא על פרשת מטות נתעכב יותר על דמותו של יהושע. בינתיים נסתפק האם יהושע בחירה טובה? האם יהושע מחובר יותר לעם? מתוך התורה ידועים לנו רק פרטים מעטים על יהושע.
- יהושע לא מש מתוך האוהל
- יהושע לא היה ארבעים יום עם העם כשחיכו למשה
- יהושע הוביל קרב אחד מול עמלק
- יהושע נקרא פעם הושע והיה אחד מהמרגלים שלא הוציאו דיבת הארץ
- יהושע מקנא למשה בפרשת המתנבאים
- יהושע הוא משרתו הנאמן של משה.
להבדיל המעבר מאהרון לאלעזר הינו פשוט וטבעי. אהרון עולה להר ואלעזר יורד ממנו ובכל הפסוקים הבאים מחליף אלעזר את אהרון (למשל כ"ו א'). ענין בחירת המנהיג לעם ישראל הוא מרכז פרשת פינחס, כאשר כל השאר, המפקד, נחלת הארץ, בנות צלופחד, ואפילו הקורבנות (הציבור) והנדרים שלא הקריבו במדבר ויתחייבו בהם עם הכניסה לארץ (רמב"ן), או לפי פירוש רש"י (צווה את בני עלי), יהיו באחריות המנהיג. בחירת המנהיג חשובה וחיונית, ומצדיקה אפילו פנייה ישירה לקב"ה. מה שמשה לא עושה בשביל עצמו (למשל פנייה על מנת לאפשר לו להיכנס לארץ ישראל) הוא עושה למען עם ישראל, שלא יישאר כצאן שאין לו רועה. שוב מתגלה משה כדמות הרועה הנאמן הדואג לעמו גם על חשבונו האישי.
מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת פינחס
