מתי הייתה יציאת מצרים

הקדמה

פרשת המועדות מופיעה בכל החומשים (פרט לחומש בראשית) ובחומש שמות כמה פעמים. פרשיית המועדות בפרשת ראה הינה פחות מוכרת, למעט פסוקי הסיום שלה הכלולים בתפילת מוסף. סיבה אחת עשויה להיות שהפרשה אינה מופיעה בסדר הקריאות בשלושת הרגלים בארץ ישראל (בו בפסח קוראים כל יום מופע אחר של פרשיות המועדים, ובסוכות קוראים את פרשת המועדות ואת המוספים), אולם בחוץ לארץ הפרשה נקראת בשמיני של פסח, ביום טוב שני של שבועות ובשמיני עצרת. הרוצה לעיין בקלות בכל הפרשיות, יכול למצוא את מבוקשו במחזור לשלושה רגלים בו הקריאות מופיעות יחדיו.

פרשיית המועדות בפרשת ראה

פרשת המועדות בפרשת ראה מזכירה יותר את המופעים בפרשות משפטים וכי-תשא ופחות את הפרשיות הידועות באמור ופרשת המוספים בפינחס. נתחיל ממה שלא מופיע. הימים הנוראים אינם מופיעים. לא ראש השנה, לא יום כיפור וגם לא שמיני עצרת (מה שרק מקשה על הבחירה בפרשיה זו לקריאה בחוץ לארץ דווקא בשמיני עצרת!). חגים אלו הינם חטיבה בפני עצמה העומדת בנוסף לשלושת הרגלים (ולמחזור החגים החקלאיים). בנוסף, ברוב פרשיות המועדים מקדים ציווי על שמירת שבת את הפרשייה, או מופיע בתוכה, ונושא השבת נעדר לחלוטין מפרשייתינו (נושא השבת בחומש דברים מופיע אך ורק בפרשת ואתחנן בתוך עשרת הדיברות).

הפרשייה עוסקת בשלושת הרגלים ובהם בלבד. ההתמקדות בפרשת ראה, היא בנושא הקורבנות, החובה להביאם ובעיקר החובה להביאם למקום מסוים, המקום אשר יבחר ה' (צירוף המופיע החל מפרשת ראה ומופיע בה פעמים רבות מאד). גם בחגים עצמם, אנו זוכרים את הפסוק ושמחת בחגיך והיית אך שמח, אולם כדי לעיין היטב ולראות שגם בשבועות וגם בסוכות, שמחתך אינה יכולה להיות שלמה אם "הלוי והגר והיתום והאלמנה" אינם שמחים איתך ביחד.
נעיין בהופעה של חג הפסח. הדבר הבולט הוא שעניין השמחה שהופיע פעם בשבועות ופעמיים בסוכות, אינו מוזכר כלל בפסח. נביא את פירוש החזקוני (לפסוק יד):

"...אבל בפסח לא הזכיר שמחה לפי שעיקרו של חג להזכרת הנס של יציאת מצרים הוא, ועדיין אין עיקר שמחה לקיטת תבואה. ועוד שנינו: בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה, ושמא יבא ברד או ארבה חסיל שדפון ירקון וילקה אותן"

בפסח השמחה אינה שלמה, אמנם מתחילים כבר לקצור את העומר, אבל זהו עומר השעורים, שאינו מזונו העיקרי של האדם. בשבועות אפשר לשמוח כבר יום אחד, שכן עונת קציר החיטים בעיצומה, ואילו בסוכות, חג האסיף, היבול כבר נאסף, מופיע ציוי השמחה פעמים וגם אורך החג הוא שבעה ימים. כמו כן נזכיר את תפילת טל הנאמרת בחג הפסח ונותנת אופי רציני הרבה יותר לחג הפסח ולא כיום שמתאים לשמחה, אלא יותר כיום דין.

כפי שכבר כתבנו בעבר ורואים בבירור מהפסוקים, חג הפסח מחולק לשני חגים. הפסח המוקרב בי"ד ונאכל בט"ו בלילה וחג המצות המתחיל בט"ו ואורך שבעה ימים. הבחנה זו מופיעה היטב בפרשתינו. למעשה כל שבעת הפסוקים הראשונים של פרק ט"ז עוסקים אך ורק בפסח ובקורבן הפסח, אמנם עם ציווי של איסור אכילת חמץ במשך שבעת ימים. רק פסוק ח' מתייחס לחג המצות עצמו:
"שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹקיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה".

מתי הייתה יציאת מצרים?

המעיין בפסוקים המתארים את חג הפסח ימצא אזכורים שונים לשעת היציאה ממצרים.
בפסוק א: "שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹקיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה"
ובפסוק ו: "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם"
ולעומת זאת גם בפרשת בא וגם בפרשת מסעי תאריך היציאה הוא בכלל ביום:
שמות י"ב מא: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (עיינו בפסוק מב שגם מזכיר לילה)
במדבר ל"ג ג: "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל-מִצְרָיִם".
הפרשנים לא נשארים אדישים לשאלה. למשל רש"י אצלנו על פסוק א:

"ממצרים לילה - והלא ביום יצאו, שנאמר (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו', אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר (שמות יב, לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו'"

ורבנו אבן עזרא, אומר דבר דומה. לפי דעה זו, יציאת מצרים התחילה ברגע שפרעה הסכים לשחרר את העם, גם אם העם עצמו יצא כמה שעות אחר כך.

על פסוק ו' אומר הרס"ג: בערב - סמוך לערב,כבא השמש - לפני בוא השמש. מועד צאתך ממצרים - ויהיה בפרק צאת ממצרים" לפי דעה זו. כבא השמש מתייחס רק לזמן הקרבת הקורבן, בתקופת היציאה ממצרים ואין הכוונה לומר שבשעות הערב יצאו ממצרים.ורש"י לעומת זאת, מחלק את הזמנים לזמני המצוות השונות הנהוגות בקורבן בפסח:

(ו) בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים -
הרי שלושה זמנים חלוקים;
בערב משש שעות ולמעלה זבחהו,
וכבוא השמש תאכלהו,
ומועד צאתך, אתה שורפהו.
כלומר, נעשה נותר ויצא לבית השרפה:

כלומר בכל אחד מהזמנים שנימנו יש לבצע פעולה הקשורה לקורבן - הקרבתו, סמוך למינחה. אכילתו מהערב ועד הלילה ובבוקר, שריפת הנותר.
ואולי, הכוונה בערפול זמן יציאת מצרים, מתייחסת גם לפסוק מזכריה (י"ד ז): "וְהָיָה יוֹם-אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב יִהְיֶה-אוֹר" אותו אנו קוראים בהגדה של פסח: "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה" וליחס גם את פסח מצרים עצמו, ואת הפסח, שמתחיל בצהרי היום ונגמר בחצות (או בבוקר), ואינו לגמרי יום, הוא היום הראשון שהיה "לא יום ולא לילה"