פרשת כי תשא חטא העגל

עיקרה של פרשת כי תשא עוסק בחטא העגל ובהשלכות שלו. ננסה להעיר מספר הערות על החטא והאירועים שבאו לפניו ולאחריו. דברי הפרשנים ארוכים ואנסה לסכמם בקצרה ומומלץ לעיין בפירוש המלא. פרשיית חטא העגל מתחילה בפרק ל"ב, אולם נתחיל את עיוננו בכך שנצביע כי תחילת הפרשייה (לפי המסורת היהודית) היא בפסוק הקודם. זוהי דוגמה מובהקת לדוגמה הנוצרית העומדת מאחורי חלוקת התנ"ך לפרקים לשיטתם.

הפרשה מתחילה בפסוק יח של פרק ל"א: "ויִּתֵּן אֶל-משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקים" חשיבות הפסוק היא בכך שהוא אומר שלא משנה מה הולך לקרות עוד מעט, הברית עצמה קיימת ועמדת ולא מופרת (ומעתה ברור מדוע הנוצרים שינו את שיטת החלוקה).

לאחר מכן נכתב: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר...", השאלה הראשונה שאנו שואלים היא מתי קרה אירוע זה. רש"י מפרש שמשה הודיע לעם שהוא הולך לארבעים יום וארבעים לילה ולכן לאחר שעברו ארבעים יום, העם החל לדאוג. אולם לא מצאנו מפורש בכתובים שמשה הודיע לעם את משך שהייתו (ואולי גם משה לא ידע זאת כפי שאומר הראב"ע). ייתכן ומשה הודיע את משך שהותו רק לאהרון וחור ולזקנים, והעם התחיל כבר לדאוג זמן רב קודם ואהרון וחור ניסו למשוך זמן עד ארבעים יום, אך לאחר מכן לא הצליחו.

בימינו איחור של כמה שעות הוא דבר מדאיג אבל בימי קדם (טרם היות הפלאפונים, הפקסים הטלגרף ודואר מהיר) גם איחור של שבוע הוא איחור מקובל ולכן נראה כי העם התחיל את תסיסתו זמן רב לפני יום הארבעים ועד אז הצליחו אהרון וחור למשוך זמן (יהושע למשל מחכה בסבלנות לרלגי ההר עד רדת משה, בלי שיש לו מושג כלל מה קורה במחנה).

שאלה נוספת שהפרשנים עוסקים בה היא מה קרה לחור ולמה פונים רק לאהרון, דעת המדרשים והפרשנים נוטה לכך שחור נהרג בנסיונותיו למנוע את החטא ואהרון שראה זאת הבין שאם הוא לא יעשה משהו, יקרה אסון גדול אף יותר. על שאלה זו, מה ראה אהרון ששיתף פעולה יש תירוצים רבים, מהם שאהרון חשש לחייו, אך על זה מקשים שכן עבודה זרה היא חטא שצריך להיהרג עליו, ואם אהרון אכן חטא, איך זה שקיבלת את הכהונה ועוד, ונראה (ורצוי לעיין בראב"ע) שאהרון באמת ניסה להתכוון למזבח ולעולת לשם ה' כמו שרצה רוב העם, ובכך לעשות את הרע במיעוטו, כל דבר אחר שהיה עושה או לא עושה היה גורם לרעה גדולה יותר.

נעבור לבקשת העם "..קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ". בקשת העם מעלה שאלה, העם מציג את משה בתור איש. אם לא יודעים מה קרה למשה, שימנו את אהרון (או מישהו אחר) למנהיג וימשיכו בדרך.

העם לא טוען שאלוקים נעלם וצריך אל אחר, אלא בגלל שמשה האיש נעלם, צריך אלוקים אחרים. מסתבר אם כן לפרש כי מילת אלוקים המופיעה בפסוק זה היא בלשון חול ולא מדברת על ה' (כמוה מצינו גם בדבר ה' למשה (שמות ב' טז: "...הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלקים"). מכאן שניתן להבין כי העם רצה מנהיג אחר ולא כפר בברית או בה'.

אהרון מבקש מהעם את נזמי הזהב של נשיהם ובניהם. אהרון מנסה למשוך זמן, שהרי ידוע שהנשים דעתן רחבה יותר ולא יתפתו כל כך בקלות למסור את תכשיטיהן בשביל מטרת שטות כזו, אולם הגברים מביא את תכשיטיהם לאהרון הוא ומייצר את העגל.

בשלב זה האירועים מדרדרים  (פסוק ד): "ויִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". פתאום הפסל הופך לאל עצמו. הפרשנים מדייקים בפסוק.

רש"י: "ולא נאמר אלה אלוהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:" הביטוי אלהיך מראה על קבוצה קטנה מאד בעם (אותה מכנים ערב רב) שמנסה להציג פסל זה כדמות האל עצמו.

רמב"ן מדייק גם על המילה "העלוך" וזה לשונו:

גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טיפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באוזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כוח הצורה הזאת העלם משם. והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (לעיל כ ב), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך, כי ייקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיה נא י). וזהו שנאמר (תהלים קו ): וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ושם נאמר "שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף, שכחו דברו אשר צום", והנה עברו על לא תעשה לך אלוהים אחרים על פני (לעיל כ ג), כאשר רמזתי שם, ותבין זה"

אהרון עוד מנסה לעשות משהו על מנת למזער נזקים כפי הנאמר בפסוק ה': "ויַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר" ולהפנות את העבודה לעבדות ה' (וגם למשוך זמן נוסף) אולם העם הקולני כבר שולט בענינים, קם מוקדם בבוקר עוד לפני אהרון ומתחיל בטקסים בעצמו: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" ונראה שהחטא מתפשט והולך ונהיה עבודה זרה ממש ואמונה באל אחר. רק באותו נקודה מגיע הדבר לידיעתו של משה. ה' מחכה לרגע בו החטא נהיה חמור במיוחד כדי להביאו לידיעתו של משה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

הקב"ה לא נותן למשה הזדמנות להגיב ומיד מוסיף (אם כי באמירה חדשה):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל"

לא ברור את מי ה' רוצה לכלות. האם את כל העם או את העובדים לפסל אך בכל מקרה משה צריך להגיב מהר. הפרשנים מציינים את מילת "הניחה לי". האם ה' צריך רשות ממשה על מנת לכלות את העם? האם משה מונע מה' ?

התשובה היא כן. משה בתפילתו יכול לשנות את גזרת ה', ומילים אלו נועדו להבהיר למשה שבאפשרותו לעשות זאת. משה מנצל את ההזדמנות מייד. למשה עדיין אין מושג מה באמת קורה אבל הוא מתחיל מיד בתחנונים. מאחר ומשה טרם מכיר את י"ג המידות (אותם ה' ילמד אותו בהמשך הפרשה), משה פונה לסיבות אחרות. מה יאמרו הגויים. זכירת הברית ההיסטורית עם האבות וכו'. תפילותיו של משה נענות וה' ניחם על הרעה.

חשוב לשים לב להבדל בפנייה לעם. גם ה' וגם משה משתמשים בביטוי עמך... כאשר ה' אומר זאת נדמה כי העם הוא העם של משה אבל כאשר משה אומר זאת הוא "מזכיר" לקב"ה כי מדובר בעם שלו, צאצאיהם של האבות.

האירוע הבא הוא שבירת הלוחות. משה יורד עם הלוחות ובודאי לא מתכוון לשבור אותם. משה פוגש את יהושע שמחכה לו במורד ההר. יהושע מודע לכך שמשהו רע קורה במחנה וחושש ממלחמה. משה עונה לו שאלו הם קולות אחרים ולא קולות של מלחמה. משה ויהושע מתקרבים למחנה:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר-אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר"

מה שהפתיע את משה היו המחולות. על העגל משה כבר שמע ואם כוונתו הייתה לשבור את הלוחות לא היה צריך להורידם כלל מההר, אבל למחולות הוא לא היה מוכן וזה כבר היה יותר מדי, כפי שאומר הספורנו:

וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחלת, וַיִּחַר אַף משֶׁה. כְּשֶׁרָאָה שֶׁהָיוּ שְׂמֵחִים בַּקִּלְקוּל שֶׁעָשׂוּ, כְּעִנְיַן "כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלזִי" (ירמיה יא, טו), וּבָזֶה הִתְקַצֵּף וְנואַשׁ שֶׁיּוּכַל לִתְקן הַמְעֻוָּת בְּאפֶן שֶׁיַּחַזְרוּ לְתַמּוּתָם וְיִהְיוּ רְאוּיִים לְאותָן הַלּוּחות.

שבירת הלוחות לא הייתה בהכרח אקט פומבי (משה משבר את הלוחות תחת ההר ולא במחנה ולא בטוח כלל שמישהו מהעם מלבד יהושע רואה זאת), ייתכן כי משה הבין שהעם לא יכול לקבל את התורה. אם נתייחס ללוחות כאל ברית, נראה כאילו משה לפני מסירת הלוחות לעם, מבטל את הברית מאחר והוא יודע שבני ישראל כבר לא עומדים בה (ועברו על הדיבר הראשון ולכן יתחייבו כולם במיתה). שבירת הלוחות תקנה למשה עוד זמן לתפילות וליסודה של הברית מחדש כפי שאכן קורה בהמשך הפרשה.

פעולות התיקון מתחילות מיד וללא התנגדות מה שמראה שהעם הבין את טעותו. משה קודם כל שורף ומשמיד את העגל, לאחר מכן בא בשאלה אל אהרון כדי להבין מה יכול היה לגרום לאהרון לעשות זאת (התורה לא מפרטת את הסיבות המדויקת וגם אין עונש לאהרון, רק בפרשת ואתחנן מצינו כי ה' רצה גם להרוג את אהרון ומשה היה צריך להתפלל אף עליו). משה קורא לאנשים שנשארו נאמנים לה' ובאים אליו שבט לוי והוא מצווה אותם להרוג את העובדים לפסל. התורה מספרת כי מתו שלושת אלפים איש ביום ההוא. כנראה אלו היו הגרעין הקשה של עובדי העגל שמספרם היחסי מועט מאד אך הצליחו לגרום לרעה גדולה.

למחרת משה מדבר לראשונה אל כל העם ומזכיר להם את חטאתם ועל כך שהוא הולך להתפלל אל ה' שוב (זכרו כי הלוחות המייצגים את הברית נשברו ומצב הברית לא ברור בנקודת זמן זו). משה עולה אל ה' ומבקש בלשון זו:

"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם: וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל-ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי: וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם"

למשה עדיין אין דרך לבוא לה' ולבקש סליחה וטענתו היא שאם ה' לא יסלח שימחה גם אותו (שימו לב להצעת ה' להפוך את משה לגוי גדול. משה פשוט מסרב להצעה זו). גם ה' לא מקבל את ההצעה, הודעת סליחה אין כאן, אלא המשך של השליחות. משה ימשיך להנחות את העם, הליווי לא יהיה ליווי אלוקי אלא ליווי של מלאך, והעונש לא יהיה מיידי אלא יצטרף לעונשים אחרים (עד כדי כך שהגמרא אומרת ומובא ברש"י שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל).

הפרשייה מסתיימת בכך שבנוסף לשלושת אלפי האיש נהרגו עוד אנשים רבים שלא יכלו להיהרג בידי אדם אלא רק בידי שמים: "וַיִּגֹּף ה' אֶת-הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" ושוב עם ההדגשה שאת העגל עשה אהרון (כביקורת סמויה על אהרון שכן לא מצינו שנענש או שמשרת הכהונה עברה ממנו ולולא פסוק בפרשת עקב כלל לא היינו יודעים כי היה עליו חרון).
הציווי הבא ממשיך:

"ויְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה: וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּה פֶּן-אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ"

נשווה לפרשת משפטים פרק כ"ג פסוק כ' ואילך. גם שם מופיע ענין המלאך אבל בצורה החיובית שלו (לא העתקתי את כל הפסוקים ומומלץ לעיין במקום)

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל-תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: ...לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם..."

העונש של בני ישראל ברור. המלאך המדובר בפרשת משפטים הינו מלאך המקדים את ה' שבא מיד אחריו, ואילו המלאך אצלנו הוא הנהגה פחותה מהנהגה ישירה של ה' שמודיע בפירוש כי לא יעלה בקרב העם. העם מבין את הדברים האלו ומצטער מאד. משה נוקט מספר מהלכים החיוניים להתחלת התיקון ומתחיל בסדרת פניות לה' על מנת לחדש את הברית במצבה האידיאלי. הדו שיח מדהים בישירותו וביכולתו של משה "לדרוש" (אמנם בנימוס רב וביראת כבוד) דברים מהקב"ה. לצורת פניה זו כיוונה התורה כאשר אמרה שמשה מדבר עם ה' פנים אל פנים.
משה:

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי: וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:

תשובה:

"וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ"

המשך דבריו של משה:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"

תשובת ה':

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם"

ומשה ממשיך:

"וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבֹדֶך"

וה' מסכים:

"וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָֹה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם: וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל-הַצּוּר: וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ"

משה מצטווה להכין בעצמו לוחות אבן חדשים (וכבר אנו מבינים כי הברית תתחדש) ולעלות בבוקר אל הר סיני. כבמתן תורה אסור לאנשים אחרים לעלות להר והבהמות צריכות להתרחק מההר. אנו מבינים כי עומד להיות כאן שחזור מסוים של המעמד. ה' מתגלה למשה ומודיע לו את י"ג מידות הרחמים. עד עכשיו ראינו את מידות הדין כפי שבאות לידי ביטוי בעשרת הדברות (שמות כ' ה): "לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְה' אֱלֹקיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשׂנְאָי" וכאן אנו למדים כי יש גם צד אחר של מידות: "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד..." משה מבין את גודל השעה ומבקש מה' כן לעלות וללוות את העם: "וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ"
 ובתשובתו של ה' המייסדת את הברית מחדש נסיים עיוננו זה:

"ויֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל-הָעָם אֲשֶׁר-אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת-מַעֲשֵׂה ה' כִּי-נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ"

שיחה שלי ברדיו קול הנגב על חטא העגל במסגרת התוכנית פרשים בלילה

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת כי תשא 

חטא העגל - ניקולא פוסן Poussin 1633 הגלריה הלאומית לונדון. שימו לב שגם האומן צייר את משה כרחוק מאד מההתרחשות כאשר הוא שבר את הלוחות