כי תבוא - היום

בפרשת כי תבוא, מסתיים הנאום הארוך של משה רבנו. מפרק כ"ו פסוק ט"ז, מתחיל חלקו האחרון של ספר דברים המתרחש ימים ספורים לפני פטירתו של משה רבנו. במהלך הפרשות האלו, תופיע המילה "היום" פעמים רבות, ולמרות שאין זו מילה נדירה בתנ"ך, הופעתה המרובה בסיום התורה, אומרת דרשני.

"הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ: אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל-מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדשׁ לַה' אֱלֹקיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר"

הסתיימו המצוות (מתוך 613 מצוות התורה, נשארו שתיים בלבד שעוד לא נמנו) ולכן משפט הסיכום בסוף נאום המצוות של משה. הברית בין ישראל לה' היא דו צדדית. עם ישראל מקבל עליו את ה', וה' מייחד את עם ישראל. שאר חומש דברים יעסוק בברית, בהשלכות של קיומה ושל אי-קיומה, באפשרות החזרה בתשובה ובהודעה הברורה של ה' למשה (ולכולנו), כי אכן הברית תופר וגם הקללות והעונשים יתקיימו ועל כך נעסוק בפרשות הקרובות.
את המילה "היום" מפרשים הפרשנים בכמה אופנים:

רש"י (מביא את דברי המדרש תנחומא): "היום הזה ה' אלוהיך מצוך - בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטווית עליהם". המילה היום מתייחסת אלינו, הקוראים ושומעים את הטקסט שנה אחרי שנה. הטקסט מדבר אלינו ואנו מצטווים בו בכל יום מחדש. פירוש זה משתלב היטב עם פסוק מפרשת ניצבים (כ"ט י"ד): "כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" ואף שם מפרש רש"י (הממשיך להביא את דברי המדרש) שהכוונה לדורות העתידים להיוולד".

הרמב"ן הולך דווקא אחורה ומפרש "וה' האמירך היום" - כי היום הזה לכם כיום סיני. גם לפירוש זה ניתן למצוא אסמכתאות (דברים ד י'): "יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב..." ועוד יותר בדברים ה' ג, ממש לפני ציון עשרת הדברות של פרשת ואתחנן: "לֹא אֶת-אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים" וגם בפרשת ניצבים קצת לפני הפסוק שהבאנו קודם (כ"ט ואילך): "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם"

שני הפירושים אינם סותרים אלא משלימים אחד את השני. בערבות מואב נכרתת ברית דומה לברית במעמד הר סיני, הן מבחינת פירוט המצוות, ולפי הרמב"ן ייתכן גם בטקסים הדומים לטקסים שהוזכרו בספר שמות. הברית השנייה, אינה באה להחליף את ברית סיני אלא ממשיכה אותה ומחזקת אותה (ובדומה לכך, ראו מלכים ב' כ"ג ג' על חידוש נוסף של הברית בימי יאשיהו, שנים ספורות לפני החורבן). אבל, החידוש הגדול של ברית ערבות מואב, הוא ההמשכיות וכריתת הברית לדורות שעדיין לא נולדו.

אפשר כמובן להתייחס למדרשים על הצד המיסטי ולאמירה שכל הנשמות היו נוכחות במעמד הר סיני, אולם בפשט, נראה שכאן התורה מסיימת לבנות את מסורת הלימוד מאב לבן ומהרב לתלמיד, מסורת הלימוד של התורה שבעל פה. מסורת זה מופיעה לכל אורך ספר דברים, במיוחד בחטיבות המצוות, המסבירות כי כאשר יש שאלות יש ללכת לנביא, היודע את דבר ה', או לשמוע בקול הזקנים, ולעשות ככל אשר יורוך (מאחר והם בקיאים במסורת). המסורת, העברת התורה ופרטי המצוות (כולל ההבדלים בינם לבין הכתוב בתורה) ממשה ליהושע, ומיהושע לזקנים ומזקנים לנביאים וכך הלאה, עד כתיבתה בצורת המשנה והגמרא, היא המחייבת אותנו כיום. חיזוק לכך אנו מוצאים בקריאת שמע אשר גם היא נוקטת בלשון זו וכאשר אנו קוראים אותה בבוקר ובערב ואת הפסוק: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ" חשוב לזכור שכוונת המילה היום, היא היום הזה ממש.

מאמרים נוספים לפרשת כי תבוא