חששו המקורי של פרעה מתחילת ספר שמות (זהו כמובן פרעה אחר מפרעה של פרשתינו) הוא מכך שבני ישראל יצטרפו לאחד מאויביה הרבים של מצרים. ארץ מצרים היוותה תמיד יעד אסטרטגי מסיבות רבות. בתחום הדתי היא היוותה את אחד ממוקדי האיסלם והייתה יעד למסעות צלב (בנוסך לארץ ישראל) וגם מבחיה גיאוגרפית מיקומה הנוח על ים סוף היווה נקודה חיונית בדרך למזרח. הצבא הארחון שנעצר במצרים היה צבאו של רומל במלחמת העולם השנייה שנהדף על ידי כוחות בעלות הברית.
לצורך כתיבת המאמר ביקשתי מחברי פיני קרישר, איש מחשבים, סוציולוג והיסטוריון חובב לכתוב מאמר אורח בבלוג, המתאר שני מסעות צבאיים כושלים לכיבוש מצרים. אני מודה לפיני על נכונתו לכתוב בבלוג ומקווה שנזכה לראות מאמרים נוספים פרי עטו בעתיד.
על ההבדל בין משה רבינו, נפוליאון ופרנציסקוס מאסיזי
מצרים, אותה ארץ גדולה והיסטורית, אותו מקום שהיה ערש היווצרותו של עם ישראל, היה משאת נפשם של גדולי עולם לאורך הדורות. בסקירה קצרה זו אסקור את ניסיונותיהם של הנוצרים לכבוש את מצרים במסע הצלב החמישי, ואת ניסיונו של נפוליאון בונפרטה לכבוש אף הוא את מצרים.
אביא את הכישלונות ואת הסיבות לכישלונותיהם, כך אולי נעצים את אותה יציאת מצרים שלנו שגיבשה אותנו והביאה אותנו להיות עם.
מסע הצלב החמישי-רקע כללי:
במסע הצלב החמישי שיצא מאירופה בשנת 1218 פעלו הצלבנים במגמה להסיר את החרפה מכישלונות מסעי הצלב הקודמים (ובמיוחד מכישלון מסע הצלב הרביעי). לאחר מספר קרבות בארץ ישראל בחלקם ניצחו ובחלקם נחלו כישלון צבאי (קרבות בעכו, בהר תבור, בעתלית, באזור מרג' עיון שבלבנון ועוד), פנו צבאות הצלבנים לעבר מצרים בניסיון להביא לשקט בארץ ישראל שנשלטה על ידי הסולטאן שישב במצרים.
לאחר כיבוש העיר דמיאט לחוף הים התיכון בקצה הדלתא של מצרים החליטו הצלבנים לצאת לכיוון קהיר בירת הממלכה האָיֻבִּית (הידוע בשושלת האיובית היה צאלח א-דין).
מדוע רצו הצלבנים להגיע לקהיר? בכדי לדון על אירועים הסטורים וסיבותיהם נהוג לחלק את ניתוח האירועים לשני חלקים: סיבות ברמת המיקרו וסיבות ברמת המאקרו.
ברמת המאקרו יש לציין את מחשבתם של הצלבנים שחשבו שבכל רגע נתון יוכלו להכניע את הסולטאן ולשחרר את ממלכת ירושלים הצלבנית מההצקות הבלתי פוסקות מצד מתנגדיהם המוסלמים. ולמרות הכישלונות ההיסטוריים הם זלזלו ביריב המוסלמי העיקש.
ברמת המיקרו יש לציין במיוחד את הופעתו של פרנציסקוס מאסיזי, מייסד מסדר הפרנציסקאנים שהשפיעו רבות על ההיסטוריה הנוצרית, הגיע לפני המצביא הנוצרי ואמר כי עליו לנצח את הסולטאן – לאחר מכן הלך לסולטאן בעצמו ודרש ממנו להיכנע לכוחות הנוצרים, כמובן שהסולטאן לא קיבל את דעתו. אירוע זה לימד על אמונתם העיוורת של הצלבנים.
הופעתו הפתאומית והיעלמותו הפתאומית גרמה לרוח תזזית במחנה הנוצרי ולהתלהבות רבה.
מסע הצלב החמישי-הנפילה במצרים וסיבותיה:
הצעות כניעה ושלום מצד האיובים נדחו על הסף על ידי נציג האפיפיור ולמרות שמלך ירושלים שמח על הצעות אלו, דעתו נדחתה והוא עזב את המחנה הצלבני. הצבא הצלבני הובס ללא תנאי בקהיר. הוא הפסיד כיון שהאיובים נקטו בתחבולות כמו הצפת הנילוס באזורי קרבות ויצירת בוץ שהיקשה על הלוחמים הצלבנים הממושמעים והכבדים. לאחר התבוסות נציג הכנסייה נכנע והסכים לעזוב כליל את מצרים.
זהו התיאור של הנפילה במצרים, ניתן להוסיף כי מבחינה ארגונית היו בעיות בשרשרת האספקה, כך שהריחוק ממרכזי המזון והלוגיסטיקה והחיפזון בארגון מסע הצלב היה גם הוא גורם משפיע לכישלון – זה הסבר חלקי מאחר וגם מסעי צלב אחרים ומאורגנים כשלו.
מסע הצלב החמישי-תוצאותיו:
כמובן באותו זמן בממלכת ירושלים הצלבנית – ללא צבא שישליט סדר פרעו גדודים מוסלמים ממדינות האזור בערים צלבניות ובראשם בירושלים. ולאורך כל אזורי הארץ ישבו האיובים והציקו לאורך שנים לנוצרים.
המחנה הצלבני במצרים התפרק מנשקו וחזר לאירופה. מדוע לא הצליחו להיאחז במצרים לאחר הניצחון הראשון? ומה יש בה במצרים שמושך את הכובשים לדורותיהם?
על כך נענה אולי בפעם אחרת.
מסע נפוליאון למצרים-רקע כללי:
לאחר המהפכה הצרפתית ולאחר שלטון האימים של היעקובינים ברשות רובספייר בצרפת נכנס לוואקום המנהיגות בצרפת, נפוליאון בונפרטה. נפוליאון הציע לנסוע ולכבוש את מצרים ובכך לנתק את אנגליה מהודו.
המסע הימי למצרים היה סיכון מחושב שלקח נפוליאון עקב השליטה של האנגלים בים. נפוליאון אכן כבש את מצרים ושאף להגיע עד להודו, הכיבוש היה פרק שנלמד בתורת לחימה טקטיקה צבאית. אך בעקבות קרב ימי כנגד הצי הבריטי בהנהגת נלסון – ובו הושמד רוב הצי הצרפתי, נפוליאון וצבאו נתקעו במצרים.
בכיבוש מצרים נקבעה אבן דרך בתולדות המחקר ההיסטורי (ובראש: פענוח כתב החרטומים באמצעות אבן הרוזטה), בתורת המיפוי הגיאוגרפי, ובתורת הרפואה צבאית. כקוריוז נציין את מעבר נפוליאון בים-סוף, הוא כמעט טבע באותו המקום וכשכתב את זיכרונותיו בסוף ימיו – טען כי אז זה היה הרגע המסוכן בחייו וחשש כי ימות כשם שפרעה מת, הייתה שם גאות פתאומית שגרמה לסחף ולכמעט טביעה של נפוליאון.
נפוליאון פחד כי האנגלים ייגשו אליו בתנועת מלקחיים דרך ארץ ישראל ודרך הים ולכן ניגש לכיבושה של ארץ ישראל, הוא כבש את עזה, את יפו, ואת רמלה. הם הגיעו לאזור הר תבור ועד לאזור הירדן ההררי. בעכו הם נתקעו ולאחר זמן לא רב חזרו למצרים ומשם חזר נפוליאון לצרפת חבול ומוכה.
ממילא בתקופה זו חלה הידרדרות בכוחו של השלטון בצרפת, ונפוליאון התכונן לחזור לצרפת.
מסע נפוליאון למצרים-הנפילה וסיבותיה:
ראשית כגורם ראשי לכשלון אפשר לציין את ניתוק הקשר בין בסיסי האספקה בצרפת לבין הצבא הלוחם במצרים, שבא כתוצאה מהשמדת הצי הצרפתי. סיבה שנייה קשורה להערכות שונות על התנגדותם של הכוחות התורכיים, העריכו תחילה כי לא תהיה התנגדות עזה אולם הערכות אלו טעו וגרמו לכשלונות מקרבות בארץ ישראל. גם הכישלון ביצירת אמון בין תושבי מצרים לבין הצרפתים עצמם, הביא לאי שקט וללוחמה זעירה שהביאה בסופו של דבר לנסיגתו של הצבא הצרפתי.
מסע נפוליאון למצרים-תוצאותיו:
מסעות הכיבוש של נפוליון – מעבר לתרומה המדעית והרפואית שתרמו לעולם, תרמו לעליית כוחה של צרפת כמעצמה קולוניאלית, ועד היום חלק מהגבולות של מדינת ישראל נסמכים על הגבולות בין האימפריה הצרפתית לאימפריה הבריטית. נפוליון כמצביא חכם למד את הצורך ביצירת אמון בן הצבא לבין האזור שאליו נכבשים ואת חשיבותה האסטרטגית של הלוגיסטיקה.מצרים כמצרים תרמה להגות הצבאית הצרפתית את החשיבות של התכנון והאסטרטגיה הצבאית ובעצם היוותה את שכר הלימוד של נפוליאון בונפרטה.
מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת בא
לצורך כתיבת המאמר ביקשתי מחברי פיני קרישר, איש מחשבים, סוציולוג והיסטוריון חובב לכתוב מאמר אורח בבלוג, המתאר שני מסעות צבאיים כושלים לכיבוש מצרים. אני מודה לפיני על נכונתו לכתוב בבלוג ומקווה שנזכה לראות מאמרים נוספים פרי עטו בעתיד.
על ההבדל בין משה רבינו, נפוליאון ופרנציסקוס מאסיזי
מצרים, אותה ארץ גדולה והיסטורית, אותו מקום שהיה ערש היווצרותו של עם ישראל, היה משאת נפשם של גדולי עולם לאורך הדורות. בסקירה קצרה זו אסקור את ניסיונותיהם של הנוצרים לכבוש את מצרים במסע הצלב החמישי, ואת ניסיונו של נפוליאון בונפרטה לכבוש אף הוא את מצרים.
אביא את הכישלונות ואת הסיבות לכישלונותיהם, כך אולי נעצים את אותה יציאת מצרים שלנו שגיבשה אותנו והביאה אותנו להיות עם.
מסע הצלב החמישי-רקע כללי:
במסע הצלב החמישי שיצא מאירופה בשנת 1218 פעלו הצלבנים במגמה להסיר את החרפה מכישלונות מסעי הצלב הקודמים (ובמיוחד מכישלון מסע הצלב הרביעי). לאחר מספר קרבות בארץ ישראל בחלקם ניצחו ובחלקם נחלו כישלון צבאי (קרבות בעכו, בהר תבור, בעתלית, באזור מרג' עיון שבלבנון ועוד), פנו צבאות הצלבנים לעבר מצרים בניסיון להביא לשקט בארץ ישראל שנשלטה על ידי הסולטאן שישב במצרים.
לאחר כיבוש העיר דמיאט לחוף הים התיכון בקצה הדלתא של מצרים החליטו הצלבנים לצאת לכיוון קהיר בירת הממלכה האָיֻבִּית (הידוע בשושלת האיובית היה צאלח א-דין).
מדוע רצו הצלבנים להגיע לקהיר? בכדי לדון על אירועים הסטורים וסיבותיהם נהוג לחלק את ניתוח האירועים לשני חלקים: סיבות ברמת המיקרו וסיבות ברמת המאקרו.
ברמת המאקרו יש לציין את מחשבתם של הצלבנים שחשבו שבכל רגע נתון יוכלו להכניע את הסולטאן ולשחרר את ממלכת ירושלים הצלבנית מההצקות הבלתי פוסקות מצד מתנגדיהם המוסלמים. ולמרות הכישלונות ההיסטוריים הם זלזלו ביריב המוסלמי העיקש.
ברמת המיקרו יש לציין במיוחד את הופעתו של פרנציסקוס מאסיזי, מייסד מסדר הפרנציסקאנים שהשפיעו רבות על ההיסטוריה הנוצרית, הגיע לפני המצביא הנוצרי ואמר כי עליו לנצח את הסולטאן – לאחר מכן הלך לסולטאן בעצמו ודרש ממנו להיכנע לכוחות הנוצרים, כמובן שהסולטאן לא קיבל את דעתו. אירוע זה לימד על אמונתם העיוורת של הצלבנים.
הופעתו הפתאומית והיעלמותו הפתאומית גרמה לרוח תזזית במחנה הנוצרי ולהתלהבות רבה.
מסע הצלב החמישי-הנפילה במצרים וסיבותיה:
הצעות כניעה ושלום מצד האיובים נדחו על הסף על ידי נציג האפיפיור ולמרות שמלך ירושלים שמח על הצעות אלו, דעתו נדחתה והוא עזב את המחנה הצלבני. הצבא הצלבני הובס ללא תנאי בקהיר. הוא הפסיד כיון שהאיובים נקטו בתחבולות כמו הצפת הנילוס באזורי קרבות ויצירת בוץ שהיקשה על הלוחמים הצלבנים הממושמעים והכבדים. לאחר התבוסות נציג הכנסייה נכנע והסכים לעזוב כליל את מצרים.
זהו התיאור של הנפילה במצרים, ניתן להוסיף כי מבחינה ארגונית היו בעיות בשרשרת האספקה, כך שהריחוק ממרכזי המזון והלוגיסטיקה והחיפזון בארגון מסע הצלב היה גם הוא גורם משפיע לכישלון – זה הסבר חלקי מאחר וגם מסעי צלב אחרים ומאורגנים כשלו.
מסע הצלב החמישי-תוצאותיו:
כמובן באותו זמן בממלכת ירושלים הצלבנית – ללא צבא שישליט סדר פרעו גדודים מוסלמים ממדינות האזור בערים צלבניות ובראשם בירושלים. ולאורך כל אזורי הארץ ישבו האיובים והציקו לאורך שנים לנוצרים.
המחנה הצלבני במצרים התפרק מנשקו וחזר לאירופה. מדוע לא הצליחו להיאחז במצרים לאחר הניצחון הראשון? ומה יש בה במצרים שמושך את הכובשים לדורותיהם?
על כך נענה אולי בפעם אחרת.
מסע נפוליאון למצרים-רקע כללי:
לאחר המהפכה הצרפתית ולאחר שלטון האימים של היעקובינים ברשות רובספייר בצרפת נכנס לוואקום המנהיגות בצרפת, נפוליאון בונפרטה. נפוליאון הציע לנסוע ולכבוש את מצרים ובכך לנתק את אנגליה מהודו.
המסע הימי למצרים היה סיכון מחושב שלקח נפוליאון עקב השליטה של האנגלים בים. נפוליאון אכן כבש את מצרים ושאף להגיע עד להודו, הכיבוש היה פרק שנלמד בתורת לחימה טקטיקה צבאית. אך בעקבות קרב ימי כנגד הצי הבריטי בהנהגת נלסון – ובו הושמד רוב הצי הצרפתי, נפוליאון וצבאו נתקעו במצרים.
בכיבוש מצרים נקבעה אבן דרך בתולדות המחקר ההיסטורי (ובראש: פענוח כתב החרטומים באמצעות אבן הרוזטה), בתורת המיפוי הגיאוגרפי, ובתורת הרפואה צבאית. כקוריוז נציין את מעבר נפוליאון בים-סוף, הוא כמעט טבע באותו המקום וכשכתב את זיכרונותיו בסוף ימיו – טען כי אז זה היה הרגע המסוכן בחייו וחשש כי ימות כשם שפרעה מת, הייתה שם גאות פתאומית שגרמה לסחף ולכמעט טביעה של נפוליאון.
נפוליאון פחד כי האנגלים ייגשו אליו בתנועת מלקחיים דרך ארץ ישראל ודרך הים ולכן ניגש לכיבושה של ארץ ישראל, הוא כבש את עזה, את יפו, ואת רמלה. הם הגיעו לאזור הר תבור ועד לאזור הירדן ההררי. בעכו הם נתקעו ולאחר זמן לא רב חזרו למצרים ומשם חזר נפוליאון לצרפת חבול ומוכה.
ממילא בתקופה זו חלה הידרדרות בכוחו של השלטון בצרפת, ונפוליאון התכונן לחזור לצרפת.
מסע נפוליאון למצרים-הנפילה וסיבותיה:
ראשית כגורם ראשי לכשלון אפשר לציין את ניתוק הקשר בין בסיסי האספקה בצרפת לבין הצבא הלוחם במצרים, שבא כתוצאה מהשמדת הצי הצרפתי. סיבה שנייה קשורה להערכות שונות על התנגדותם של הכוחות התורכיים, העריכו תחילה כי לא תהיה התנגדות עזה אולם הערכות אלו טעו וגרמו לכשלונות מקרבות בארץ ישראל. גם הכישלון ביצירת אמון בין תושבי מצרים לבין הצרפתים עצמם, הביא לאי שקט וללוחמה זעירה שהביאה בסופו של דבר לנסיגתו של הצבא הצרפתי.
מסע נפוליאון למצרים-תוצאותיו:
מסעות הכיבוש של נפוליון – מעבר לתרומה המדעית והרפואית שתרמו לעולם, תרמו לעליית כוחה של צרפת כמעצמה קולוניאלית, ועד היום חלק מהגבולות של מדינת ישראל נסמכים על הגבולות בין האימפריה הצרפתית לאימפריה הבריטית. נפוליון כמצביא חכם למד את הצורך ביצירת אמון בן הצבא לבין האזור שאליו נכבשים ואת חשיבותה האסטרטגית של הלוגיסטיקה.מצרים כמצרים תרמה להגות הצבאית הצרפתית את החשיבות של התכנון והאסטרטגיה הצבאית ובעצם היוותה את שכר הלימוד של נפוליאון בונפרטה.
מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת בא
 |
| נפוליאון במצרים. איור מתוך הספר "המהפכה" של אדולף תייר שיצא ב-1865 |
מאמר משונה . אין בו הבנה אסטרטגית . תעלת סואץ לא הייתה קיימת והבריטים לא היו במצרים ומכאן שלא היה איום על הודו...כך שהסיבות לפלישה של נפוליון היו אחרות .ביחס לצלבנים - זו הייתה הרפתקה עמוסת אתגרים וסיכונים . מבחינת הצלבנים הם כיוונו הפעם הישר לראש הנחש .אם היו כובשים את קהיר היה נגמז האיום על אחיזתם בירושלים . הם כמעט הצליחו והסולטאן היה מוכן לוויתורים מרחיקי לכת אבל שיכרון ההצלחה , תאוות הבצע והמיסטיקה הדתית העבירו אותם על דעתם ובסופו של דבר....הם היו אלה שנכנעו .....אני מקווה שההיבריס של הימין ביחס לטראמפ יהודה ושומרון לא יפיל את מדינת ישראל...תפסת מרובה-לא תפסת מאום...
השבמחק