פרשת ויקהל פקודי - צדקה ותרומה

רבי יוסף קארו פותח את הלכות פסח בהלכה הידועה: "שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום". הרמ"א מעיר בהגהותיו: "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח". בדרך כלל הגהותיו של הרמ"א הן לשינויים בהלכה לפי דיני ומנהגי אשכנז וההערה כאן שהיא המקור למצוות "קמחא דפסחא", מצוות הצדקה המיוחדת לפני פסח, הבאה להבטיח שכל אדם יוכל לאכול מצה ולשתות ארבע כוסות יין הינה חריגה. ייתכן שהרמ"א התכוון לומר לנו שלא רק הלימוד עיקר, אלא הלימוד המביא לידי מעשה והוא נתינת הצדקה לעניים.

רצף פרשיות המשכן מכיל את מצות התרומה, ואפילו אחת מפרשיות המשכן קרויה תרומה. התרומה הראשונה היא הציווי שנאמר למשה: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי". הפועל ויקח משונה. תרומה בדרך כלל נותנים. ניתן לפרש שימנו אנשים מבני ישראל (גבאי התרומה) שיקחו את התרומה מהאנשים. אפשר לומר רעיון אחר בצדקה והוא שהכסף הנמצא בידי אנשים הוא מעין פיקדון ולמעשה הוא כספו של הקדוש ברוך הוא. כאשר נותנים אותו לתרומה, הרי שלמעשה מקבלים על זה שכר וזו הלקיחה וידועה האימרה: "יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" (מדרש רבה ויקרא רבה ל"ד, י').

בסיום ציווי הקמת המשכן מופיע הציווי לדורות על תרומת מחצית השקל בו דנו במאמר על פרשת כי תשא. מחצית השקל היא תרומת חובה, אולי מס, שאינו נתון כלל לרצונו של האדם. כל אחד צריך להביא והסכום קבוע. חשוב מאד שלכל איש מישראל יהיה חלק במשכן. מהכסף שנאסף בשנה הראשונה יוצקים את האדנים. את הבסיס. הבסיס של המשכן, שמחזיק את כל כלי הזהב המפוארים והאבנים הטובות ובו הכוהנים לבושים באריגים היקרים מתהלכים, הבסיס שייך לכל עם ישראל בצורה שווה וללא יוצא מן הכלל. אין איש שיכול להגיד שיש לו חלק גדול יותר במשכן מהשני. כולם שווים.

הנתינה הבאה, להבדיל, מתרחשת בחטא העגל, אהרון רוצה לעכב את העם ומבקש:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פרקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי" (ל"ב פסוק ב), מתוך כוונה כפי שמציעים המפרשים שהנשים והילדים לא יסכימו לוותר כל כך בקלות על תכשיטיהם אולם בפסק הבא: "ויִּתְפרקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן". העם מביא את תכשיטיו הוא (אולי באמת הנשים  והילדים לא הסכימו, אבל לא מצינו לזאת זכר בפסוקים), ונראה שהלהיטות לתרומה (שאמנם הייתה לדבר שלילי) הייתה קיימת אצלם. הלשון של תרומה לא נזכרת.
בהקשר השלילי נזכר הפועל פרק, כמעין פורקים מעול מצוות.

הבחירה בעגילים, תכשיטי האוזן,  אינה מקרית ומקשרת אותנו מיד לפרשת עבד עברי שאינו רוצה להשתחרר ונרצע באוזנו. הטעם זהה: "אמר רבי יוחנן בן זכאי: (קדושין כב ע"ב) אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע.  ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע".

בתחילת פרשת ויקהל מופיע הציווי של משה לעם (ל"ה ה): "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהֹוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָֹה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת", שוב מופיע הפועל של לקיחה אבל בהקשר מקובל, קחו מאתכם ותנו לה'. תרומה אינה רק בכסף. לפעמים יש כישורים וזמן שאפשר לתרום וערכם לא פחות ואולי אפילו יותר מתרומה כספית כמו שכתוב בפסוק י':" וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'", אמנם מונו מנהלי עבודה ראשיים, אבל התרומה והנתינה פתוחה לכולם. מי בכספו ומי ביכולתיו.

ההתלהבות של העם גבוהה, אולי מתוך רצון לכפר במשהו על חטא העגל (פסוקים כא כב):

"וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָֹה". 

כל העם משתתף כאחד אנשים ונשים. שוב מביאים תכשיטים כתרומה (שימו לב שתכשיטי האוזן - עגילים - לא מופיעים).

ההתלהבות הייתה כל כך גדולה שדווקא מי שעמד בצד וחיכה לראות אם יצטרכו לו או שיסתדרו בלעדיו כמעט ונשאר בלי מה לתרום: "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן (כ"ז). אמנם תרומת הנשיאים נכבדה ויקרה, אבל המילה נשיאים נכתבת בכתיב חסר מאד בלי שתי אותיות משמו של ה', ומביא רש"י מדרש רבי נתן בספרי:

"אמר ר' נתן: מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה? אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו ז) והמלאכה הייתה דים, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה.ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב".

כשיש הזדמנות לתת ולתרום אסור לחכות לסוף. ההזדמנות ואיתה התחושה הטובה של התרומה יכולה לחלוף מבלי אפשרות לשוב. התרומה הדרושה מושגת מהר מאד (ל"ו ג-ז):

"וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי משֶׁה אֵת כָּל-הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר: וַיָּבֹאוּ כָּל-הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים: וַיֹּאמְרוּ אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָֹה לַעֲשׂת אֹתָהּ: וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא:  וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר". 

לפי צמד המילים בבוקר מסיקים שכל אסיפת התרומות לקח יומיים בלבד, ללמדכם שוב שתרומות כספיות קל להשיג אבל תרומות של זמן ויכולות היו נדרשות במשך תקופה ארוכה הרבה יותר.
עניני הצדקה צריכים להיות חשאיים. לא כולם צריכים לדעת שפלוני נזקק. אבל התורמים למלאכה צריכים לדעת שנעשה בכספם שימוש הוגן ולמטרות שהם תרמו. פרשת פקודי מכילה דו"ח מפורט ביותר של התורמות שנאספו וכלי המשכן הראות שכל התרומות הוקדשו לכלים ולמלאכה ולא חס וחלילה לצרכים אחרים. על גורמים שאינם מוכנים לחשוף ספרי חשבונות כנדרש ובאים בטענה תסמכו עלינו יש להשיב ממשה רבנו. האם מישהו היה חושב לערער על משה רבנו? ועדיין משה מפרסם בצורה גלויה את כל הנתונים והסכומים לקיים "והייתם נקיים מה' ומישראל".

אף פרשת החודש עוסקת בתרומה הן בגלל פסח המתקרב ומצוות קמחא דפסחא והן בגלל הפסוק הראשון בהפטרת פרשת החודש (יחזקאל מ"ה טז): "כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל-הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל" (מומלץ לקרוא גם כמה פסוקים קודם לכן כמהנג התימנים, מופיע שוב ענין מחצית השקל ככסף כיפורים כמו שדנו במאמר על פרשת כי תשא).

המשכן - תחריט עתיק מ-1705

בימינו חברות מסחריות רבות עוסקות בתרומה לקהילה. תרומה נחשבת כעושה טוב לעסק, כמקדמת אותו בדעת הקלה ואפילו בבורסה, המקום אולי רחוק ביותר בתרומה וצדקה, אפשר למצוא מדד המדרג את החברות בעלות התרומה הגבוהה ביותר לקהילה. מצד אחד התרומות חיוניות לקיומם של ארגונים רבים וחשובים, מצד שני תרומות גדולות מצד גופים בודדים יכולות ליצור תלות לא בריה בין התורם לגוף הנתרם, תלות שיכולה להיות מנוצלת בצורה פסולה. מצד שני, מפורש שמצוות הצדקה מעשירה את הנותן ולכאורה אין פסול להרוויח ממעשה הצדקה, וכנראה יתרונות התרומות גדולים מהחסרונות.

גופים ואנשים רבים נחשבים לתורמים גדולים וכבדים עם תרומות במיליונים ואולם אם תרצו לדעת מי התורם הגדול או הנדיב ביותר במדינת ישראל, התשובה המפתיעה היא נציב מס הכנסה. מדינת ישראל מכירה בתרומות כחשובות לחברה ומזכה את התורמים (פרטיים או חברות) בהחזרי מס נדיבים על תרומות. גם בכך יש משום קיום הבטחת הכתוב כי אין ניזוקים מתרומות (גם בהלכה יש לתרומות סף עליון ואל לו לאדם לתרום יותר מיכולתו וסופו להיות עני).