ספר ויקרא ידוע גם בשם "תורת כוהנים" ההבנה הפשוטה של הכינוי היא כי הספר דן במצוות של הכוהנים ובקורבנות. אולם דינים השייכים לכוהנים מופיעים בעיקר בפרשות ויקרא צו ואמור, ורוב המצוות הן מצוות לכל עם ישראל (בע"ה נרחיב על כך בפרשת אמור). גם העניינים הבודדים בימינו הקשורים לכוהנים, ברכת כוהנים ופדיון הבן אינם מופיעים כלל בספר ויקרא. וננסה לענות על השאלה, מדוע נקרא החומש בשם זה ?
ניתן לחלק את הספר לשני חלקים. חלקו הראשון עד פרק י"ח, עוסק בעניני טומאה וטהרה (מאכלים טהורים וטמאים, טומאות הגוף וכו') ומפרק י"ט, כשם הפרשה, עובר הספר לעסוק בעניני קדושה (קדושת העם, הכוהנים, הזמן והמקום). דומה כי הפרשות המבטאות יותר מכל מגמות אלו, הן פרשיות העריות החוזרות על עצמן בפרקים י"ח וכ'.
הפרשיות עוסקות באותו נושא בדיוק. לרוב פרשיות כאלו יהיו בחומשים אחרים מה שיתן מרחב לפרשנות, אולם הופעה כפולה כזו, במרחק פרק אחד בלבד ובהבדלים מהותיים, מעלה קשיים חזקים יותר. סדר הקרובים שונה, בפרק י"ח לא מופיעים עונשים כלל וגם הניסוח שונה בצורה מהותית.
בפרק י"ח הדגש הוא על הטומאה והטהרה, סדר החטאים – לפי גדולת הטומאה, במצב זה ה' ידאג לעונש.
בפרק כ' הדגש הוא על הקדושה וסדר החטאים – לפי חומרת העונש מהכבד אל הקל.
מה ההבדל בין טהרה לקדושה? דברים זהים, מקבילים או משיקים? הנושאים בודאי משיקים, המשנה במסכת כלים מונה סוגי טומאות:
מסכת כלים פרק א
כדי להתקדש יש צורך לבצע מעשים (מה כן לעשות), קשה מאד להתקדש. אמנם אפשר להקדיש משהו באמירה בלבד ובצורה קלה, אולם כשאיש רוצה להתקדש, הדרישות ממנו גבוהות מאד. משהו שנהפך לקודש, לא יחזור להיות חול (למעט תנאים מסוימים מאד, כדוגמת פדיון בכורות)
להבדלה זו מקור מופלא בספר חגי (פרק ב):
ההבדל בין טהרה לקדושה יבהיר לנו את ההבדלים בפרשיות השונות. בפרק י"ח, עברת אשת איש מופיעה בסוף הפרשייה. אשת איש יכולה להיות טהורה לחלוטין ולכן מבחינת הטומאה, העברה אינה גדולה. לעומת זאת, הטהרה המתבטאת בכח החיות והיצירה מופרת ביותר כאשר גילוי העריות הוא עם אב או אם (הכח המעניק לך את הטהרה נפגם). בפרק כ' היחס מתהפך, כאשר איש נושא אישה הוא מקדש אותה. אפשר גם להגיד שהקשר בין איש ואשתו, המשפחה, הוא קשר של קדושה, פגיעה בקשר זה היא העבירה החמורה ביותר ולכן עונשה החמור ביותר, ולאחר מכן נמנות שאר העבירות לפי מדרג חומרות והעונשים.
בכל הפרקים, י"ח וכ' (וגם פרק י"ט שבאמצע), מופיע לרוב הביטוי: "אני ה'" או "אני ה' אלוקיכם", למעלה מעשרים פעם. עניינים נוספים המופיעים בסוף שתי הפרשיות, הן ההשואה לגויים שחטאו באותם דברים גם בארץ מצרים וגם בארץ כנען והאיסור החמור להידמות להם לטמא את הארץ. פרשת קדושים פותחת בציווי קדושים תהיו ומסיימת באותו ציווי ממש. כאשר סיום פרשת קדושים קושר את עניני הטמאה והטהרה והקדושה ביחד.
ההקפדה על הטהרה, ההקפדה על הקדושה, ההידמות לה' וההבדלה מעמי הארץ האחרים הינם המאפיינים העיקריים של העם היהודי. גם מצוות ארץ ישראל, הארץ הקדושה מכל הארצות מופיעות בספר ויקרא (מצוות התלויות בארץ – מתנות עניים ושמיטה) וזהו ענינו של הספר. לפני מעמד הר סיני, ה' מתאר למשה את הציפיות מבני ישראל: "והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ספר ויקרא מכיל את כל המצוות, הדרושות לכך. עם ישראל הוא הכוהנים של כל העמים, ומשפחות הכהונה בעם ישראל הם הכוהנים של הכוהנים (ולהם אכן דינים נוספים והקפדות יתרות על טהרה וקדושה – איסורי עריות בלעדיים לכוהנים). ולכן ראוי כל כך ספר ויקרא לשמו "תורת כהנים" = "תורת עם ישראל, ממלכת כהנים וגוי קדוש"
ניתן לחלק את הספר לשני חלקים. חלקו הראשון עד פרק י"ח, עוסק בעניני טומאה וטהרה (מאכלים טהורים וטמאים, טומאות הגוף וכו') ומפרק י"ט, כשם הפרשה, עובר הספר לעסוק בעניני קדושה (קדושת העם, הכוהנים, הזמן והמקום). דומה כי הפרשות המבטאות יותר מכל מגמות אלו, הן פרשיות העריות החוזרות על עצמן בפרקים י"ח וכ'.
הפרשיות עוסקות באותו נושא בדיוק. לרוב פרשיות כאלו יהיו בחומשים אחרים מה שיתן מרחב לפרשנות, אולם הופעה כפולה כזו, במרחק פרק אחד בלבד ובהבדלים מהותיים, מעלה קשיים חזקים יותר. סדר הקרובים שונה, בפרק י"ח לא מופיעים עונשים כלל וגם הניסוח שונה בצורה מהותית.
בפרק י"ח הדגש הוא על הטומאה והטהרה, סדר החטאים – לפי גדולת הטומאה, במצב זה ה' ידאג לעונש.
בפרק כ' הדגש הוא על הקדושה וסדר החטאים – לפי חומרת העונש מהכבד אל הקל.
מה ההבדל בין טהרה לקדושה? דברים זהים, מקבילים או משיקים? הנושאים בודאי משיקים, המשנה במסכת כלים מונה סוגי טומאות:
מסכת כלים פרק א
משנה א: "אבות הטומאות: השרץ, ושכבת זרע, וטמא מת, ומצורע בימי ספרו, ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה--הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינן מטמאין במשא"וכמה משניות אחר כך עוברת לדבר על קדושות:
משנה ו: "עשר קדושות הן: ארץ ישראל, מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה--שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות."אולם יש הבדלים בין קדושה לבין טהרה. משהו חדש שנולד או נוצר הוא תמיד טהור, אולם הוא חול ואינו קודש (למעט בכורות). כדי להישאר טהור יש להימנע מדברים מסוימים (מה לא לעשות) ומאד קל להיטמא. במצבנו כיום שרוב דיני טהרות אינם נוהגים, קשה לנו להבין, איך אפשר לשמור על חוקי הטהרה, ולדעתי התשובה היא שדרך העיסוק בטהרה האדם שומר על עצמו, מודע למעשיו, יודע בכל זמן, איפה הוא נמצא, מה הוא עושה, במה הוא נוגע וכו'. אמנם סדר משנה אחד מוקדש לטהרות, אולם הנושא מופיע בכל שאר סדרי המשנה ובכמות גבוהה מאד. מה שנהיה טמא יכול להיטהר (למעט כלים מסוימים) על ידי טבילה, או פרה אדומה.
כדי להתקדש יש צורך לבצע מעשים (מה כן לעשות), קשה מאד להתקדש. אמנם אפשר להקדיש משהו באמירה בלבד ובצורה קלה, אולם כשאיש רוצה להתקדש, הדרישות ממנו גבוהות מאד. משהו שנהפך לקודש, לא יחזור להיות חול (למעט תנאים מסוימים מאד, כדוגמת פדיון בכורות)
להבדלה זו מקור מופלא בספר חגי (פרק ב):
"י בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ--הָיָה, דְּבַר-יְדוָד, אֶל-חַגַּי הַנָּבִיא, לֵאמֹר. יא כֹּה אָמַר, יְדוָד צְבָאוֹת: שְׁאַל-נָא אֶת-הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה, לֵאמֹר. יב הֵן יִשָּׂא-אִישׁ בְּשַׂר-קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ, וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל-הַלֶּחֶם וְאֶל-הַנָּזִיד וְאֶל-הַיַּיִן וְאֶל-שֶׁמֶן וְאֶל-כָּל-מַאֲכָל--הֲיִקְדָּשׁ; וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ, לֹא. יג וַיֹּאמֶר חַגַּי, אִם-יִגַּע טְמֵא-נֶפֶשׁ בְּכָל-אֵלֶּה הֲיִטְמָא; וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ, יִטְמָא."הקדושה אינה עוברת מאדם לחפץ, והטומאה עוברת מאדם לחפץ ולעוד חפץ.
ההבדל בין טהרה לקדושה יבהיר לנו את ההבדלים בפרשיות השונות. בפרק י"ח, עברת אשת איש מופיעה בסוף הפרשייה. אשת איש יכולה להיות טהורה לחלוטין ולכן מבחינת הטומאה, העברה אינה גדולה. לעומת זאת, הטהרה המתבטאת בכח החיות והיצירה מופרת ביותר כאשר גילוי העריות הוא עם אב או אם (הכח המעניק לך את הטהרה נפגם). בפרק כ' היחס מתהפך, כאשר איש נושא אישה הוא מקדש אותה. אפשר גם להגיד שהקשר בין איש ואשתו, המשפחה, הוא קשר של קדושה, פגיעה בקשר זה היא העבירה החמורה ביותר ולכן עונשה החמור ביותר, ולאחר מכן נמנות שאר העבירות לפי מדרג חומרות והעונשים.
בכל הפרקים, י"ח וכ' (וגם פרק י"ט שבאמצע), מופיע לרוב הביטוי: "אני ה'" או "אני ה' אלוקיכם", למעלה מעשרים פעם. עניינים נוספים המופיעים בסוף שתי הפרשיות, הן ההשואה לגויים שחטאו באותם דברים גם בארץ מצרים וגם בארץ כנען והאיסור החמור להידמות להם לטמא את הארץ. פרשת קדושים פותחת בציווי קדושים תהיו ומסיימת באותו ציווי ממש. כאשר סיום פרשת קדושים קושר את עניני הטמאה והטהרה והקדושה ביחד.
"וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא: וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי"
ההקפדה על הטהרה, ההקפדה על הקדושה, ההידמות לה' וההבדלה מעמי הארץ האחרים הינם המאפיינים העיקריים של העם היהודי. גם מצוות ארץ ישראל, הארץ הקדושה מכל הארצות מופיעות בספר ויקרא (מצוות התלויות בארץ – מתנות עניים ושמיטה) וזהו ענינו של הספר. לפני מעמד הר סיני, ה' מתאר למשה את הציפיות מבני ישראל: "והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ספר ויקרא מכיל את כל המצוות, הדרושות לכך. עם ישראל הוא הכוהנים של כל העמים, ומשפחות הכהונה בעם ישראל הם הכוהנים של הכוהנים (ולהם אכן דינים נוספים והקפדות יתרות על טהרה וקדושה – איסורי עריות בלעדיים לכוהנים). ולכן ראוי כל כך ספר ויקרא לשמו "תורת כהנים" = "תורת עם ישראל, ממלכת כהנים וגוי קדוש"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה