צדק חברתי בתורה

המונח "צדק חברתי", מופיע רבות בשיח הציבורי בימינו. בפרשת ראה, התורה עוסקת בצדק החברתי מכמה היבטים. המאמר יבחון היבטים אלו ויצמצם את עצמו לפרשת ראה בלבד. דיון מלא דורש סקירה של התורה כולה בתופסת ספרי הנבואה והכתובים, המשנה והתלמוד והיקפו רחב מאד.
את פתיחת דיוננו נתחיל בסתירה גלויה בתורה, שני פסוקים האומרים את ההיפך הגמור
ט"ו ד: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ"
ט"ו יא: "כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ"

הפסוקים נראים סותרים. מצד אחד לא יהיו אביונים ומצד שני מוסבר כי לא יחדל אביון ותמיד יהיו אביונים. רש"י מפרש:

"אפס כי לא יהיה בך אביון - ולהלן הוא אומר (פסוק יא) כי לא יחדל אביון, אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם..."

גם ההבטחה הזו היא הבטחה מותנית. בך לא יהיה אביון, אבל באחרים יהיה. המצב של אביונות הוא חלק מהמערכת הכלכלית ותמיד יימצא מישהו אביון.

אולם כדי להגיע להבנת העניין יש להרחיב את היריעה ולזהות מיהו אותו אביון שהתורה מדברת בו ובפרשת ראה התורה מזכירה במיוחד את הלוי. לשבט לוי אין נחלה בארץ, אין לו קרקע, אין לו נכסים ובחברה חקלאית, אין לו יכולת עצמאית להתפרנס. הדבר מופיע בפרק י"ב פסוק יב: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם" ומוזהרים עליו ביתר פירוט בהמשך (פסוק יט): "שָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תַּעֲזֹב אֶת-הַלֵּוִי כָּל-יָמֶיךָ עַל-אַדְמָתֶךָ". שבט הלוי מורכב מכהנים ומלווים. בתורה מופיעות עשרות מתנות שונות לכהנים וללויים ולמעשה מכל רווח שיש לאדם עליו להפריש משהו לכהן וללוי. מגידולי שדה - תרומה ומעשרות, מבהמות - ראשית הגז וחלקים מסוימים מהבשר, מלחם - הפרשת חלה וכו'. כהנים העובדים במקדש גם מקבלים חלקים מבשר הקורבנות לצורך אכילה ואולם יש לדאוג ללויים ולכהנים בכל מקום בו הם נמצאים. מספר הלויים עולה בהרבה על מספר הכהנים ולכן חלקם במתנות גדול יותר. הכהנים והלויים עובדים במשמרות בבית המקדש ובשאר הזמן תפקידם הוא רוחני להיות מלמדים לבני ישראל כפי הנאמר בברכת משה לשבט לוי בפרשת וזאת הברכה "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל-מִזְבְּחֶךָ". באופן מודע ומושכל החברה צריכה להחזיק על עצמה את העלויות של שבט לוי שתפקידו רוחני, בכל עם ישראל על ידי הוראה ובאופן מעשי בבית המקדש. לשם קיום שבט לוי התורה מפרטת את כל המתנות הנדרשות. המונח הוא מתנה, למרות שלמעשה מדובר במס, גם על מקבל המתנה להרגיש תודה לנותנה וגם על הנותן לחשוב על המתנה לא כמס חובה אלא כמתנה אותה אדם נותן מרצונו. יחס זה חשוב מאד והוא מראה שהלווים מקבלים את פרנסתם בזכות (בעיני עם ישראל) אך גם בחסד (בעיני הלויים עצמם). כיום לרוב היחס הוא הפוך, מה שאני נותן אני נותן כחובה (כמס) אבל את מה שאני מקבל אני בזכות (מגיע לי).

פסוק נוסף מהפרשה נראה זר לחלוטין לרוח התורה ומשקף תרבויות מושחתות ומסואבות. כל זה רק כשהפסוק מוצא מהקשרו ונקרא באופן חלקי ולא מלא. הפסוק בפרק י"ד כו: "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר-תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ". לכאורה בקריאת חציו הראשון של הפסוק, התורה משחררת רסן לתאוות של כל אדם. בקר צאן יין ושיכר. החיים הטובים של משתה והוללות המוכרים לנו מתרבויות אחרות. אולם כבר חציו בשני מגביל את האכילה. האכילה צריכה להיות לפני ה'. הבנה מלאה של הפסוק דורשת את קריאת כל הפרשייה העוסקת בדיני מעשר שני. מעשר שני הוא מעשר מהגידולים החקלאיים, אולם לבעלים מותר לאכול אותו ואין צריכים לתת אותו לשום אדם. הדרישה היחידה היא לאוכלו בירושלים. התורה מאפשרת לפדות את המעשר בכסף, לקחת את הכסף לירושלים ולקנות שם כל טוב כמפורט בפסוק. מה מטרת המעשר השני? שתי מטרות. המטרה הראשונה היא כמובן עידוד העלייה לרגל לירושלים ובמיוחד בשלושת הרגלים. גם העולים יביאו איתם מאכלים וכסף ולא יהיו לטירחה על מארחיהם. אבל למעשר מטרה נוספת והיא עידוד הצריכה בירושלים. המעשר נועד לחזק את ירושלים כעיר בירה בהנחה שעשרה אחוזים מהמחזור הכספי השנתי של ארץ ישראל יוצאו בה. תקנה זו היא תקנה חברתית שמטרתה לחזק את עיר הבירה, עיר שאינה חקלאית ומתבססת בעיקר על מסחר ועל עולי הרגלים, ולתרום לרווחתה. חיזוק זה של עיר הבירה חיוני לחברה.

בנוסף ללויים התורה מציינת את הגר היתום והאלמנה בתור "אביונים פוטנציאלים", אנשים שקשה להם יותר (למרות שהם יכולים להיות בעלי קרקעות ועשירים). התורה אינה מתעלמת מעניים סתם שאינם משבט לוי ומפרטת מתנות עניים מרובות, לקט שכחה ופאה וכן מעשר עני הניתן בשנים מסוימות במקום מעשר שני. בפרשתינו אנו לומדים כי יש מצווה מיוחדת להלוות לעניים כספים על מנת לאפשר להם להשתקם ולעמוד על רגליהם. נביא את הפרשייה הכוללת את שני הפסוקים בראשית מאמרנו במלואה:

"מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַה': אֶת-הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ: אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: רק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: כִּי-ה' אֱלֹקיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ: כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶך"

את מצוות השמיטה אנו מכירים כמצווה העוסקת בגידולי שדה וכרם וכאן התורה מוסיפה את מצוות שמיטת הכספים, שפירושה למעשה הוא ביטול ההלוואות. ביטול הלוואות כזה מנוגד לחלוטין להגיון הכלכלי של ימינו אולם התורה מדגישה כי דווקא ביטול זה יוביל לכך שלא תהיה אביון וזאת בניגוד להגיון. יתרה מכך התורה מזהירה במיוחד שלא להימנע מלתת הלוואות ממש לפני השמיטה כאשר די ברור שההלוואה תישמט. בדיני שמיטת הלוואות פרטים רבים ולא כל ההלוואות מושמטות, אולם העקרון של התורה הוא ברור והוא שיש לתמוך באביונים בחברה ודרך של מתן הלוואות המכבדת את מקבלה (שכן קיימת האפשרות להחזיר) ואת נותנה היא מהטובות ביותר שיש מעבר למתנות העניים הרגילות.

אולם חששה של התורה התמלא ובימיו של הלל נמנעו מלתת הלוואות. באותה תקופה דיני שמיטת כספים נהגו רק מדרבנן והלל תיקן תקנת פרוזבול בה למעשה בעל החוב מוסר את החוב לבית דין לגבייה עבורו. חובות לבית דין אינם נשמטים וממילא הוראת התורה נעקפת. כיצד ייתכן לשנות כך מצווה מהתורה? ייתכן שההדרדרות המוסרית הייתה דו כיוונית. אנשים ניצלו את שמיטת הכספים על מנת להתחמק מתשלום חובות, גם כאשר היו יכולים לשלם וכתוצאה מכך פחתו ההלוואות לנזקקים אמיתיים. ענינים נוספים בטלו כאשר הרמה המוסרית ירדה. כשרבו הרוצחים, בטלה תקנת עגלה ערופה מאחר והמעשה הסימלי כבר לא עשה כל רושם, משרבו המנאפים בטלה תקנת סוטה. שימו לב שרבו המנאפים ולא המנאפות. ברגע שהגברים עצמם ברמה מוסרית ירודה של ניאוף, מה להם לקנא לנשותיהם וענין סוטה בטל. מכאן רואים שההדרדרות המוסרית שגרמה לניצול התנאים וההטבות שהתורה מעניקה לרעה, למעשה כורתים את הענף בכללותו ומצריכים תקנות נוספות.

לסיכום הצדק החברתי אותו התורה מציעה בפרשת ראה כולל מספר מאפיינים:

• תמיכה בשבט לוי - העוסק בעניינים רוחניים לטובת כל עם ישראל.
• תמיכה בעיר הבירה על ידי חיוב צריכת עשירית מההכנסות שם.
• תמיכה בציבור החלש - עניים, יתומים, אלמנות וגרים.
• תמיכה על ידי מתן הלוואות המאפשרות סיוע בכבוד.

בימינו הדברים מורכבים הרבה יותר ונתונים במחלוקות קשות (ורק נעיר כי יש כאלו המנסים להשוואת את הציבור החרדי של ימינו לשבט לוי ובכך להצדיק את הקצבאות הרבות שציבור זה מקבל. השוואה זו אינה נכונה מהרבה בחינות, גם מאחר ויש ציבורים נוספים רבים המקבלים כספים וגם מאחר שחלקים גדולים מהציבור החרדי דווקא עובדים קשה מאד למחייתם וגם מאחר שאי אפשר להתעלם מכך שהציבור החרדי משרת פחות בשירות צבאי ו/או לאומי - אם כי לאחרונה גדל מספר המשרתים). העקרונות לעיל יכולים לסייע. מה שברור הוא שבשום שלב התורה אינה יוצאת נגד העושר או נגד העשירים. אבל התורה שמה לכך סייגים. צריך לזכור מה מקור העושר (ולא כפי שנאמר בפרשה עקב כחי ועוצם ידי), וגם כאשר משתמשים בעושר לצריכה ככל אוות נפשך, יש לדאוג כי לא רק אתה תשמח, אלא גם כי אחרים ישמחו ובמיוחד בחגים כפי שנאמר בסוך הפרשה (ט"ז יד) :"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".

מאמרים נוספים לפרשת ראה