משלי בלעם

פרשת בלק היא מקטעי הפרוזה המשובחים שבתורה, ובוודאי בספרי התורה לאחר ספר בראשית. הסיפור ארוך, כמעין הצגת תיאטרון בשלוש מערכות, עם הומור, התפתחות, אירוניה ומבנה פנימי מורכב ביותר. בשיאה של הפרוזה עומדים משליו של בילעם, קטעי שירה פואטיים ייחודיים לתורה.

היחודי בפרשת בלק ובילעם הוא שכולה מתרחשת מחוץ למחנה ישראל ובני ישראל לא יודעים כלל על ההתרחשויות האופפות אותם. מאמר זה ינסה לבחון את משלי בילעם מהיבטים שונים.


במשלים הראשונים, עומדים בלק, ושרי מואב ליד בילעם ומחכים בקוצר רוח לשמוע את מוצא פיו.
משל ראשון במדבר כ"ג ז-י:

"ז וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ-מוֹאָב מֵהַרֲרֵי-קֶדֶם לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל: ח מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה': ט כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב: י מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ"

בילעם כנואם מיומן מתחיל את נאומו הראשון בתיאור ההיסטוריה של הפנייה אליו, אולם בפסוק ח' בילעם כבר מתחיל בהתנצלות. מה אקוב לא קבה אל - איך אני יכול לקלל את העם כאשר ה' לא מקלל אותו, ואיך אפשר לעורר זעם כאשר ה' לא זועם. לאחר מכן בילעם מתאר את ההווה ואחר כך מבקש בקשה לעתיד למות מות ישרים שאחריתו תהיה כמו עם ישראל (אך בקשה זו לא התקיימה, בילעם נהרג במלחמת מדיין ותיאור אירוע זה יופיע בהמשך התורה). אין ברכה מפורשת לעם ישראל, אלא יותר תיאור מצב ואופיו היחודי של העם (עם לבדד ישכון), אולם בלק כמובן אינו מרוצה מברכות אלו. מילותיו של בילעם מראש צורים אראנו גורמות לבלק להציע נסיון לשינוי מיקום הצפיה על עם ישראל ואולי הפעם הקללות יצליחו.

המשל השני  יח-כד

"יח וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר: יט לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה: כ הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה:כא לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ: כב אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ: כג כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה-פָּעַל אֵל: כד הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" 

מאחר ובלק טרם הבין את מה שבילעם מנסה להגיד לו כבר זמן רב, שאין לו אפשרות לקלל את העם, הנאום השני פותח בפנייה ישירה לבלק ומסביר לו מפורשות: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם", ה' אינו משנה את דעתו ומתחרט. נקודה זו מצריכה הסבר שכן ראינו מספר פעמים בתורה שה' בהחלט שינה את דעתו (למשל בחטא העגל: "וינחם ה' על הרעה..." ולמשל בסיפור יונה ונינוה), אולם ההבדל ברור, ה' אינו ניחם על הטובה. כאשר יש רע, ה' יכול להינחם על הרע או לפחות לדחותו במספר דורות (עיינו במלכים בעונשי אחאב, יהוא וחורבן הבית שנדחה בכמה דורות עקב צדקתו של יאשיהו), אולם כאשר ה' מבטיח טובה, על זה הוא לא ניחם. את פסוק כ' ניתן לקרוא כדברי האלוקים (שברך את עם ישראל), או כדברי בילעם עצמו (שברך בברכה הקודמת את בני ישראל ולא הולך לשנות ברכה זו) וממשיך ואומר "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", לחשים, ניחושים וקסמים ממילא אינם משפיעים על עם ישראל. גם משל זה של בילעם מתחיל מהעבר עובר דרך ההווה: כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל - עם ישראל בעצמו עדיין צריך שיגידו לו מה פעולותיו של ה' למענו. מי שמתבונן מבחוץ, רואה דברים שמבפנים לא רואים,  וממשיך בעתיד "הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה", ומשפט זה הוא המסמר האחרון בתקוותו של בלק לנצח במלחמה את עם ישראל.

נסתכל בביטוי :"אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם" המופיע גם במשל השלישי. בראשית הפרשה בלק אומר "הנה עם יצא ממצרים...", לפי בלק, עם ישראל הוא עם של עבדים שניצלו אסונות שונים ומשונים במצרים (שנגרמו מרעידות אדמה, התפרצות הר הגעש סנטוריני מגפות תברואותיות וכו') כדי לברוח מאדוניו, אולם בילעם בברכותיו מדגיש כי עם ישראל הוא עם וכי ה' הוא זה שהוציאם בזכות ממצרים.

בלק מנסה שנית לשנות מקום (משנה מקום משנה מזל?) ולוקח את בילעם לראש פעור. ייתכן שכאן בלעם מציג את עצתו להחטיא את בני ישראל בזנות. בילעם יודע שחטא של זימה ועובודה זרה יכיעס ללא ספק את ה' ואז יוכל לפגוע בעם (כנאמר במשל הראשון). עצה זו אכן מצליחה ומתוארת בפרשייה האחרונה של הפרשה ותוצאותיה עגומות, 24000 איש נהרגים במגיפה.

המשל השלישי (כ"ד ב-ט)

"ב וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹקים: ג וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: ד נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: ה מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: ו כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם: ז יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ: ח אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: ט כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרֲרֶיךָ אָרוּר" 

במשל השלישי בילעם כבר לא נזקק לבלק, שעומד שם פאסיבי, ובמשל יש חידוש, על בילעם שורה רוח אלוקים ומשלו השלישי הוא כבר בגדר נבואה. ייתכן ונבואה אמיתית זו היא שכרו של בילעם על הדגשתו שה' הוא אלוקיו (ראו כ"ב יח). בפתיחת המשל בשני פסוקים בילעם מתאר קודם כל את עצמו (ואיש צנוע הוא לא היה) במשלו זה בילעם חוזר על ביטויים ממשלים קודמים אולם המוטיב החוזר בו הרבה פעמים הוא המוטיב של מים (בהווה), דימוי לכח החיות של עם ישראל ושוב דימוי ללביא ולאריה כפי שהופיע במשל השני, המשל מסתיים בתזכורת לברכתו של יצחק ליעקב: "מברכיך ברוך וארריך ארור" (בברכת יצחק הסדר הפוך - בר' כ"ז כט). כאן בלק כבר משתגע שכן למעשה, לא רק שבילעם בירך את עם ישראל, כפועל יצוא מסיום משלו הוא מקלל את מואב ובלק (שרצו לקלל את עם ישראל).

המשל הרביעי טו-יט (רק החלק המתייחס לעם ישראל)

"טו וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: טז נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: יז אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת: יח וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל: יט וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר"

את משלו הרביעי בילעם נושא מעצמו, ייתכן שרוח האלוקים עדיין שורה עליו ובכל מקרה ביטחונו העצמי וגאוותו גוברים מאחר ובפתיחת המשל הזהה כמעט למשל השלישי הוא אף מוסיף שהוא "יודע דעת עליון". אנו נזכרים בתחילת הפרשה ובפרט בסיפור על האתון וברור לנו שבילעם ממש לא יודע את דעת עליון. גם בספר יהושע כאשר מזכירים את בילעם עושים זאת בתואר "בילעם הקוסם", שכן בעיקרו היה קוסם ורק בפעם הזו הגיע לדרגת נבואה מלאה. נאומו הוא רק על העתיד הרחוק (נאומיו הקרובים נאמרו על המלחמות הקרובות לכיבוש ארץ ישראל): "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב..." ומסתיימים במילים וישראל עושה חיל.
לאחר נאומים אלו בלק הולך לדרכו ובילעם חוזר למקומו (אך לא להרבה זמן שכן מצינו שהוא חוזר שוב אחר כך).

סיכום
מאחר והקסמים והברכות והקללות ממילא לא משפיעים על עם ישראל, נציג כאן את השאלה מה ראה בילעם ללכת ולקלל את בני ישראל מלכתחילה, וגם מדוע ה' טרח את הטירחה, התגלה לבילעם, פתח את פי האתון רק כדי שהקללות יהפכו לברכות, וכי יש משהו בקללתו של בילעם? תשובה אחת יכולה להיות כי על עם ישראל הקללות לא משפיעות, אולם שאר העמים, כשהיו שומעים את דברי ההסתה של בלעם היו מתחזקים ברוח קרב להילחם נגד עם ישראל, כאשר העמים, המאמינים בבילעם ורואים בו את הקוסם הגדול ביותר באותה תקופה, שומעים כי בילעם למעשה מברך את עם ישראל ומנבא להם נצחונות במלחמה, כוחם רפה מאד, ולבני ישראל יהיה קל יותר במלחמותם. דבר זה רואים היטב בספר יהושע, כאשר רחב מתארת למרגלי יהושע את הרגשת אנשי יריחו (יהושע ב' יא): "וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא-קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם ....".

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת בלק

משלי בילעם - בילעם מברך את בני ישראל - ג'ררד הוט תחריט עץ 1728 מתוך דמויות מהתנ"ך. שימו לב למזבחות ברקע