פרשת ויקרא - טעמים למצוות הקורבנות

 נושא הקורבנות מעמיד הרבה אנשים דתיים בימינו במבוכה מסוימת. מצד אחד, הקורבנות הם עניין חשוב, ואנו מתפללים לחידוש הקורבנות בתפילה. ומצד שני רוב האנשים מרגישים שלא בנוח עם המתת בעלי חיים לצורך פולחן דתי (ובמיוחד לקורבנות שאינם נאכלים). מה יהיה בעתיד לגבי הקורבנות איני יודע ובמאמר זה ננסה לסקור מספר גישות לנושא הקורבנות.

מקובל ליחס את נושא הקורבנות לספר ויקרא, אולם נושא הקורבנות מצוי בכל אחד מהחומשים. בספר בראשית אנו מוצאים קורבנות רבים. החל מקין והבל שהביאו קרבן לה', נח כשיצא מהתיבה, אברהם יצחק ויעקב ועוד. גם בספר שמות, בפרשיות המשכן אנו מוצאים קורבנות (כמו שראינו קורבנות התמיד מופיעים בפרשת תצווה) ובספר במדבר מופיעים קורבנות הנשיאים, קרבן נזיר, סוטה, מוספים ועוד.
החשיבות המיוחסת לקורבנות גדולה כפי הנאמר במסכת אבות (א,ב):

"שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה.  הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד--על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים"

גם בהלכה הקורבנות תופסים מקום חשוב מאד וסדר משנה שלם – קודשים עוסק בדיני הקורבנות. בנביאים לעומת זאת היחס אוהד הרבה פחות. אין כמעט נביא שאינו טוען נגד הקורבנות ונביא אך מעט דוגמאות:

שמואל א' ט"ו כב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"

ישעיהו א' יא: " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי"

ישעיהו ס"ו ג: "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם-הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה."

ירמיהו ז' כא-כב: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל  עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:  כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח"

הושע ו' ו-ז: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת"

אמנם הנביאים אינם נגד הקורבן עצמו אלא נגד הבאת הקורבן מצד אחד והמשך החטאים באותה העת, אבל גם מדבריהם נראה שהקורבנות בפני עצמם אינם נחוצים.

הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק ל"ב – מומלץ לקורא את הפרקים במלואם): 

"לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת. לכן, כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש על-ידי שנדע אותו יתעלה, כמו שהבהיר ואמר: אתה הָרְאֵיתָ לדעת... והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות... לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו,הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל"

לפי הרמב"ם אין תועלת בקורבנות עצמם אלא זוהי תחבולה בלבד מאחר ולא ניתן היה באותו זמן לבטלם כליל ובפרק כ"ו הוא מקדים ואומר כי אין בכלל לתת טעם לא למצוות הקורבנות עצמה ולא לפרטי המצווה:

"דע שהחוכמה חייבה - ואם תרצה תאמר שההכרח גורם - שיהיו פרטים שאי-אפשר לתת להם טעמים. כביכול, דבר נמנע הוא לגבי התורה שלא יהיה בה משהו מן האופן הזה. זה נמנע מפני שאם תאמר: "מדוע כבשֹ ולא איל?" אותה שאלה עצמה היתה מתחייבת לוּ נאמר איל במקום כבשֹ. והרי אין מנוס ממין כלשהו. וכן אם תאמר: "מדוע שבעה כבשֹים (במדבר כ"ח, 27) ולא שמונה?", היו שואלים כן לוּ אמר "שמונה" או "עשֹרה" או "עשֹרים". והרי בהכרח אין מנוס ממספר. זה דומה כביכול לטבע האפשר. שבהכרח אין מנוס מקיום אחד האפשריים, ואין שואלים מדוע אפשרי זה הווה ולא אפשרי אחר. כי אותה שאלה היתה מתחייבת לוּ הגיע לידי מציאות האפשרי האחר במקום זה. דע עניין זה והבן אותו!"

לכאורה מהתורה פסוק המתאים לדברי הרמב"ם (ויקרא י"ז, ה-ז):

"לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם: וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת-הַדָּם עַל-מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה': וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת-זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם"

ההקרבה במקדש מחליפה את העבודה הזרה לשעירים.
ועדיין בפרק מ"ו הרמב"ם מנסה לתת טעם לכל ענין בקורבנות:

"המצוות הכלולות בקבוצה האחת-עשׂרה הן שמנינו במה שנותר מספר עבודה ובספר קורבנות. כבר ציינו את תועלתן באופן כללי. נתחיל עכשיו לתת טעם לכל אחת מהן על- פי השׂגתנו ונֹאמר: כתוב בתורה, כמו שפירש אונקלוס, שהמצרִים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה. לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושׂונאים רועי צאן. נאמר: הן נזבח את תועבת מצרים (שמות ח', 22 ) ונאמר: כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן (בראשית מ"ו, 34). ... כמעט רוב עובדי עבודה זרה שׂונאים שחיטת בקר. ... לכן אתה המוצא שההודים אינם שוחטים בקר כלל עד ימינו אלה, אפילו בארץ בה שוחטים שאר מיני בעלי-חיים.
כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צֻוֵּינוּ להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קָרבנכם (ויקרא, א', 2), כדי שבמעשׂה שאותו חשבו לשׂיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשׂה הזה יכופרו החטאים. כך תֵּרָפֵאנָה הדעות הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות, באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני. לשם אותה תכלית עצמה נצטווינו לזבוח את כבשֹ הפסח ולהזות את דמו בְּמִצְרַיִם על השערים מבחוץ, כדי להסתייג מדעות אלה, לתת פרסום להפכן ולהקנות אמונה שהמעשׂה, שאתם חשבתם אותו לגורם ממית, הוא המציל מן המוות: וּפָסַח ה' על הַפֶּתַח ולא יתן המשחית לבֹא אל בתיכם לנגֹף (שמות י"ב, כ"ג) בתור שָׂכָר על מתן פרסום לציות והרחקת (מעשׂיהם ודעותיהם) המגונים של עובדי עבודה זרה".

אכן בפסח יש ענין מיוחד להקריב את תועבת מצרים (וגם לפרסם זאת ברבים על ידי מריחת הדם על המשקוף והמזוזות, ובמיוחד להינצל על ידי עבודה זו) והרמב"ם מרחיב זאת ליתר עניני הקורבנות ובהמשך הפרק מביא טעמים נוספים לפרטי הקורבנות.
גם בספרו ההלכתי היד החזקה, הרמב"ם, בניגוד לספרי פסיקה אחרים כמו השולחן ערוך, מפרט את הלכות העבודה ולקראת סיומם כותב כך (ספר עבודה, מעילה פרק ח הלכה ו) "ו  [ח] ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף עניינם כפי כוחו.  ודבר שלא ימצא לו טעם, ולא ידע לו עילה--אל יהי קל בעיניו; ואל יהרוס לעלות אל ה', פן יפרוץ בו.  ולא תהא מחשבתו בו, כמחשבתו בשאר דברי החול. "

הרמב"ן חולק על הרמב"ם (דברי הרמב"ן ארוכים ומומלץ לקוראם במלואם) בניסוח חריף

"...אלה דבריו ובהם האריך.
והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטיפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח.
"והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קורבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא): וירח ה' את ריח הניחוח... ולשון הקורבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים."

אם הקורבנות הם ריח ניחוח לה' בודאי יש להם סיבות ומטרות והרמב"ם אליבא דרמב"ן מוצא לעצמו פתרון קל מדי. הרמב"ן ממשיך בקו של הקורבן כמכפר על הנפש ועל האדם השם עצמו במקום הקורבן.

נעבור לפירוש של הרלב"ג – רבי לי בן גרשום. הרלב"ג עסק לרוב במדעים. היה מתמטיקאי ואסטרונום, המציא מכשירי ניווט ששימשו עד המאה ה-17 (מטה יעקב) ואפילו מכתש על הירח נקרא בשמו.
הרלב"ג לרוב ממשיך בדרכו של הרמב"ם, אך בנושא הקורבנות הוא חולק עליו ודעתו  היא כי לקורבנות יש טעמים. אסמכתא לדבריו הוא מוצא מהציווי בפרשת ויקרא (ב יג): "וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"

"וכדי שניתן לבנו על כוונת התורה בקורבנות, שהם רבות התועלות מאד... ציוותה התורה להקריב מלח על כל קרבן, להעיר אותנו שלא נחשוב עניין הקורבנות דבר תפל, שאין בו טעם... והנה המלוח הוא הפך התפל. ולזה יהיה דבר שיש לו סיבה וטעם. וזה ממה שיעירנו להתבונן בענין הקורבנות, כדני שנעמוד על כוונתם, כי לא דבר ריק הוא" (רלב"ג לפרשת צו).

הרלב"ג אמנם מקבל את דעת הרמב"ם שהקורנות כנגד עבודה זרה אבל שזו רק אחת הכוונות וממשיך:

"אלא שעם כל זה, איננו ראוי שלא יהיה בענינם תועלת בעצמות". הרלב"ג מקשה כבר בפירושו לפרשת נח (שבנה מזבח בצאתו מהתיבה) "וראוי שנחקור בכאן בענין הקורבנות אשר הקריב נח. ונשתדל להתיר ספק מה יקרה בו ואינו מעט. וזה שכבר ביאר הרב המורה שענין הקורבנות אשר צווינו עליהם בתורה אינו מכוון בעצמו... ואם היה הענין כן מה זה אשר התעורר הנביאים לבנות מזבח ולהקריב עליו עולות..." ומציע כיוון חדש בטעם המצווה: "ומה שהוא מכוון בהם על הכוונה הראשונה, לפי מה שייראה לי, הוא שהם כלי להגעת הנבואה".

מצאנו באבות (ובבלעם הרשע להבדיל) שהקורבנות היו לאחר קבל נבואה או כהכנה לקבלת נבואה לדוגמא:
בראשית י"ב ז:" וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו"
וראו מקומות נוספים בספר בראשית: י"ג יד-יח, כ"ב ט-יא, כ"ו כד-כה, ל"ה ז-ט.
ולגבי בלעם במדבר כ"ג א-ג:

"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק בְּנֵה-לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים: וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל-עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה ה' לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה-יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי:

קבלת הנבואה לפי הרלב"ג דורשת:

"והנה יתבאר שיש לענין הקרבנות מבוא בהגעת הנבואה ממה שאומר והוא כא כבר התבאר בשני ממלחמות ה' (ספר של הרלב"ג) שבענין הנבואה יצטרך התבודדות לשכל מבין שאר כוחות הנפש. וזה לא ישלם כי אם בהתבטל שאר הכוחות מפעולותיהם. ולזה יצטרך הנביא, כשירצה להתנבות שיעורר הכח השכלי וירדים שאר כוחות. ומפני זה תמצא בנביאים שהיו עושים פעולות להגיע אליהם הנבואה כמאמר אלישע... והנה תמצא בענין הקורבנות שהם יעירו השכל וירדימו הכוחות המרגישות. וזה כי בזביחת בעל החיים ונתח אותו לנתחיו ושרוף אותו באש יש מהיכנע הנפש המרגשת מה שלא יעלם. כי הכוחות המרגישות כמו שהתעוררו מהרגשת המוחשים המתחדשים להם כן ייכנעו ויירדמו מהפסד המוחשים אשר אצלם הכנע מה, עם שיתן מפני זה האדם אל ליבו כי ההפסד הוא סוף כל אילו הדברים השפלים. ותיכנע מפני זה הנפש הבהמית ותדאג וירדמו כוחותיה. וכבר יתעורר השכל כשיתבודד האדם בענין אלו הנתחים ואופן החכמה אשר ביצירתם בזה האופן".

הקרבת הקורבן כמוה כממיתה את הנפש הבהמית של האדם ומכינה אותו לדרגות עליונות יותר בהן הוא יכול לקבל נבואה.
פירוט על משנת הרלב"ג  ראו בקובץ "הוגים בפרשה" מאמר על פרשת צו מאת פרופ' זאב הרוי.

גם הרש"ר הירש, מביא רעיון דומה, ובו הוא מדגיש שהמילה קורבן, אינה במשמעות שאנו רגילים אליה כיום, שאדם מוותר על משהו (Sacrifice) וגם לא שהוא נותן משהו (Offering), אלא מלשון קירבה. הקורבן נועד לקרב את האדם לה'.

מצינו אם כן לפחות ארבעה טעמים למצוות הקורבנות:

• התרחקות מעבודה זרה
• כפרה על האדם החוטא
• הכנה לקבלת נבואה
• התקרבות אל ה'

אור לג' בניסן תשע