במאמרנו הקודם, פרשות בהר בחוקותי וסיום ספר ויקרא, עמדנו על כמה קשיים בסיום הספר. נראה לכאורה שהספר מסתיים בצורה דרמטית מאד בסיום פרשת התוכחה, אולם מופיע פרק נוסף, בעל סיומת כמעט זהה, אבל שונה. במאמר זה נעמיק בעניני הפרק הנוסף פרק הנדרים הכולל גם ערכי כסף לבן אדם. וכי ניתן להעריך אדם בכסף? נענה עלה אלו הזו בהמשך.
פתיחת הפרשייה מעניינת: "איש כי יפליא נדר". לא נאמר ינדור נדר, אלא יפליא. את הלשון פלא אנו מכירים ממספר מקומות קודמים בתורה למשל בבשורת ה' לאברהם על לידת יצחק נאמר: "היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" (בראשית י"ח יד) או בפסוק משירת הים: "מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא" (שמות ט"ו י"א). וההבנה היא שפלא הוא משהו חריג במיוחד.
ועכשיו נראה מה עניין הפלא לנדרים. פרק כ"ז עוסק באדם הרוצה לתרום תרומה למקדש, בין אם לתרום את עצמו ובין אם לתרום את בהמתו או את שדהו או חפצים אחרים שלו. למרות שלאדם אין חובה כלל לעשות זאת, הוא מקבלת זאת על עצמו ובלשון של נדר. התורה מבהירה לנו, כי נדר זה הוא חשוב ומחייב. אין אפשרות לפטור את האדם מהנדר בטענה כי הוא לא חייב בזה ואין מצווה לעשות זאת. מרגע שאדם קיבל על עצמו התחייבות הוא מחויב אליה לגמרי. זהו הפלא בנדרים, למרות שאין ציווי על פעולת הנדר ואין בה חיוב, מהרגע שהדבר מתבצע הריהו מחייב את אותו אדם כמו אחת ממצוות התורה.
לנדרים חומרה רבה ולכן הרבה אנשים מקפידים להוסיף את הביטוי "בלי נדר" כאשר הם מתחייבים לבצע פעולה מסוימת, או לתרום סכום כספי, וטוב לנהוג כך ובכל מקרה עדיף לא לנדור נדרים כלל.
מעתה יתבהר גם עניין פרק זה בסוף החומש ולאחר פרשת התוכחה. פרשת התוכחה באה רק על העניינים אותם אנחנו מצווים, על ענייני רשות אין אנו מצווים (ולמרות שהפרת נדרים היא חמורה, העונשים בפרשת התוכחה לא יחולו על הפרות אלו). אומר הרש"ר הירש:
התורה מאפשרת הקדשת נכסים, או ערך של אנשים למקדש. המקדש אינו זקוק לתרומות אלו. צרכי המקדש נאספים מכל העם בצורה שוויונית על ידי איסוף מחצית השקל, אולם התורה אינה יכולה לעצור את האדם החפץ בכך. מה שהתורה כן יכולה לעשות הוא לצנן את התלהבותו של אותו אדם. דע לך שבתרומות אלו אין צורך אמתי. דע לך שתרומות ונדבות אלו (בניגוד למשל למצוות מתנות לעניים ותמיכה באוכלוסיה החלשה בחברה שהן מצוות מפורשות המופיעות פעמים רבות) לא יגרמו לך לשפע הכלכלי ולרוב הטובה המתוארת בפרשת הברכות (בניגוד למשל למצוות המעשרות הבאה לתמוך באנשים ומובטחת עליה ברכה בפירוש במלאכי ג' פסוק י: "הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי") בפרק הקודם.
כמו כן הביטוי המעשי של ההקדשה הוא כספי בלבד ולפי מחירי שוק העבודה של אדם מאותו מין ומאותו גיל. יכול אדם לחשוב את ערכו לגבוה מאד (עקב חוכמתו, עושרו הרב או כל סיבה אחרת), באה התורה ואומרת לו שכל זה אינו מעלה את ערכו. למקדש אין צורך באנשים, עובדי המקדש הם הכוהנים והלווים והם מקודשים מעצם לידתם. אדם אינו יכול להקדיש את עצמו לעבודת המקדש מאחר ואין לו שם שום תפקיד ולכן בעבור הקדשתו הוא משלם סכום כסף. סכום הכסף הינו קבוע לפי מדדים שאינם משתנים כלל בין איש לאיש והערך שלך זהה לערך כל אדם אחר. גם מגמה זו באה על מנת להפחית את התלהבות האדם ממעשה הנדר שלו. אמנם לכל כלל יש יוצא מן הכלל ומצאנו אנשים שקיבלו על עצמם נזירויות שונות (והיחס לנזיר אינו חיובי בדרך כלל) וכן אנשים שהקדישו חפצים למקדש וקיבלו על כך אזכור מיוחד (דלתות ניקנור) אולם אלו הם היוצאים מן הכלל שאומר "טוב שלא תידור משתידור ולא תקיים" ומציע לוותר בכלל על ענייני הנדרים מפני החשש שהם לא יקוימו בזמנם, או במלואם, או שתוצאותיהם יהיו הרות אסון (כדוגמת נדרו ההרסני של יפתח) ונמשיך בלשון הרש"ר:
אנו מוצאים פעמים רבות, אנשים עשירים במיוחד אשר עיקר מטרתם בתרומתם הוא לפאר את שמם, לרכוש להם נכסים פוליטיים ותארי אצולה שונים וכמובן לנצל הטבות מס שונות. לעומת זאת יש גם התורמים סכומים ענקיים בעילום שם לקיום מתן בסתר כהלכתו. מכאן גם ברורים ההבדלים בין סיומי פרק כ"ו, המזכיר תורות חוקים ומשפטים לבין הסיום הכמעט זהה של פרק כ"ז, המזכיר מצוות. מסקנת התורה היא כזו: "דע לך, נדרים אלו אינם חובה, הם אינם יכולים לכפר על מעשי העבר, אך מאידך, מרגע שהם נאמרו והתקבלו, הריהם כמצווה לכל דבר, והחובה לקיים אותם כלשונם מוחלטת".
חזק חזק ונתחזק
בסרטו הבא ניתן להאזין לשיחה קצרה בהשתתפותי ברדיו קול הנגב במסגרת התוכנית פרשים בלילה
מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת בחוקותי
פתיחת הפרשייה מעניינת: "איש כי יפליא נדר". לא נאמר ינדור נדר, אלא יפליא. את הלשון פלא אנו מכירים ממספר מקומות קודמים בתורה למשל בבשורת ה' לאברהם על לידת יצחק נאמר: "היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" (בראשית י"ח יד) או בפסוק משירת הים: "מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא" (שמות ט"ו י"א). וההבנה היא שפלא הוא משהו חריג במיוחד.
ועכשיו נראה מה עניין הפלא לנדרים. פרק כ"ז עוסק באדם הרוצה לתרום תרומה למקדש, בין אם לתרום את עצמו ובין אם לתרום את בהמתו או את שדהו או חפצים אחרים שלו. למרות שלאדם אין חובה כלל לעשות זאת, הוא מקבלת זאת על עצמו ובלשון של נדר. התורה מבהירה לנו, כי נדר זה הוא חשוב ומחייב. אין אפשרות לפטור את האדם מהנדר בטענה כי הוא לא חייב בזה ואין מצווה לעשות זאת. מרגע שאדם קיבל על עצמו התחייבות הוא מחויב אליה לגמרי. זהו הפלא בנדרים, למרות שאין ציווי על פעולת הנדר ואין בה חיוב, מהרגע שהדבר מתבצע הריהו מחייב את אותו אדם כמו אחת ממצוות התורה.
לנדרים חומרה רבה ולכן הרבה אנשים מקפידים להוסיף את הביטוי "בלי נדר" כאשר הם מתחייבים לבצע פעולה מסוימת, או לתרום סכום כספי, וטוב לנהוג כך ובכל מקרה עדיף לא לנדור נדרים כלל.
מעתה יתבהר גם עניין פרק זה בסוף החומש ולאחר פרשת התוכחה. פרשת התוכחה באה רק על העניינים אותם אנחנו מצווים, על ענייני רשות אין אנו מצווים (ולמרות שהפרת נדרים היא חמורה, העונשים בפרשת התוכחה לא יחולו על הפרות אלו). אומר הרש"ר הירש:
"כפרק סיום נוסף כאן פרק על מתנות נדבה למקדש: אדם רואה צורך או הוגה משאלה לתת למקדש חפץ או ערכו, ועל ידי כך הוא מבקש לבטא את עניינו המיוחד במקדש... אותן נדבות מקדש קרויות כאן הפלאת נדר. אין הן דרושות על פי דין ואין הן נובעות מדרישות הדין, אלא הן נובעות מרחשי לב סוביקטיביים בהחלט ואופייני הדבר שפרק זה, הדן בנדבות המקדש, נראה - על פי מקומו - רק כפרק סיום, ניספח. בפירוש נאמר שאין הוא מכלל החוקים המשפטים והתורות שה' נתנם כתנאי בינו ובין בני ישראל, שקיומם יביא לידי כל השפע והברכה והעבירה עליהם תגרור את כל המצוקה שתוארו בפרק הקודם"מהו ערכו של אדם?
התורה מאפשרת הקדשת נכסים, או ערך של אנשים למקדש. המקדש אינו זקוק לתרומות אלו. צרכי המקדש נאספים מכל העם בצורה שוויונית על ידי איסוף מחצית השקל, אולם התורה אינה יכולה לעצור את האדם החפץ בכך. מה שהתורה כן יכולה לעשות הוא לצנן את התלהבותו של אותו אדם. דע לך שבתרומות אלו אין צורך אמתי. דע לך שתרומות ונדבות אלו (בניגוד למשל למצוות מתנות לעניים ותמיכה באוכלוסיה החלשה בחברה שהן מצוות מפורשות המופיעות פעמים רבות) לא יגרמו לך לשפע הכלכלי ולרוב הטובה המתוארת בפרשת הברכות (בניגוד למשל למצוות המעשרות הבאה לתמוך באנשים ומובטחת עליה ברכה בפירוש במלאכי ג' פסוק י: "הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי") בפרק הקודם.
כמו כן הביטוי המעשי של ההקדשה הוא כספי בלבד ולפי מחירי שוק העבודה של אדם מאותו מין ומאותו גיל. יכול אדם לחשוב את ערכו לגבוה מאד (עקב חוכמתו, עושרו הרב או כל סיבה אחרת), באה התורה ואומרת לו שכל זה אינו מעלה את ערכו. למקדש אין צורך באנשים, עובדי המקדש הם הכוהנים והלווים והם מקודשים מעצם לידתם. אדם אינו יכול להקדיש את עצמו לעבודת המקדש מאחר ואין לו שם שום תפקיד ולכן בעבור הקדשתו הוא משלם סכום כסף. סכום הכסף הינו קבוע לפי מדדים שאינם משתנים כלל בין איש לאיש והערך שלך זהה לערך כל אדם אחר. גם מגמה זו באה על מנת להפחית את התלהבות האדם ממעשה הנדר שלו. אמנם לכל כלל יש יוצא מן הכלל ומצאנו אנשים שקיבלו על עצמם נזירויות שונות (והיחס לנזיר אינו חיובי בדרך כלל) וכן אנשים שהקדישו חפצים למקדש וקיבלו על כך אזכור מיוחד (דלתות ניקנור) אולם אלו הם היוצאים מן הכלל שאומר "טוב שלא תידור משתידור ולא תקיים" ומציע לוותר בכלל על ענייני הנדרים מפני החשש שהם לא יקוימו בזמנם, או במלואם, או שתוצאותיהם יהיו הרות אסון (כדוגמת נדרו ההרסני של יפתח) ונמשיך בלשון הרש"ר:
"ודבר גדול למדנו מכאן: תורת כהנים איננה מייחסת ערך מיוחד לנדבות המקדש. אין היא רואה בהן חסידות יתרה הרצויה בעיני ה' בייחוד, קל וחומר שאין היא מייחסת להן כח לכפר על חיים של חטא. מקדש הכהנים רואה את שליחותו - לא ברכישת נכסים - אלא ברכישת הלבבות והרוח , והיא מבקשת לרכוש את כל חיי הפרט והכלל לקיום החוקים, המשפטים והתורות. "קידוש המוסר", "שמירת המשפט בחיי החברה", "הארת הרוח ועידון הלב" - החוקים המשפטים והתורות - הם הדרך היחידה כדי לזכות בחסד ה'. הם שניתנו "בינו ובין בני ישראל" ורק הם מקרבים את האדם לה' ואת ה' לאדם".הרש"ר מחדד את הדברים ומסקנתו היא פשוטה. הכסף לא יעזור. תרומות כספיות בלבד, ראויות ככל שיהיו, לא יקדמו אותך בעבודת ה', ובוודאי, בניגוד חריף לדתות אחרות, לא יכפרו על מעשי עבר. אמנם תרומה נכבדה לארגון צדקה או עמותה כלשהי חשובים, אך ההתנדבות או הפעילות בארגונים כאלו חשובה אף יותר, ודווקא פעילות מעין זו (הנכנסת לגדרים של התורות והחוקים והמשפטים) היא זו שתוביל להתקרבות לה'.
אנו מוצאים פעמים רבות, אנשים עשירים במיוחד אשר עיקר מטרתם בתרומתם הוא לפאר את שמם, לרכוש להם נכסים פוליטיים ותארי אצולה שונים וכמובן לנצל הטבות מס שונות. לעומת זאת יש גם התורמים סכומים ענקיים בעילום שם לקיום מתן בסתר כהלכתו. מכאן גם ברורים ההבדלים בין סיומי פרק כ"ו, המזכיר תורות חוקים ומשפטים לבין הסיום הכמעט זהה של פרק כ"ז, המזכיר מצוות. מסקנת התורה היא כזו: "דע לך, נדרים אלו אינם חובה, הם אינם יכולים לכפר על מעשי העבר, אך מאידך, מרגע שהם נאמרו והתקבלו, הריהם כמצווה לכל דבר, והחובה לקיים אותם כלשונם מוחלטת".
חזק חזק ונתחזק
בסרטו הבא ניתן להאזין לשיחה קצרה בהשתתפותי ברדיו קול הנגב במסגרת התוכנית פרשים בלילה
מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת בחוקותי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה