פרשת דברים - דברים שרואים משם..

לדף הראשי של פרשת דברים 
פרשת דברים פותחת את חומש דברים. החומש מכונה גם תורת משה ויחודו שהוא מורכב מנאומים של משה רבנו המשלבים בתוכם היסטוריה, מצוות, אזהרות לעתיד, שבח ותוכחה. כתיבת ספר דברים מתאימה לסגנון המוכנה כיום "זרם התודעה" שכן נראה שדבריו של משה באים ברצף של מחשבות מהירות עם מעברים בין נושאים. למרות זאת, במהלך הקריאה בחומש ניתן לגלות רצפים הגיוניים וברורים, קשרים בין פרשיות , הבדלים בחזרות במקומות מסוימים, דגשים והפסוקים עצמם משאירים כר נרחב לפרשנות. נתרכז בכותרת המאמר. ראיית הדברים ממרחק הזמן של ארבעים שנה משנה אותם, והדבר בולט בנאומיו של משה, ההבדלים בין עשרת הדברות (למעשה יש להגיד עשרת הדברים - זו הצורה בו מתייחסים אליהם בתורה) בפרשת יתרו לפרשת ואתחנן ידועים. גם השינויים בתאור העלילה בסיפורי חטא המרגלים (פרשת דברים), קבלת תורה (פרשת ואתחנן) וחטא העגל (פרשת עקב) ידועים. מרחק הזמן של ארבעים שנה משנה את התיאור. מאחר ששיטתנו היא לעסוק בנושאים פחות מוכרים נעסוק במאמרנו זה בשינוי קשה הרבה יותר בין חומש במדבר לחומש דברים. אירועים שקרו שבועות ספורים קודם לכן כתובים בצורה שונה לחלוטין, וננסה לעמוד על פישרם. בשאר הנושאים נעסוק אי"ה במאמרים נוספים בעתיד.
נעיין בפסוקים בתחילת הפרשה (פסוק ה' ואילך):

"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר: ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב-לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת-הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם"

 משה מתחיל לבאר את התורה. הציווי הראשוני בחורב (הר סיני - לאחר שניתנו כל המצוות אך לא נכתבו כולן), הוא לצאת באופן מיידי ולרשת את ארץ ישראל. עם ישראל התגבש בסיני, קיבל את התורה ורק ארץ ישראל חסרה להשלמת המשולש. במאמר לפרשת בהעלותך עמדנו על כך שבני ישראל היו מוכנים לצאת למסע לארץ ישראל אלא שהדברים השתבשו ואנו רואים גם כאן, שמיד מהר סיני היה רצון להגיע לארץ ישראל.

פרשת דברים נקראת תמיד לפני תשעה באב. שלושה נביאים נתנבאו בלשון "איכה". משה - פרשת דברים, ישעיהו - בהפטרה לשבת זו וירמיהו במגילת איכה, אולם הקשר עמוק הרבה יותר. מצוות ירושת ארץ ישראל וחטא המרגלים מתוארים בפרשתינו והרי הם היו העיכוב של ארבעים שנה וגררו את חורבן המקדש לאותם תאריכים עצמם של ט' באב. קשר זה גרם לנביאים ישעיהו וירמיהו להשתמש באותה מילת פליאה עצמה "איכה" ונקבעו הדברים בסדר הקריאה לדורות.
לאחר מכן (פרק ב')

"וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם-סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּרה'  אֵלָי וַנָּסָב אֶת-הַר-שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר: רַב-לָכֶם סֹב אֶת-הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה"

לאחר ארבעים שנה יש ציווי נוסף לבוא לרשת את הארץ אבל ההבדל עצום בין הציווים. עיינו בפסוקים וראו כי בפעם הראשונה יש הרגשה של מסע ניצחון מהיר ומקיף ואילו בפרק ב' בדברים מתואר שאסור לפגוע באדום ואסור לפגוע במואב ועמון ויותר מזה, אדום לא מרשה לישראל כלל לעבור בגבולו ועמון ומואב לא מקדמים את בני ישראל במים (אלה אולי מוכרים להם? - בנקודה זו נעיין אי"ה בפרשת כי תצא). איפה נעלמה אימת הגויים המתוארת בשירת הים: "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן". הפחד אחרי 40 שנה עומעם מאד (אמנם המרגלים ששולח יהושע מדווחים שאנשי יריחו עדיין חיים בפחד מאירועי ים סוף, אולם כנראה עוצמת הפחד קטנה מאד והכתובים בתורה יוכיחו). פרק ב' מתאר את העמים היושבים ואת ההיסטוריה שלהם. אם חלק מהשמות מוכרים לכם, הרי אתם זוכרים את פרשת לך לך ואת תיאור מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים ובסופו של דבר את מלחמתו של אברהם. אותם שמות ואותם עמים. באותה מלחמה בה ניצח אברהם, הוא כבר כבש את הארץ ועכשיו זרעו של אברהם עושה זאת שוב. מעשה אבות סימן לבנים. כדי לעשות את הקשר יותר חזק, מזכיר לנו הכתוב כי:

"כִּי רַק-עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת-אִישׁ"

 והרי לכם בפשט שאותו עוג מלך הבשן הוא הוא הפליט (היחידי שנשאר) שבא לדווח לאברהם כי לוט נשבה.

נעיין בפרק ב בפסוקים כ"ד-ל"א:

"קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת-נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת-אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה: הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל-פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ: וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל-סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול: אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן-לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי: אֲשֶׁר עָשׂוּ-לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר-אֶעֱבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי-הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת-לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצו" 

ה' מצווה על משה להילחם בסיחון. בספר במדבר מופיע תיאור אחר לחלוטין (פרק כ"א כא-כג):

 "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-סִיחֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ: וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל"

בפרשת חקת, ישראל שולח מלאכים ולא משה. אין ציווי של ה', עמי עשו ואדום לא מוזכרים וגם לא מוזכר שפנו בדברי שלום והקשחת ליבו של סיחון. המפרשים לרוב מתייחסים לנקודה זו ואמורים שמשה חידש שלפני שבאים למלחמה יש לבוא בדרכי שלום (חידוש זה נהפך לציווי בהמשך חומש דברים), אולם אני רוצה להתעכב על נקודה אחרת. אם יש ציווי לרשת את ארצו של סיחון, הנמצאת ממזרח לירדן, הרי שמישהו גם צריך להתיישב בארץ הזו. והנה שבטי גד וראובן שלהם מקנה רב, עלו בדיוק על נקודה זו.
את הארץ קבלנו. מישהו צריך להתיישב בה. הארץ מתאימה מאד למקנה ולנו יש מקנה. קראנו זאת רק בפרשת השבוע שעבר (מטות) ואנו עוד זוכרים את קצפו של משה רבנו והנה בפרק ג' פסוק י"ב ואילך:

"וְאֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר-עַל-נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר-הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי ... וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן-הַגִּלְעָד וְעַד-נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן: ... וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר ה' אֱלֹקיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-בְּנֵי-חָיִל"

לא מוזכרת כלל הבקשה של בני גד וראובן אלא הפוך לגמרי. משה בציווי של ה' נותן להם את חבל הארץ הזו ורק אחר כך דורש מהם לעבור להיות חלוצים לפני המחנה. הסדר בבמדבר הפוך. בני ראובן וגד מבקשים את הנחלה, ורק לאחר כעסו של משה הם מציעים להיות חלוצים ורק אז נחה דעתו של משה.
ניתן לומר כי הסדר בפרשת במדבר הוא סדר האירועים. ואילו הסדר בדברים מתאר את המצב שהיה צריך לקרות. כשבני גד ובני ראובן רוצים להתנחל בארץ הירדן המזרחית, עליהם לחשוב בעצמם על כך שלא ייתכן שהם יפסיקו להילחם כבר אז בעוד כל שאר עם ישראל ממשיך להילחם. היה עליהם להציע את הצעתם לעמוד חלוצים בראש המחנה ביד עם בקשתם הראשונה. אולם בקשתם הראשונה הייתה, אל תעבירנו את הירדן. לבקשה סתמית כזו, משה אינו יכול להסכים, אפילו כשהוא יודע שנחלתם של שבטים אלו ממזרח לירדן היא לפי ה'. ולכן גם כשבאים לבקש בקשה וגם כשהיא מוצדקת, יש לחשוב על כל הצדדים שלה ולדעת לבקש אותה בצורה הנכונה והמלאה.

לדף הראשי של פרשת דברים

משה מדבר אל בני ישראל. תחריט מהמאת ה-19 של הנרי פליקס עמנואל פילפוטו