פרשות תזריע ומצורע עוסקות בנגע הצרעת. הצרעת המקראית, אינה מחלה אלא נגע הבא על האדם כתוצאה ממעשים מסוימים (שאינם מפורטים בתורה). הטיפול בנגע הוא טיפול רוחני. את האבחון האם מדובר בנגע צרעת או במחלת עור כלשהי, מבצע הכהן, סמכות דתית, ולא רופא. גם התרופה לנגע לא כתובה. על כל אחד שנגוע בנגע להבין איזה ממעשיו גרם לכך ולתקנו, ועד שיעשה זאת הוא נאלץ לשהות מחוץ למחנה. לאחר הרפאו, על המצורע להביא קורבן מיוחד. בתנ"ך מובאים מספר מקרי צרעת ונתארם בקצרה.
בתורה מופיעים שני מקרים ודווקא בבכירי האומה. הראשון שנגוע בצרעת הוא לא אחר ממשה רבנו (שמות ד' ה-ו):
"וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל-חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה-שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ"
אצל משה הצרעת מופיעה ונעלמת כאות וכמופת. לגבי אופיה של המחלה אנו רק יודעים שהיא גורמת לעור להיות לבן. האות הוא האפשרות המהירה להירפא מהצרעת, אפשרות שלא הייתה ידועה בימי קדם. יש מפרשים האומרים שמשה קיבל דווקא אות מאוס זה עקב כך שטען כלפי ה' כי בני ישראל לא יאמינו לו. דיבור זה מהווה מעין לשון הרע, אחת העברות שצרעת באה עליהן. בכל מקרה משה לא נצטרע ולא חלו עליו דיני המצורע משתי סיבות: הראשונה היא שדינים אלו טרם ניתנו, והשנייה היא שכדי שהצרעת תחול חייב כהן לראות את האדם לאבחן את הנגע ולהכריז עליו כמצורע. משה התרפא מיד ושום כהן (שלא היה אז) יכול היה לראות את הנגע.
המקרה השני בתורה הוא במרים, אחות משה. ושם התורה מפרשת כי הצרעת הינה עונש על לשון הרע. כל פ
רק י"ב בספר במדבר עוסק בכך והצרעת הינה בפירוש עונש על דיבור בציפורה אשת משה. אין אנו יודעים מה מרים אמרה ואופיו המדויק של החטא מסתורי ולא ידוע (ואולי רומז לנו על ההכללה הגדולה של לשון הרע) אולם התוצאה קשה מאד: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת". תפילת משה מועילה ומרים מתרפאת מיד אולם אהרון הכהן ראה את הנגע ואישר כי זוהי צרעת. מרים נטמאת ולמרות שכבר נרפאה, עליה להמתין שבעה ימים מחוץ למחנה. עונשה החמור של מרים, מהווה תזכורת ואחת ממצוות הזכירה בתורה ובספר דברים, ארבעים שנה לאחר האירועים נכתב:
"הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"
עונשה של מרים משמש תמרור אזהרה לכולנו. בתנ"ך מופיעים עוד מספר מקרים של צרעת. הראשון בהם הוא נעמן שר צבא ארם. הנה מצאנו שצרעת תוקפת גם גויים. הסיפור מתואר
בהפטרת הפרשה ופותח כך: "וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ- גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו
וּנְשֻׂא פָנִים כִּי-בוֹ נָתַן-ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע". והנה רמז בפסוק למקור הצרעת. נעמן היה נשוא פנים או במילים אחרות גאוותן ולא הכיר בכך שהוא בסך הכל כלי בידי ה'. בנוסף לחטא לשון הרע, גם חטא הגאווה גורם לצרעת. שני החטאים קשורים זה לזה. אדם גאוותן לא יהסס לדבר לשון הרע על זולתו, ואדם המדבר סרה ברעהו כל היום ישתכנע בסוף בעליונותו הוא. נעמן נוסע לנביא אלישע להירפא מהצרעת. עצתו של אלישע לטבול בירדן מרתיחה את נעמן, המתייחס לצרעת כמחלה ובוודאי כבר טבל בכל מעיינות המרפא הקיימים באיזור, אולם אלישע יודע כי הפגם הוא רוחני, ולכן הטבילה בירדן עוזרת. לאחר הטבילה נעמן פתאום משנה את סגנונו ואומר: "וַיָּשָׁב- אֶל-אִישׁ הָאֱלֹקים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹקים בְּכָל-הָאָרֶץ כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ". נעמן פתאום מכנה את עצמו עבד. אכן חזר בו מחטאו ויכול להתרפא. נעמן מציע לאלישע שכר רב ואלישע מסרב לקחת. קבלת שכר תקטין את הרושם אצל נעמן ובמקום להתייחס לאלישע כנביא אמת הוא יחשוב שהוא עוד אחד מרופאי האליל. משרתו של אלישע גיחזי חוטא בחטא התאווה, החטא השלישי המוביל לצרעת, רודף אחרי נעמן, ובדבר שקר מבקש ממנו שכר בשם אלישע. גם כאשר אלישע שואל אותו מאיפה הבגדים שקיבל ממשיך גיחזי בשקרים ועונשו חומר ומיידי ומסיים את הפרק: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג".
הסיפור הבא, הוא
הפטרת פרשת מצורע והוא מתייחס לארבעה מצורעים שאינם ידועים בשמותם. חז"ל אומרים שמצורעים אלו היו גיחזי ושלושת בניו. ונביא מדברי המלבי"ם:
"וארבעה אנשים -פירשו חז"ל: שהיה גחזי וג' בניו, כי מצורעים אחרים רפא אלישע, כל שכן מנעמן, וכמו שנראה מדברי הנערה שאמרה לאשת נעמן שאלישע ירפאהו ובודאי אמרה זאת מפני שהיה דרכו לרפאות, ומבואר שהיה זה גחזי ובניו שלא יכול לרפאותם, ועל זה אמר: היו מצורעים שהם נשארו מצורעים ולא נרפאו, וכיון שנלקו בשומרון שלחו אותם חוץ לחומה כדין המצורע משתלח מעירות המוקפת חומה, כמו שאמר בפ"ק דכלים."
סיפור הצרעת הבא קורה שוב לאישיות בכירה, עזריה מלך יהודה ומופיע בפסוק אחד בלבד (מלכים ב' ט"ו ה): "וַיְנַגַּע ה' אֶת-הַמֶּלֶךְ וַיְהִי
מְצֹרָע עַד-יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית וְיוֹתָם בֶּן-הַמֶּלֶךְ עַל-הַבַּיִת שֹׁפֵט אֶת-עַם הָאָרֶץ". אין לנו מושג כלל מה קרה. הסיפור מופיע במלואו בספר דברי הימים ב' כ"ו, בו מופיע המלך בשמו היותר מוכר, עוזיהו.
תחילת מלכותו מתוארת בצורה חיובית ביותר והוא מתואר כמלך אשר עשה הישר בעיני ה' וגם הצליח בעניינים המדיניים אולם סופו של הסיפור הינו טראגי:
"וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹקיו וַיָּבֹא אֶל-הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל-מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי-חָיִל: וַיַּעַמְדוּ עַל-עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי-אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן-הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא-לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹקים: וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם-הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ- כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל-הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה-הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם-הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה': וַיְהִי- עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד-יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה' וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל-בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת-עַם הָאָרֶץ"
עוזיהו לא הסתפק במלוכה ורצה גם תפקידי כהונה. הכהנים, בראשות הכהן הגדול (ששמו זהה לשם המלך כפי שמופיע במלכים) מנסים להניאו מכך, אולם גם שמונים כהנים לא מצליחים לגרום לו להפסיק את מעשיו. עוזיהו מתעקש להמשיך ועונשו מהיר וגלוי, במצחו, מקום אשר נראה תמיד ולא מכוסה בבגדים. גם כאן מופיע במפורש כי הכהנים התבוננו, ראו את הנגע ואישרו כי הוא צרעת (ומיהרו להרחיק את המלך מהמקדש). עוזיהו הסתגר בחדרו ולמרות שלא הודח מהמלוכה, כל תפקידיו הועבר ליותם בנו.
הצרעת גם שימשה כקללה, ומצאנו בדוד המלך שקילל את יואב בן צרויה, לאחר הריגת אבנר בקללה הבאה (שמואל ב' ג' כט - לא מצאנו שקללה זו התקיימה ביואב): "יָחֻלוּ עַל-רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל-בֵּית אָבִיו וְאַל-יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר-לָחֶם".
גם בעידן המודרני גורלם של המצורעים לא שפר עליהם. אמנם זו אינה הצרעת המקראית אלא לייפרה המכונה צרעת הנסן, אבל לא פותחה תרופה למחלה זו עד שנות החמישים של המאה הקודמת. המצורעים סולקו אותם מהחברה והם נאלצו לאסוף נדבות למחייתם. מוסד ידוע הנועד להקל עליהם הוא בית החולים למצורעים בירושלים שהוקם בסוף המאה ה-18 וכיום הוא בנין
המיועד לשימור. הכינוי הזהה למחלת העור (שכמעט ואינה מדבקת) לשם המקראי בעל הקונוטציות השליליות כל כך גרמה לפרופ' פליקס זגהר, לשלוח את המכתב הבא בתקווה כי המחלה תכונה בשמה המדעי.
 |
| מכתבו של פליקס זגהר. מקור: ויקיפדיה |
ספר יפה המתאר את חייהם של המצורעים במאה הקודמת הוא "האי של סופיה" מאת ויקטוריה האסלופ על מושבת המצורעים באי קטן לחוף כרתים (המושבה נסגרה מזמן ובעקבות הספר נהפכה לאתר תיירות).
מאמרים נוספים לפרשת תזריע
מאמרים נוספים לפרשת מצורע
