חנוכת המשכן וקורבנות הנשיאים

תיאור חנוכת המשכן וקורבנות הנשיאים תופס את מרבית פרשת נשא והוא הפרק הארוך ביותר בתורה (89 פסוקים) בפרשה הארוכה ביותר. ננסה לעיין בפרק בקריאה זהירה. הפרק פותח בפסוק:"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם". בפסוק מופיעים שני עניינים. הקמת המשכן מתוארת בפרשת פקודי בספר שמות (מ' יז): "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן". ומשיחת המשכן מוזכרת בספר ויקרא בפרשת צו (ח' י): "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם". במקורות אלו פעולות ההקמה והמשיחה מתוארות באריכות ופסוק הפתיחה של פרשתנו בא לומר לנו שהפרשה היא המשך ישיר לשתי פרשות אלו גם יחד (על ההופעה המשולשת של חנוכת המשכן בתורה ראו במאמר מתי הייתה חנוכת המשכן).
הפסוק השני בפרק ממשיך: "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים". ברור שהפסוק חסר (ואכן המשכו יבוא בפסוק הבא). בפסוק מתוארים הנשיאים, אבל העיקר, מה הקריבו, חסר. אמנם המיפקד המופיע בפרשת במדבר נערך בחודש השני ולאחר חנוכת המשכן, אולם כנראה הסדר של השבטים, בתי האב והמטות כבר עמד על כנו (ואולי המפקד התחיל ותוצאותיו טרם ניתנו וראו גם במאמר מתי היה מפקד בני ישראל).
ההמשך מופיע בפסוק הבא: "וַיָּבִיאוּ אֶת-קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ-עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי-עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל-שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן". הקורבן מוזר. לא מצינו בשם מקום ענין של עגלות הצב, מה גם שזה קורבן המשותף לשני אנשים (וגם דבר זה לא מצינו למעט קורבן הפסח). גם תיאור הבהמות כבקר או במילה שור, ולא במילה פר, מעידה כי בהמות אלו אינן להקרבה על גבי המזבח אלא למטרה אחרת. בתחילת הפסוק רשום שהנשיאים מביאים את קורבנם לפני ה' ואילו בסופו מופיע לפני המשכן. הבדל זה בנוסף לתחילת הפסוק הבא, בו דרושה אמירה מפורשת של ה' למשה, מביא את רש"י להעיר כי:  "ויקריבו אותם לפני המשכן - שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום."
מטרת הקורבן מופיעה בפסוקים ה-ט:

"קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל-הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-הָעֲגָלֹת וְאֶת-הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל-הַלְוִיִּם: אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם: וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי-עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאו"

ייתכן ומשה לא ידע מה לעשות עם העגלות והשוורים. במשפחת בני קהת מפורש שהם נושאים את כלי הקודש בידיים ואותה לשון של משא נאמרה גם במשפחות גרשון ומררי, אולם לאחר האמירה מה', משה מחלק את העגלות והשוורים בין משפחות גרשון ומררי, כאשר בני מררי מקבלים שני שליש מהעגלות והשוורים, מאחר ומשקל הדברים שהם נושאים גדול בהרבה. שימו לב להבדל תיאור העבודה בין עבודת אהל מועד, לבין עבודת משפחת קהת, שאינה קשורה לאוהל מועד מאחר והיא רק הכלים, עבודת הקודש.
הפסוק הבא (י) מפתיע מאחר ונדמה כי הוא חזרה: "וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת-קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ". כאן נאמר בפירוש מזבח, אבל לא מצינו שום קורבן שהנשיאים הביאו למזבח. מסתבר שלנשיאים היו שני סוגי קורבנות. הקורבן הראשון המתואר, עגלות הצב והשוורים הוא התרומה
האחרונה שהביאו בני ישראל לצורך התהליך של הקמת המשכן. הבאת התרומה בפרשת ויקהל מתוארת בפרק ל"ה ושם כבר נאמר על הנשיאים (פסוק כז): "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן". פסוק זה משמש לדרשה של ר' נתן המובאת ברש"י:

אמר רבי נתן: מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה?
אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו, ז) והמלאכה הייתה דים, אמרו מעתה מה לנו לעשות?
הביאו את אבני השוהם והמילואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחילה:

הנשיאים סוגרים את מהלך הקמת המשכן על ידי הבאת עגלות הצב (שנועדו לנשיאתו בעת המסע, פירוקו והקמתו מחדש) וכדי לא לחזור על הטעות, הם מביאים את קורבנם (שפרטיו אינם ידועים לנו בשלב זה) ראשונים. כנראה גם בשלב זה משה עומד ומסתפק מה לעשות בקורבנות (משה יודע מה הקורבנות ואילו אנחנו לא), ואיך בדיוק להקריב אותם. לכאורה נראה להקריב את כולם ביום אחד, יום חנוכת המשכן, אולם בפסוק יא מגיע ציווי מה': "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ". הציווי הוא שרק נשיא אחד יקריב בכל יום, וכנראה היה צריך לחזור על כך פעמיים מאחר וגם משה וגם הנשיאים התכוונו להקריב את כל הקורבנות ביום אחד.
לאחר מכן התורה מתארת את הקרבת הקורבנות עצמם יום אחר יום, לפי סדר החנייה, כאשר מתחילים ביהודה ומחנהו (וראו במאמר למה זכה יששכר להקריב שני. הנשיאים הביאו קורבן מקיף ביותר הכולל את כל סוגי הקורבנות האפשריים. התורה מתחילה דווקא בתיאור הקורבן הפשוט ביותר. לא הפרים ולא האילים, אלא דווקא הסולת, המנחה, אותה מקריב העני שבעניים (אמנם מוגשת בכלי כסף יקרים). אולי מרמזת לנו התורה על כך שגם קורבן פשוט מאדם עני מוערך יותר מקורבן יקר מאדם עשיר (בדומה לשימוש במילה נפש בתיאור קורבנות המנחה בפרשת ויקרא), אולי רומזת לנו התורה כי לעתיד לבוא, יהיו כל הקורבנות מהצומח (וראו בחזון הצמחונות למרן הרב קוק). לאחר המנחה באה תרומת הקטורת ורק לאחר מכן מתוארים הקורבנות הקרבים אל המזבח. פר, איל וכבש לעולה, שעיר עזים לחטאת, וקורבנות השלמים. לעומת אהרון שבחנוכת המשכן (ויקרא פרק ט'), הקריב קודם כל חטאת, ורק אחר כך עולה (סדר הגיוני, שקודם כל בא להיטהר ולהתוודות על חטאיו), בקורבנות הנשיאים מוזכרת קודם העולה ורק לאחר מכן החטאת. הפרשנים מעירים כי חטאת זו לא באה על חטא מסוים, אלא כחטאת נדבה, או ככפרה על מעשי השבט ולכן שונה היא מקורבן חטאת הרגיל.
למרות שהיה אפשר לתאר את קורבנות שאר השבטים בצורה קצרה ותמציתית שהרי תוכן הקורבן ידוע לנו, וגם שמות הנשיאים ידועים לנו, התורה מקדישה 66 פסוקים לחזרה על הקורבן עבור כל נשיא. יתרה מכך בנשיא השני, נשיא יששכר יש גם צורת כתיבה שונה: "בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשׂכָר:  הִקְרִב אֶת-קָרְבָּנוֹ..." לתת חשיבות גם לקורבנות אלו. הפירוש העיקרי הנאמר בכך היא שהתורה רוצה לתת חשיבות נפרדת לכל שבט ושבט ושירגיש גם השבט המקריב אחרון כי תפקידו בעם ישראל חשוב כמו שבט יהודה המקריב ראשון. קוראים מוזמנים לחפש הבדלים דקים בקורבנות שנים עשר הנשיאים.

אפשרות אחרת שעלתה בדעתי, תדרוש את הנשיאים לגנאי שהם אלו שדווקא התעקשו על הפירוט. אנו רואים בימינו שלפעמים אחרי אירוע מסוים להרבה אנשים יש מה להגיד. הדוגמה הטובה ביותר היא פרסום נתון המדד החודשי. ולאחריו תגובת שר האוצר, האופוזיציה, הקואליציה, התעשיינים ההסתדרות ועוד שלל תגובות צפויות וידועות מראש ולא מחדשות שום דבר. ככה זה בפוליטיקה. כולם חייבים לדבר גם אם אין להם משהו חדש להגיד. שידעו שהם קיימים. לא הייתי מעלה רעיון זה לולא כבר ראינו שיש ביקורת על הנשיאים, וגם בחטא המרגלים, המרגלים מתוארים כנשיאים וכאנשים חשובים, כך שיש לאפשרות זו רמזים בתורה.

הפרשייה מסתיימת בחשבון כל הקורבנות כולם (פד-פח):

"זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי-כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה:  שְׁלשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע-מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כָּל-זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה: כָּל-הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים-עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת: וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שִׁשִּׁים זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ"

הסיום שוב מדגיש את שני סוגי הקורבנות. הקורבן הראשון (עגלות הצב והשוורים) הוגש במלואו ביום חנוכת המשכן, ושאר הקורבנות נמנו אחרי המשח המשכן במשך שנים עשר יום. לאחר פרשה ארוכה זו מסיימת התורה בייעודו של המשכן כמקום שכינה ויצירת הקשר עם משה: "וּבְבֹא משֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו"

מאמרים נוספים לפרשת נשא