פרשת ניצבים וילך - מה עוד נשאר?

הגענו לסוף התורה. נאומו הארוך של משה רבנו הסתיים, 611 מצוות מתוך 613 כבר נאמרו והאירועים בפרשות שנותרו מתרכזים בימיו האחרונים ובפרט ביומו האחרון של משה רבנו מפרשת וילך ועד סוף החומש.

פרשות אלו - ניצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה, הן פרשות קצרות מאד, שאינן זוכות לתשומת לב ראויה. הפרשות נקראות בשבתות הימים הנוראים וכמעט כל הדרשות הן סביב הימים הנוראים ולא סביב פרשת השבוע. ננסה להאיר כמה נקודות בפרשות מיוחדות אלו, ידוע שדברים חשובים שומרים לסוף והפרשות מחייבות תשומת לב רבה.

פרשת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה. המעמד מתאים. "אתם ניצבים היום כולכם" - מדי שנה אנו ניצבים כולנו בפני הקב"ה ליום הדין. פרשת ניצבים עוסקת שוב בתוכחה, ואפילו בצורה קשה יותר.

העונשים בתוכחה הם גם על האדמה:

"גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ"

גפרית ומלח - המעיינות החמים ממות' ילוסטון

וגם על עם ישראל:

"וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה"

אולם הפרשה מביאה איתה את החידוש שכל כך נעדר מפרשת כי-תבוא הקשה. פרשת ניצבים פותחת את דלת התשובה. פרשת ניצבים מבטיחה "וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ".

גם הברכה תגיע וגם הקללה תגיע, אולם בניגוד לסיום העגום של פרשת כי-תבוא, פרשת ניצבים (בדומה לפרשת בחוקותי שמסיימת בנחמה) מכריזה כי הקשר בין עם ישראל לקב"ה הוא נצחי ואינו ניתן לפירוק כלל על ידי אף אחד מהצדדים. אמנם עם ישראל גלה מארצו אל ארץ אחרת, אולם לא מדובר במעין השלכה של משהו לאשפה, משהו שאיננו מעונינים בו עוד לעולמים ורק רוצים שמישהו אחר יבוא ויקח, מתוך הגלות תבוא התשובה והחזרה לארץ.

זוהי הנחמה האמיתית על הצרות, וככל שהצרות יתגברו, בסופו של דבר תגיע התשובה ואיתה חידוש הברית והקשר וחזרה למצב בו הברכות חלות. פרשת ניצבים מדגישה את כל זה ומהווה את הנחמה לפרשת התוכחה בכי תבוא.

פרשת וילך, הפרשה הקצרה ביותר בתורה, מהווה סיכום של התורה. הפרשה נאמרת ביומו האחרון של משה רבנו כפי המובן מהפסוק "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום". באותו יום ממש, משה מקבל את הנבואה האחרונה שלו. הנבואה אינה אופטימית כלל. ה' מבטיח למשה כי אחרי מותו בני ישראל יחטאו (ויסבלו מכל הקללות שיבואו אליהם). משה נפרד מעם ישראל. משה מסיים את כתיבת התורה:

"וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"

משה עובר שבט שבט ומוסר להם את שירת האזינו (הכללית, לכל עם ישראל) ואת ברכתו הפרטית של כל שבט. לפי המדרשים משה אף מוסר לכל שבט עותק של התורה (ולפי זה, סיים משה כתיבתם של 13 ספרי תורה זהים באותו יום).

שתי מצוות אחרונות יש בפרשת "וילך", שתי מצוות אלו נכתבו אחרונות והן מהוות מעין נסיון נואש למנוע את הפורענות העתידית.

מצוות כתיבת ספר התורה - לא בשמים היא ולא מעבר לים, התורה צריכה להיות קרובה לכל אחד ואחד, על מנת שיזכור תמיד לשומרה, זו המצווה הפרטית.

מצוות הקהל - המצוות הכללית לאסוף את כל העם פעם בשבע שנים, ולקרוא באוזניהם את התורה. זוהי המצווה הציבורית.

המצווה הפרטית "והגית בו יומם ולילה" והמצוות הכללית פעם בשבע שנים נועדו שתיהן לאותה מטרה והיא מניעת החטאים מעם ישראל, למרות שהתורה מגלה בפירוש ולפי דבר ה' שחטאים אלו יקרו ויגרמו איתם לתוצאות הקשות, ואף משה אומר זאת לשבטים:

"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם-ה' וְאַף כִּי-אַחֲרֵי מוֹתִי"

משה מקהיל אליו את כל השבטים ומוסר בפניהם את העדות, השירה, שירת האזינו מתוך אמונה שאולי בכל זאת פרשות התוכחה, האזהרות, ספר התורה אצל כל שבט, ולפני ארון ה', ומעמד הקראת התורה פעם בשבע שנים יצליחו לגרום לעם ישראל לא לחטוא. אולם משה יודע, כי כל זה לא יעזור כלל ואי בסופו של דבר, בני ישראל ישחיתו ויסורו מן הדרך.

"הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת-כָּל-זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ:  כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם: וַיְדַבֵּר משֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם"

זהו הנאום האחרון של משה אל כלל ישראל (הברכות לשבטים ייתכן ונאמרו לפני השירה, ובכל מקרה לא נאמרו לכלל ישראל). במילות שירת האזינו, אותה קיבל כעדות מה' ייפרד משה מעם ישראל כולל הידיעה הקשה על גורלו העתידי של העם.

 על השירה הקשה ומשמעותה (שלפעמים עקב המנגינה החגיגית, מכסה על המילים הקשות), הפרידה, והברכות שנועדו לסיים את התורה בשמחה נרחיב בע"ה בשבועות הקרובים
שנה טובה
כתיבה וחתימה טובה


מאמרים נוספים לפרשת ניצבים
מאמרים נוספים לפרשת וילך