פרשת כי תבוא פותחת את חלקו האחרון של ספר דברים. הפרשה מתחילה במצוות ביכורים וביעור המעשרות, ומצוות אלו מסיימות את נאומי המצוות הארוכים (שהתחילו בפרשת ראה) וסיום החומש כולל פעולות וטקסים שיש לעשות בכניסה לארץ ולאזהרות מרובות מפני עבודה זרה, אזהרות שבאות לידי ביטוי בשלוש פרשיות תוכחה שונות. פרשת כי-תבוא מסתיימת בפרשת התוכחה הקשה (יותר מהפרשה המקבילה בפרשת בחוקותי), ופרשיות תוכחה נוספות מופיעות גם בפרשות ניצבים והאזינו .
בין תחילת הפרשה, מצוות ביכורים לפרשיית התוכחה בסופה עובר מכנה משותף של הכרת הטוב ומידה כנגד מידה. מצוות הביכורים מחייבת את הבאת הפרי הראשון (משבעת המינים) לכהן בבית המקדש, לכל גידול חקלאי יש את זמן הביכורים שלו (למשל בשבועות מביאים ביכורי שעורים וחיטים) ובסוכות ביכורי תאנים ואפילו עד חנוכה אפשר להביא ביכורים. חלק ממצוות הביכורים היא הקריאה של פרשת הביכורים כפי שמופיעה בפרשתנו.
התורה בחרה להתחיל את פרשת הביכורים מההיסטוריה הרחוקה: "ארמי אובד אבד...", וגם מחברי ההגדה של פסח בחרו לשלב פרשה זו בהגדה לסיפור יציאת מצרים (ולא את הפרשות מספר שמות) ונראה שהמשותף לכולם הינה מידת הכרת הטוב ומידה כנגד מידה.
על פתיחת הפרשה: "ארמי אובד אבי..." - אומר רש"י: "מזכיר חסדי המקום". אנו מודים למקום שחילץ את יעקב אבינו מידי לבן (וראו ברשב"ם לפרשנות שהמדובר באברהם אבינו שניצל מאור כשדים ומארם) ולמרות שהיה יעקב נע ונד, בארם ובמצרים, זכינו, בניו, לרשת את ארץ ישראל.
פסוק י' מדגיש זאת בפירוש: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ" (שימו לב שחציו הראשון של הפסוק הינו חלק ממקרא הביכורים, וחלקו השני הינו חלק מהציווי מה עושים עם הביכורים).
הסיבות לשיבוץ מקרא הביכורים, בהגדה של פסח רבות, אולם אחד המוטיבים המרכזיים בהגדה הוא מוטיב הכרת הטוב (למשל מיד לפני אמירת ההלל: "לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפני שירה חדשה הללויה"). שילוב מעשה הביכורים המהווה הכרת טובה כלפי שמים בהגדה של פסח, הינו מתבקש.
בפרשת התוכחה הדברים הפוכים בדיוק, ופעמים רבות מופיעים פסוקים המצביעים על כך שהעונשים הם תוצאה של אי הכרת הטוב כלפי שמים. ובפסוק מ"ז הדבר מבוטא בפירוש: " תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".
הכוונה בפסוק היא שכאשר היה לך עושר (מרב כל), לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה. במקום לזהות מאיפה הטוב מגיע ולהכיר טובה על כך, עבדו אלוקים אחרים (רעיון דומה מובא בפרשת האזינו בפסוק וישמן ישורון ויבעט). חוסר הכרת הטוב הוא הגורם לקיום הקללות הקשות שבפשרת התוכחה. פרשת התוכחה קשה מאד, ובניגוד ליתר פרשות התוכחה אין בה ניחומים כלל. את הניחומים אנו מוצאים בהפטרה (ישעיהו ס'). אמנם כל ההפטרות לאחר תשעה באב הן של נחמה אולם הפטרה זו מתקשרת היטב לפרשה ומהווה את התמונה הנגדית לה למשל פסוק ט"ו: "תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר" לעומת הקללה: "וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר-יְנַהֶגְךָ ה' שָׁמָּה" וכן בפסוקים רבים אפשר למצוא הקבלות, הברזל והנחושת המופיעים בקללות כדברים המכבידים מופיעם בהפטרה בתור אוצרות שיהיו ויתעלו והקללה: "וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי-לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ" תיהפך במהרה בימינו ל: "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה"
מאמרים נוספים לפרשת כי תבוא
בין תחילת הפרשה, מצוות ביכורים לפרשיית התוכחה בסופה עובר מכנה משותף של הכרת הטוב ומידה כנגד מידה. מצוות הביכורים מחייבת את הבאת הפרי הראשון (משבעת המינים) לכהן בבית המקדש, לכל גידול חקלאי יש את זמן הביכורים שלו (למשל בשבועות מביאים ביכורי שעורים וחיטים) ובסוכות ביכורי תאנים ואפילו עד חנוכה אפשר להביא ביכורים. חלק ממצוות הביכורים היא הקריאה של פרשת הביכורים כפי שמופיעה בפרשתנו.
התורה בחרה להתחיל את פרשת הביכורים מההיסטוריה הרחוקה: "ארמי אובד אבד...", וגם מחברי ההגדה של פסח בחרו לשלב פרשה זו בהגדה לסיפור יציאת מצרים (ולא את הפרשות מספר שמות) ונראה שהמשותף לכולם הינה מידת הכרת הטוב ומידה כנגד מידה.
על פתיחת הפרשה: "ארמי אובד אבי..." - אומר רש"י: "מזכיר חסדי המקום". אנו מודים למקום שחילץ את יעקב אבינו מידי לבן (וראו ברשב"ם לפרשנות שהמדובר באברהם אבינו שניצל מאור כשדים ומארם) ולמרות שהיה יעקב נע ונד, בארם ובמצרים, זכינו, בניו, לרשת את ארץ ישראל.
פסוק י' מדגיש זאת בפירוש: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ" (שימו לב שחציו הראשון של הפסוק הינו חלק ממקרא הביכורים, וחלקו השני הינו חלק מהציווי מה עושים עם הביכורים).
 |
| הבאת ביכורים - מתוך כרטיסי תנ"ך שהופקו על ידי Providence Lithograph Company בין 1896 ל-1913 |
בפרשת התוכחה הדברים הפוכים בדיוק, ופעמים רבות מופיעים פסוקים המצביעים על כך שהעונשים הם תוצאה של אי הכרת הטוב כלפי שמים. ובפסוק מ"ז הדבר מבוטא בפירוש: " תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".
הכוונה בפסוק היא שכאשר היה לך עושר (מרב כל), לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה. במקום לזהות מאיפה הטוב מגיע ולהכיר טובה על כך, עבדו אלוקים אחרים (רעיון דומה מובא בפרשת האזינו בפסוק וישמן ישורון ויבעט). חוסר הכרת הטוב הוא הגורם לקיום הקללות הקשות שבפשרת התוכחה. פרשת התוכחה קשה מאד, ובניגוד ליתר פרשות התוכחה אין בה ניחומים כלל. את הניחומים אנו מוצאים בהפטרה (ישעיהו ס'). אמנם כל ההפטרות לאחר תשעה באב הן של נחמה אולם הפטרה זו מתקשרת היטב לפרשה ומהווה את התמונה הנגדית לה למשל פסוק ט"ו: "תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר" לעומת הקללה: "וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר-יְנַהֶגְךָ ה' שָׁמָּה" וכן בפסוקים רבים אפשר למצוא הקבלות, הברזל והנחושת המופיעים בקללות כדברים המכבידים מופיעם בהפטרה בתור אוצרות שיהיו ויתעלו והקללה: "וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי-לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ" תיהפך במהרה בימינו ל: "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה"
מאמרים נוספים לפרשת כי תבוא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה