שאלה שאני נוהג לשאול בשבת זו היא איפה בפרשה שלנו משה רבנו לא אמר אמת. השומעים מופתעים מאד מכך שמשה רבנו חס וחלילה שיקר אבל התשובה היא שהפרשה כולה (ופרשיית ציצית בפרט) מסתיימת במילים "...אני ה' אלוקיכם", כאשר המילה אמת מוזכרת בנביא אחר (המקור הוא ירמיהו י' י ) ומזה נובע שמשה רבנו לא אמר את המילה "אמת".
אחד מהקוראים שלח לי את המקור לשאלה זו: "במדבר טו,מא פעם פגש אדה"ז (האדמו"ר הזקן) את אחד מגדולי הרבנים, ודברו בעמקות בדברי תורה, בתוך הדברים שאל הגדול איפה נמצא פסוק בתורה שלש תיבות בתחילת הפסוק ומסיים באלו השלש תיבות ממש? ויען כ"ק זהו פסוק שגם משה לא אמר אמת, כל הנוכחים תמהו. ויאמר כ"ק הלא הוא פסוק בפרשת ציצית, תחלת הפסוק אני ה' א' וסיום הפסוק גם כן בשלש תיבות אלו. ואנחנו מסיימים בתיבת אמת, שכן ירמי' הנביא [י,י] סיים בתיבת אמת. אבל משה רבינו בתורה אינו מסיים בתיבת אמת (שמעתי מספרים). ושמעתי מחסיד שזהו השאלה הי' בילדותו, שאחד נסה אותו בקושיא זו. ואמר לו אדה"ז התירוץ. וכן עיקר (רשימות דברים ג,פו. אוצר סיפורי חב"ד טו,252)"
בעיון בפרשה, נגלה שבאמת יש מקום בפרשה שמשה רבנו לא אמר אמת. מדובר בהזכרת י"ג מידות, לאחר חטא המרגלים. בחטא העגל, הקב"ה מלמד את משה תפילה לשעת חירום אמיתית, כאשר תפילות רגילות לא יכולות לעזור. הזכרת 13 מידות כתפילה מועילה במיוחד (התפילה מופיעה בצורה חלקית גם בתפילת דוד בספר תהילים ובמקומות אחרים, כל פעם עם שינויים אחרים במידות, השוואת כל המקומות צריכה דיון ארוך ביותר). למעשה בפרשתנו נעשה שימוש ראשוני בתפילה מיוחדת זו אולם שימוש זה אינו מלא. מידות רבות אינן מופיעות: שם ה' מופיע פעם אחת בלבד, המידות אמת, רחום וחנון, נוצר חסד לאלפים וכן הכינוי אל אינן מופיעות כלל והנה הפסוקים עצמם להשוואה.
י"ג מידות בפרשת כי-תשא:
הדעה בפרשנים היא שברור שבמצב כזה משה רבנו לא יזכיר את מידות הדין, המתוח ממילא. אבל למה לא נזכרו המידות אל חנון ורחום?
מידת נוצר חסד לאלפים לא נזכרה שכן כל הברית עם האבות היתה על ארץ ישראל. לזרעך אתן את הארץ הזאת, והרי בני ישראל מאסו בארץ, לכן גם משה לא הזכיר בתפילתו את זכות האבות (כמו בעגל) אלא רק מה יאמרו הגויים.
לכאורה נראה שתפילת משה מועילה מאד שכן מיד בסוף התפילה, עונה ה' סלחתי כדבריך, אולם מיד אחר כך מופיע העונש לבני ישראל שימותו במדבר. האם יש סליחה או אין סליחה? בפרשת העגל לא מופיע השורש ס.ל.ח כלל ובמקומו מופיע הפועל נ.ח.מ: "וינחם ה' על רעה אשר דיבר לעשות לעמו" (ומשמע שלא נסלח על החטא). ה' התחרט. חרטה זו באה מתוך רחמים, ואילו סליחה היא פעולה שבאה לא מתוך רחמים, אלא כפעולה שלפנים משורת הדין, שאינה מתיישבת עם מידת האמת.
כדי להבין את הסליחה ואת משמעותה יש צורך לחזור לתפילה של משה ולבחון אותה בעיון. הבדל בולט בין התפילה בחטא העגל לבין התפילה כאן הוא המילים שמשה מוסיף "והמתה את העם הזה כאיש אחד." משה רבנו לא מזכיר את מידת האמת מאחר והוא יודע מה האמת (המייצגת את מידת הדין) ואינו מעונין בה. לפי האמת אכן כל העם צריך למות (ח"ו), אולם בקשת משה היא לעשות את זה בדרך טבעית, בדרך הנמשכת שנים רבות, כך שיוכל לגדול דור המשך שיהיה ראוי להיכנס לארץ. הקב"ה גם יודע מהי האמת ולכן מיד לאחר הסליחה הוא מתאר את העונש, שכולם ימותו במדבר. רק אחר כך בדיבור נפרד, אל משה ואהרן מופיע הפירוט שהעונש יימשך על פני ארבעים שנה במדבר (לכל העם, עד שימותו באופן טבעי) ומוות מיידי במגפה (לעשרת המרגלים שחטאו).
לכן ברור למה מוזכרת המידה פוקד עוון אבות על בנים. משה מבקש שיהיו לעם בנים! ואכן תפילה זו נענית. אבל גם למידה זו שני צדדים, הבנים מחויבים לא פחות מההורים. ידוע שבית המקדש חרב בט' באב, תאריך חטא המרגלים (אמנם בכתובים מופיעים תאריכים שונים במעט ו' באב או י' באב, אך לדב רתירוצים רבים, ובכל מקרה הסמיכות היא גבוהה מאד אף אם אינה מדוייקת). יש פה גלגול ברור של מידת הקב"ה מהאבות שחטאו, אבל נסלח להם, אל הבנים שכשחטאו גם הם, נענשו על עוונם ועל עוון אבותיהם.
ובהקשר הראשון של סוף הפרשה, אנו צריכים ללמוד ולדעת שגם כאשר בני האדם בוחרים להתעלם מהאמת, היא עדיין אמת, והיא קיימת והקב"ה מידתו אמת. את אותה אמת שמשה רבנו לא אמר, השלים הנביא ירמיהו: "וה' אלוקים אמת הוא אלוקים חיים ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ ולא יכלו גויים זעמו", וראוי שנזכור זאת כשאנו אומרים כן כל יום.
אחד מהקוראים שלח לי את המקור לשאלה זו: "במדבר טו,מא פעם פגש אדה"ז (האדמו"ר הזקן) את אחד מגדולי הרבנים, ודברו בעמקות בדברי תורה, בתוך הדברים שאל הגדול איפה נמצא פסוק בתורה שלש תיבות בתחילת הפסוק ומסיים באלו השלש תיבות ממש? ויען כ"ק זהו פסוק שגם משה לא אמר אמת, כל הנוכחים תמהו. ויאמר כ"ק הלא הוא פסוק בפרשת ציצית, תחלת הפסוק אני ה' א' וסיום הפסוק גם כן בשלש תיבות אלו. ואנחנו מסיימים בתיבת אמת, שכן ירמי' הנביא [י,י] סיים בתיבת אמת. אבל משה רבינו בתורה אינו מסיים בתיבת אמת (שמעתי מספרים). ושמעתי מחסיד שזהו השאלה הי' בילדותו, שאחד נסה אותו בקושיא זו. ואמר לו אדה"ז התירוץ. וכן עיקר (רשימות דברים ג,פו. אוצר סיפורי חב"ד טו,252)"
בעיון בפרשה, נגלה שבאמת יש מקום בפרשה שמשה רבנו לא אמר אמת. מדובר בהזכרת י"ג מידות, לאחר חטא המרגלים. בחטא העגל, הקב"ה מלמד את משה תפילה לשעת חירום אמיתית, כאשר תפילות רגילות לא יכולות לעזור. הזכרת 13 מידות כתפילה מועילה במיוחד (התפילה מופיעה בצורה חלקית גם בתפילת דוד בספר תהילים ובמקומות אחרים, כל פעם עם שינויים אחרים במידות, השוואת כל המקומות צריכה דיון ארוך ביותר). למעשה בפרשתנו נעשה שימוש ראשוני בתפילה מיוחדת זו אולם שימוש זה אינו מלא. מידות רבות אינן מופיעות: שם ה' מופיע פעם אחת בלבד, המידות אמת, רחום וחנון, נוצר חסד לאלפים וכן הכינוי אל אינן מופיעות כלל והנה הפסוקים עצמם להשוואה.
י"ג מידות בפרשת כי-תשא:
"וַיַּעֲבֹר ה' עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה'אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים"ובפרשתנו:
"וְעַתָּה יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים"
 |
| אשכול ענבים - ניקולא פוסן 1660-1664 לובר פריז |
הדעה בפרשנים היא שברור שבמצב כזה משה רבנו לא יזכיר את מידות הדין, המתוח ממילא. אבל למה לא נזכרו המידות אל חנון ורחום?
מידת נוצר חסד לאלפים לא נזכרה שכן כל הברית עם האבות היתה על ארץ ישראל. לזרעך אתן את הארץ הזאת, והרי בני ישראל מאסו בארץ, לכן גם משה לא הזכיר בתפילתו את זכות האבות (כמו בעגל) אלא רק מה יאמרו הגויים.
לכאורה נראה שתפילת משה מועילה מאד שכן מיד בסוף התפילה, עונה ה' סלחתי כדבריך, אולם מיד אחר כך מופיע העונש לבני ישראל שימותו במדבר. האם יש סליחה או אין סליחה? בפרשת העגל לא מופיע השורש ס.ל.ח כלל ובמקומו מופיע הפועל נ.ח.מ: "וינחם ה' על רעה אשר דיבר לעשות לעמו" (ומשמע שלא נסלח על החטא). ה' התחרט. חרטה זו באה מתוך רחמים, ואילו סליחה היא פעולה שבאה לא מתוך רחמים, אלא כפעולה שלפנים משורת הדין, שאינה מתיישבת עם מידת האמת.
כדי להבין את הסליחה ואת משמעותה יש צורך לחזור לתפילה של משה ולבחון אותה בעיון. הבדל בולט בין התפילה בחטא העגל לבין התפילה כאן הוא המילים שמשה מוסיף "והמתה את העם הזה כאיש אחד." משה רבנו לא מזכיר את מידת האמת מאחר והוא יודע מה האמת (המייצגת את מידת הדין) ואינו מעונין בה. לפי האמת אכן כל העם צריך למות (ח"ו), אולם בקשת משה היא לעשות את זה בדרך טבעית, בדרך הנמשכת שנים רבות, כך שיוכל לגדול דור המשך שיהיה ראוי להיכנס לארץ. הקב"ה גם יודע מהי האמת ולכן מיד לאחר הסליחה הוא מתאר את העונש, שכולם ימותו במדבר. רק אחר כך בדיבור נפרד, אל משה ואהרן מופיע הפירוט שהעונש יימשך על פני ארבעים שנה במדבר (לכל העם, עד שימותו באופן טבעי) ומוות מיידי במגפה (לעשרת המרגלים שחטאו).
לכן ברור למה מוזכרת המידה פוקד עוון אבות על בנים. משה מבקש שיהיו לעם בנים! ואכן תפילה זו נענית. אבל גם למידה זו שני צדדים, הבנים מחויבים לא פחות מההורים. ידוע שבית המקדש חרב בט' באב, תאריך חטא המרגלים (אמנם בכתובים מופיעים תאריכים שונים במעט ו' באב או י' באב, אך לדב רתירוצים רבים, ובכל מקרה הסמיכות היא גבוהה מאד אף אם אינה מדוייקת). יש פה גלגול ברור של מידת הקב"ה מהאבות שחטאו, אבל נסלח להם, אל הבנים שכשחטאו גם הם, נענשו על עוונם ועל עוון אבותיהם.
ובהקשר הראשון של סוף הפרשה, אנו צריכים ללמוד ולדעת שגם כאשר בני האדם בוחרים להתעלם מהאמת, היא עדיין אמת, והיא קיימת והקב"ה מידתו אמת. את אותה אמת שמשה רבנו לא אמר, השלים הנביא ירמיהו: "וה' אלוקים אמת הוא אלוקים חיים ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ ולא יכלו גויים זעמו", וראוי שנזכור זאת כשאנו אומרים כן כל יום.
 |
| ענב גדול במיוחד (4.5 סנטימטר אורך) שיאיר מצא. האם אלו היו הענבים על האשכול שהמרגלים הביאו? |
בס"ד - נאמר בי"ג עיקרים שאנו (יראי ה') מחויבים בכל יום והם:
השבמחקיג עיקרים
הֲרֵי אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה עִקָּרִים שֶׁל הַתּורָה הַקְּדושָׁה:
א. שֶׁהַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי וּמַשְׁגִּיחַ.
ב. וְהוּא אֶחָד.
ג. וְאֵין לו גּוּף וְאֵין לו דְּמוּת הַגּוּף.
ד. וְשֶׁהוּא קַדְמון לְכָל קְדוּמִים.
ה. וְאֵין עֲבודָה לְזוּלָתו.
ו. וְיודֵעַ מַחְשְׁבות בְּנֵי אָדָם.
ז. וּנְבוּאַת משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלום אֱמֶת.
ח. וְשֶׁהוּא אָדון לְכָל הַנְּבִיאִים.
ט. וְשֶׁהַתּורָה נְתוּנָה מִן הַשָּׁמַיִם.
י. וְשֶׁלּא תִּשְׁתַּנֶּה בְּשׁוּם זְמַן, חַס וְשָׁלום.
יא. וְשֶׁהַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲנִישׁ לָרְשָׁעִים וּמְשַׁלֵּם שָׂכָר טוב לַצַּדִּיקִים.
יב. וְשֶׁיָּבוא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ.
יג. וְשֶׁהַמֵּתִים עֲתִידִים לְהֵחָיות.
יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ שֶׁתָּכוף יִצְרֵנוּ לַעֲבודָתֶךָ כָּל יְמֵי חַיֵּנוּ תָּמִיד, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצון:
ובינהם:
ז. וּנְבוּאַת משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלום אֱמֶת.
ח. וְשֶׁהוּא אָדון לְכָל הַנְּבִיאִים. (בינהם גם אדון לנביא ולנבואתו של ירמיהו ע"ה)
בס"ד - ובספר משפטי ישראל - על חגי ומועדי ישראל נאמר:
השבמחקבעקר יש לשוב בתשובה על התרפות ביסודות האמונה
עוד מובא ב''אור יחזקאל'': אמנם ביותר חיב הוא לשוב בתשובה שלמה על הי''ג עקרים, שהם יסודות הדת, ובהם חוטאים אנו חטאה גדולה, כי רחוקים אנו מאד מהם ואין אנו חשים כלל בעברות הללו. כתב הרמב''ן (פ' בא), ''כי אין לאדם חלק בתורת משה רבנו ע''ה, עד שנאמין שכל דברינו ומקרינו כלם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם וכו', אלא מעשי האדם הם המצליחים דרכו, והעברות גורמות שיכריתנו ענשו''. מחשבת כחי ועצם ידי היא עבודה זרה ממש, ואנו חיים במחשבה זו. ובשעה שיש לנו סבות גשמיות, אנו בטוחים יותר, וכל ימי חייו מקף הוא במחשבות אלו. בימי הבחרות שואפים לתורה, כדי לעשותה קרדום לחפר בה, ולאחר מכן סבות אחרות, וכל זה מחשבות שוא, כי האמת היא, שהכל תלוי במעשה המצוות והעברות, רק שאינו נראה לעין, והכל הוא חשבונותיו של הקדוש ברוך! הוא. כל התוכחה כלה היא על דבר זה: ''והיה אם תלכו עמי בקרי'', ''והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי''.
כל הענש הוא עבור זה שאומר: מקרה הוא, ואינו תלוי במעשי המצוות ובהנהגת ה' יתברך.
וזו עבודה קשה עד למאד, כי מחשבות הכפירה משרשות באדם מנעוריו, וכל יום ויום מוסיף להתחזק אצלו מחשבות אלו.
רחמנא ליצלן