שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום

הציבור הרחב לרוב מנותק מהנעשה באוניברסיטאות. במרבית המקרים המחקרים האקדמאיים נשארים בין כתלי האוניברסיטה ומתפרסמים רק בספרות מקצועית, לרוב גם לא בעברית, אליה הציבור הרחב אינו נחשף. אחת הדרכים להתוודע למחקרים אלו הינה באמצעות שנתונים או בטאונים אותם מפרסמים מחלקות המחקר המרכזות מספר מאמרים של חוקרים בתחום והחושפות את נושאי המחקר.
שנתון כזה הוא השנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, של המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל באוניברסיטה העברית בירושלים. השנתן, מספר 21, מרכז עשרה מאמרים בנושאים שונים וכן סקירה על כמה ספרים ורשימה של ספרים שיצאו בנושא בשנים האחרונות. בוודאי שהשנתון יעניין את אנשי האקדמיה העוסקים בתחום, גם מאוניברסיטאות אחרות, אולם אחת המטרות ביצירת שנתון כזה היא להגיע לציבור רחב יותר, המעונין לקרוא מאמרים ברמה גבוהה ללא צורך להגיע לספריה אוניברסיטאית.
המאמרים בחוברת מגוונים מאד, חלקם מאמרי מקרא קלאסיים, כדוגמת השוואת סיפור בריחתו של אליהו (מלאכים א' יט) לסיפורי מסע אחרים, אחרים עוסקים במסופוטומיה הקדומה, תפילות אכדיות, חידושים מהעיר קיר והשוואה בין קינות שומריות למגילת איכה
מחקרים אחרים עוסקים בנושא הפרשנות למקרא החל מפירוש רש"י הידוע לפסוק הראשון בתורה המבטא לדעת המחבר פירוש פולמוסי אנטי-נוצרי חריף ועד לפרשנות "מודרנית בהרבה" - מאמר העוסק בזיהויים של הנרי בייקר טריסטראם למינים השונים של החי והצומח בארץ ישראל וכמובן בהשוואה של זיהויים אלו לפרשנות יהודית או שומרנית עתיקה מחד, לשמות המופיעים בתרגומים לאנגלית, ובזיהויים המתבססים על מחקרים מודרניים.
מהגיוון הרב נראה שבשנתון יש משהו עבור כל אחד ושבהחלט אין צורך לפחד מהסגנון האקדמאי. אמנם המקרא והמזרח הקדום הם הנושאים העיקריים אולם המאמרים חובקים נושאים רבים אחרים (ספרות ושירה, היסטוריה, תיאולוגיה, ארכיאולוגיה, ביולוגיה) שמאפשרים לקהלים שונים לקרוא את המאמרים.
בסוף המאמרים מופיעות מספר סקירות ספרותיות, גם הן על ספרים בנושאים שונים (באופן אישי התענינתי מאד בסקירת הספר "ראש כל השנים" העוסק בלוח השנה הקומראני ובניתוחים האסטרונומיים שלו). ולאחר מכן רשימת ספרים שהתקבלו במערכת ומהווה עוד המשך לקורא החפץ לדת אלו ספרים יצאות בתחום (ובפרט ספרים רבים מאד בשפה האנגלית שגם הם אינם נגישים לציבור כלל אלא בספריות אוניברסיטאיות).

שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום

שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום - לדף הספר באתר הוצאת מאגנס
כרך כא
בעריכת שרה יפת ונילי ואזנה
המכון למדעי הידות ע"ש מנדל
הפקולטה למדעי הרוח
האוניברסיטה העברית בירשולים
הפצה: הוצאת מאגנס
תשע"ב 2012
365 + 14 עמודים
תוכן ענינים ומבוא - באדיבות הוצאת מאגנס

צפירת יום הזיכרון

אחר הדברים הישראליים ביותר שיש, אם לא הישראלי ביותר. הצפירה, הנשמעת כל שנה שלוש פעמים, ביום הזיכרון לשואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל, עושה לנו פאוזה בחיים ועוצרת מדינה שלמה לדקה או שתיים. נכון, שבחיים, כמו בסרטון, קל יותר להתמקד במיעוט שממשיך ולא נעצר, אולם בפועל הרוב הגדול נעצר. כביש גהה הסואן והרועש משתתק. המחושבים עוצרים את רכבם שתי דקות לפני, אחרים עוצרים מיד בהתחלת הצפירה, ומעטים שבמעטים ממשיכים... לאחר הדקה וכאילו לא היה שקט אך לפני שניות אחדות פרט לשאון הצפירה, חוזרים כל כלי הרכב לנוע.

שניים יחדיו - משה מאיר

לשלל המונחים המפלחים את האוכלוסיה הדתית: חרדים, ליטאים, חסידים, דתיים, דתי לאומי, דתילייט, מסורתי, גושניק, מרכזניק, הר המורניק, דתלש, דתלשלש, מדרשיסטית  ועוד מבקש משה מאיר בספרו "שניים יחדיו" להוסיף קבוצה חדשה (הכוללת כרגע אותו בלבד) דתי-חילוני. משה מאיר, בוודאי שייך לציבור הדתי לאומי, בוגר ישיבת הסדר וספרו חושף בפנינו את הסיבות שהובילו אותו לשים את התואר חילוני בהגדרתו ומהי הדיוק אותה הגדרת חילוניות.

לכאורה דתי וחילוני אינם הפכים. ההפך מדתי או אתאיסט וההיפך מחול הוא קודש, אולם בישראל המושגים דתי וחילוני נראים כסותרים אחד את השני והנה בא המחבר ומציע לעשות סינתיזה בכיוון אחד דתי-חילוני, כאשר הוא מדגיש שיהיו אולי גם כאלו שיקראו לעצמם חילוני-דתי. ליהודים בחוץ לארץ הרבה יותר קל לבטל את ההפרדות המלאכותיות האלו. אנשים שבחוץ לארץ שומרים כשרות והולכים לבית הכנסת כאשר עולים ארצה לעיתים נאלצים לבחור בין להיות "דתיים" או "חילוניים", שאלה שלא עמדה בפניהם שלא בישראל.

המחבר הוציא כבר שלושה ספרי שירה והסגנון הפיוטי בולט כבר בהקדמה (שנקרא, כיאה למשורר בשם ראשית) לדוגמה: " הסדק והבקע שבמקורות היהדות: הסדק והבקע הם פצעים מדממים וכואבים. הם כואבים בכאב עצמם - כיד שבורה ושרוטה עד זוב דם".  אבל שפתו הפיוטיות עומדת לו לרועץ ומקשה על הבנת הספר. גם העומק הפילוסופי שנראה לעיתים כהכברת מילים יקשה  על הקורא הממוצע ובודאי על קהל היעד הרצוי של המחבר, אנשים צעירים המגלים שלמרות שהם לגמרי דתיים, משהו בעולם בחילוני נראה להם ראוי וטוב ולא רק זר ומאיים.רק בסופו של הספר כאשר המחבר מסביר יותר על עצמו ועל תפיסתו את אורח חייו, כוונתו מתבהרת לאט לאט.  פרקו האחרון של הספר נקרא "במבט לאחור" ולאחר קריאתו הבנתי שלמעשה אפשר לקרוא את הספר מהסוף להתחלה, כאשר לאחר הבנת התוצאה החזרה לדיון הפילוסופי נהיית ברורה יותר.
בסוף הספר המחבר מגדיר את עצמו על פי השלילה. מה הוא לא, או לפחות לא רק: לא אידאליסט, לא פוסט מודרני, לא פלורליסטי, לא סובלני לא מופשט, לא רפורמיסט, לא קיצוני, לא רדוד, לא דתי בלבד, לא חילוני בלבד.
משהו אחר.
מה הוא כן? את זאת אפשר לקרוא בעמוד 173 על הטיפוס הדתי חילוני. בקצרה ובפשטות וללא צורך במונחי החסיד והפילוסוף, זהו בסך הכל אדם דתי שלוקח חלק גם בפעולות שהן חילוניות במהותן - פעולות אומנות, תרבות או ישראליות אחרות אולם ללא ויתור על עקרונות דתיים.

נלך עוד מעט אחורה ונראה כי המחבר מתפעל מהעולם החילוני, אבל רק מחלק מצומצם שלו בעיקר בתחומי התרבות והאומנות. חלקים אחרים שבודאי אין להתפעל מהם, לא מוזכרים כלל, אולם שומה על מי שמצמיד את התואר חילוני לעצמו, לדעת שהתואר כולל גם תופעות אלו ולא רק את היכולות לצפות במחזה שייקספרי ובאופרה של ורדי. להשלמת טיעונים המחבר מדגים כיצד המונח ציוני הוא מונח חילוני לחלוטין ולכן כל מי שמכנה את עצמו דתי ציוני הוא למעשה, ירצה או לא ירצה, דתי חילוני.
בניגוד לספר אחר שסקרתי לא מזמן "בין הזמנים - הרב דוד סתיו" בו הרב סתיו מנסה להראות כיצד גם תחומי התרבות יונקים ממקורות יהודיים דתיים, משה מאיר מניח כי תחומים אלו הם חילוניים לגמרי במהותם ובאופים. סיכומו של הספר, הוא בפשטות, יש דברים טובים ומועילים בעולם החילוני, צריך לקבל אותם, להינות מהם ולהיות חלק מהעולם הזה ומבלי לוותר על תפיסה דתית שלמה.
אולי את הכלל החשוב ביותר הוא מביא באשר לשאלה מה קורה כאשר יש התנגשות ערכים ובקביעתו: "לדתי החילוני אין שולחן ערוך למצבי דילמה כאלו ולכן כל אחד מהאנשים בעלי השם הפרטי הנוטלים חלק בזהו זו צריכים להכריע את הכרעתם שלהם". זהו לדעתי משפט המפתח בספר והוא אולי מוביל לכך שהמחבר יוצא נגד תרבות השו"ת (שאלות ותשובות) הפורחת על כל נושא, חשוב או זניח. אם בעבר שאלות שו"ת היו אכן הלכתיות (חלב שנשפך לבשר, והאם עוף מסוים כשר בשחיטה), הרי שכיום שואלים את הרב על כל דבר ועניין וחלקים מהציבור הדתי איבדו את היכולות לחשוב בצורה עצמאית ומצפים לקבל תשובה מהרב על כל דבר. אבל דווקא בנושא זה המחבר לא מרחיב כלל ורק מציין כי לשיטתו ותפיסתו, פעילות חילונית לא תגרום לו לחלל שבת אך למשל ייתכן ויראה הצגה או סרט בעלי תכנים פחות מתאימים לדתיים. ראוי לציין שבעולמו של המחבר גם הודאה מעין זו אינה דבר פשוט, שכן היא מעבירה אותו בעיני חבריו שהם  דתיים, לפי ההגדרה המקובלת באותו חוג חברתי מסוים, באופן מיידי לצד הפחות דתי, בעוד הוא נשאר בעמדתו כי הוא הינו דתי.
נרחיב, אם נראה מישהו אותו אנו מכנים "דתילייט", לא נתפעל מכך שהוא יודע מה שידרו בארץ נהדרת ומי הבקיע לקבוצה מסוימת במשחק כדורגל, אולם מבחור עם כיפת ענק וציציות בחוץ שהולך לשלוש תפילות ביום, ייתכן ונגלה תמיהה מסוימת על ידע זה.
דוגמה זו מנסה המחבר לפרוץ ולשבור בהביאו את עצמו, בצורה חושפנית, אישית וישירה, כמקרה פרטי. בכיוון השני הספר לא נוגע כלל. הספר לא מביא את הצורך של אדם חילוני שמגלה שהחיים החילונים בפני עצמם ריקים להוסיף משהו דתי. המחבר מציין במפורש שהוא כותב כיוון אחד, הכיוון המתאים לחיים שלו.
לסיכומו של דבר, הספר מראה כי מי שמגלה רק בשלב מאוחר של חייו שהחיים מורכבים, שיש עמדות נוספות מאשר שחור ולבן, שצריך להתפשר על דברים מסוימים, ושהוא למעשה נצרך לנתק את עצמו מהקבוצה הטבעית שהוא שייך אליה ולעבור לקבוצה אחרת (גם אם היא ריקה), עושה דרך קשה, אבל אפשרית.

שניים יחדיו - לדף הספר באתר הוצאת מאגנס
משה מאיר
פילוסופיה דתית-חילונית חדשה
הואצת מאגנס
תשע"ב 2012
206 עמודים

הפרשה בין פשט לדרש

הפרשה - ספרו של הרב אביחי קצין, מצטרף לספרים הרבים העוסקים בפרשות השבוע פרשה אחרי פרשה. הרב קצין הוציא את החלק הראשון העוסק בחומשים בראשית שמו וויקרא, ונקווה שהחלק השני יצא בהקדם (ובפרט שאנו עומדים לפני סיום חומש ויקרא בשבועות הקרובים).
הספר, כספרים רבים אחרים התחיל את דרכו כהרצאות ודברים שנאמרו במסגרות שונות, ולאט לאט עלו על הכתב ולבשו צורה של ספר. המאמרים באורך סביר, באותיות גדולות ונוחות מאד לקריאה, כמעט ללא הערות שוליים שקוטעות את רצף הקריאה, דנים בנושא מהפרשה ועוברים מפשט הכתובים למדרשי חז"ל הלוך ושוב. להדגמת הספר נסקור את הפרק העוסק בפרשת אחרי מות ושמו "לפני ה'"
הפרק מתחיל בהבאת הפסוקים מראשית הפרשה, התזכורת על מות בני אהרון וההוראות מתי לא לבוא ומתי מותר לבוא אל קודש הקודשים ומעלה את השאלה מדוע הפרשה שנאמרה או קשורה לאירוע אחר מופיעה בריחוק ממנו (פרשת שמיני). במהשך הפרק המחבר מדגיש את הופעת הביטוי "לפני ה'" במות בני אהרון וגם בעבדות הכהן הגדול ביום הכיפורים. לאחר מכן מובאים המדרשים השונים העוסקים בחטאם של בני אהרון ובעיקר מתייחס למדרש האומר שחטאם היה קשור לתיאור בפרשת משפטים שמות כד ט-יא המתייחס לכך שאצילי בני ישראל ראו את השכינה אולם למרות זאת המשיכו ואכלו ושתו. בכך עושה ברה קצין בין החטא באכילה לפני ה' ובין התיקון ביום הכיפורים שהוא בתענית (צום) לפני ה'. הרב קצין ממשיך בדבירו על נושאי הטהרה ביום הכיפורים, אל חשיבות הקטורת ועל הבדלים נוספים במעשי בני אהרון ובתיקון המוצע להם בעבודת הכהן הגדול.
גם במאמר לפרשת אמור העסוק בפרשית המועדים, מעלה המחבר שאלות ידועות, כדוגמת הכנסת השבת לפרשייה, האם המועדים הם לה' או לכם, התיאור הכפול של חג הסוכות ופותר את כולן לאור המפרשים ופירושו האישי.

לגולשי אתר פרשת השבוע, הנחה נוספת באמצעות קוד 431 על כל הספרים .

הפרשה בין פשט לדרש
עיונים בפרשות השבוע לאורם של מדרשי חז"ל
הרב אביחי קצין
הפצה: דני ספרים
380 עמודים

משה רבנו - הרב יהודה אדרי

הספר "משה רבנו" מצטרף לספרים אחרים העוסקים באישי התנ"ך. בעוד ספרים אחרים עוסקים באנשים ובנביאים הספר מוקדש כולו לאבי הנביאים, משה רבנו. היתרון הגדול בשימוש בספר הוא ריכוז החומר לפי נושאים וחלוקתו לשני חלקים עיקריים. בחלק הראשון, הערוך לפי סדר התורה, פרקים קצרים בתולדות משה. בפרקים אלו משולבים כל הפרשנים הקלאסיים לתורה ואף פרשנים מאוחרים. בחלקו השני של הספר, איגד המחבר מבחר רב ממקורות חז"ל אודות משה רבנו. מדרשים אלו הינם דברי חז"ל לאורך הדורות אודות משה רבנו וגם הם מחולקים לפי נושאים.
משה רבנו, המתואר בתארים שונים בתורה, הן בתור איש, הן בתור עבד ה' והן בתור איש האלוקים, היווה תמיד נושא לכתיבה ולהגות. המחבר אינו מנסה ואינו מתיימר לכתוב על משה רבנו, למעשה ההיפך, המחבר מביא את דברי התורה עצמה, דברי הפרשנים וחז"ל ויוצא נגד מגמות ספרותיות של ימינו לנתח את פעולותיו של משה בניתוחים פסיכולוגים או ספרותיים של ימינו כדבריו בהקדמה:

"קנא קינאתי לדמותו שזכתה לכמות גדולה של דברי הבל וכפירה, שנכתבו על ידי בני ברית ושאינם בני ברית, שסילפו את איקונין פניו הטהורות ועיטרוהו בהרהורי ליבם העיקש והפתלתול. אז אמרתי: מי ייתן ודמותו תואר לפחות באורם של פסוקי התורה, כפי שהתפרשו על ידי גדולי ישראל לדורותיהם ולאורם של דברי חז"ל בכל ספרותם"

ואכן בספר אין חידושים או פרשנויות חדשות. חידושו הוא בריכוז החומר למקום אחד. ניתן לקרוא בספר לאורך השנה ופרשות השבוע השונות. הספר קריא מאד ודברים המצריכים ביאור נוסף מופיעים כהערות בתחתית הדף (ללא צרוך בדפדופים לסוף הספר), שם אפשר גם לקרוא מקצת מפירושי המחבר עצמו. בחלקו השני של הספר, המחבר ממעט מאד בהערות ונותן לספרות חז"ל לדבר בעד עצמה.
הספר מתאים גם כמתנה לבר או לבת מצווה וגם מתאים לציבור מסורתי/חילוני.

שימו לב, לגולשי אתר פרשת השבוע קוד הנחה באתר דני ספרים. לאחר בחירת הספרים הקישו את קוד הקופון 431 וקבלו הנחה נוספת של 10%.

משה רבינו

משה רבינו
בתנ"ך ובאספקלרית חז"ל
הרב יהודה אדרי
הוצאת דני ספרים
תשע"א
240 עמודים

בין הזמנים - הרב דוד סתיו

מה לעשות עם הילדים בחופש? שאלה זו נשמעת בהרבה בתים ובחופשת פסח קיבלנו תזכורת שהחופש הגדול מתקרב. הורים רבים חוששים מהחופש הגדול, מחוסר המעש של הילדים ומשבירת הגבולות שהוא מאפשר, ובפרט לילדים המתבגרים שגם ככה קשה לדעת מה בדיוק הם עושים. בין הזמנים, ספרו החדש של הרב דוד סתיו בא לענות על הצורך בהבנת תרבות הפנאי והתאמתה לעולם הדתי.
לאחר מבוא כללי העוסק בתרבות הפנאי, מחולק הספר לפרקים העוסקים כל אחד בתחום פנאי אחר כקריאה, אומנות, ספורט, טיולים, סרטים ותיאטרון ועד. לכל תחום פנאי שני חלקים. בראשון מבוא כללי ודיון בתחום ובעיקר בנסיון למציאת שורשים לתחום פנאי זה במקורות היהדות מהתורה ועד האחרונים. בתחום המוזיקה מוזכרים מקורות מיובל בספר בראשית, מרים שיצאה בתופים ובמחולות, הנגינה בבית המקדש, שמחת בית השואבה ועוד. גם בתחום בו יש פחות מקורות ביהדות כדוגמת גידול בעלי חיים מביא הרב מקורות המראים גם את היחס החיובי כלפי נושא זה. לאחר הדיון הכללי בא מעין מדריך הלכתי קצר לשאלות שונות ונושאים בתחום הפנאי האמור.

ראוי לציון במיוחד הינו המבוא לכל הספר הדן בנושא הפנאי בכללותו ומביא מספר גישות שונות לנושא זה, הנתפס מראש כעניין חילוני במהותו. הגישות מגוונות וכוללת את החתם סופר, הרב קוק, הרב משה פיינשטיין וגם גישות חרדיות יותר הנוטות להרחקה מוחלטת מתרבות הפנאי. גישתו של הרב סתיו מנסה לשלב בין הדברים, להראות שהפנאי ותרבות הפנאי אינם פסולים בפני עצמם, שיש להם ערך ואפילו הכרח המוזכר במקורות. בכך מנסה הרב סתיו לתת לכל נושא הפנאי בפרט, ולחילוניות בכלל יחס חיובי יותר. גם באמירותיו ההלכתיות, הרב סתיו נוטה לצד המקל לדוגמה בעניין צפייה בסרט חיובי הכולל מספר סצינות לא צנועת ומתיר את הצפייה בו תוך עצימת עיניים בסצינות הבעייתיות (עמוד 208). על כך מקבל הרב סתיו ביקורת (המופיעה בתחילת הספר) ובהחלט יש כאן מעין עצימת עיניים של הרב מאחר וההגדרות מהו סרט בעל ערך חיובי, כמה סצינות לא צנועות יכולות להיות ומתי בדיוק הופכת סצינה מאפשרית לנסבלת בדיעבד ואז לכזו המחייבת עצימת עיניים, לא יכולות להיות מדויקות, אולם גם היתרים אלו באים מתוך הרגשה שככל שייאסרו יותר דברים, פריצת הגדרות תהיה רחוקה יותר (דברה הקורה בפועל) ולכן יש חובה ללכת בין הטיפות. מה שעושה הרב סתיו הינו למעשה שרטוט מסוים של הגבולות ההלכתיים, אולם זהו אינו שרטוט מוחלט אלא סובייקטיבי, ודורש מההורים וגם מהנערים והנערות הקוראים את הספר הזה לשבת יחדיו ולנסח ביחד את הגבולות האישים המתאימים למשפחתם הם. זוהי נקודה חשובה שאינה מובאת בצורה מפורשת בספר אבל נראה שהיא דווקא תיתן לו ערך מוסף. לא קריאתו הנפרדת בידי הנערות, הנערים וההורים, אלא קריאה משותפת שתוביל גם לשיחה בין ההורים לילדיהם. שיחות מעין אלו לעיתים נדירות בגילאי ההתבגרות והספר יכול לשמש כזרז לכך. למרות שהספר עוסק בתרבות הפנאי, בפרק הראשון דן הרב בנושא תלמוד תורה ובפרק האחרון בנושא גמילות חסדים (למרות שבהלכות גמילות חסדים עוסקים בתחומים הקלאסיים המופיעים בהלכה שלא תמיד רלוונטים לנוער בימינו: ניחום אבלים, הכנסת כלה וכו' והיה אולי כדאי ליצור הדרכה הלכתית בנושאי התנדבות וסיוע ולמשל בשאלות העולות בהתנדבות לסיוע לאנשים וילדים בעלי צרכים מיוחדים, ועולות שם בעיות צניעות, ועוד). בכך מסמן הרב אמירה ברורה שגם בחופש, וגם כאשר יש זמן פנוי ועושים פעילויות אחרות, ראוי מאד להוסיף לימוד תורה והתנדבות לעמותת חסד וייתכן כי זהו המסר החשוב ביותר של הספר.

בין הזמנים - הרב סתיו

בין הזמנים
תרבות, בילוי ופניא בהלכה ובמחשבה
הרב דוד סתיו
הוצאת ידיעות ספרים
תשע"ב 2012
349 עמודים

מארק אדלמן

כבר גב הספר שואל את השאלה: "מי הוא מארק אדלמן?". שמו של מארק אדלמן אינו ידוע בציבור הרחב אולם בפולין הוא היה דמות ציבורית ומוכרת לפני מותו. אדלמן היה חבר בארגון אי"ל, אחד ממפקדי מרד גטו ורשה אולם שמו ותפקידו נמחקו בישראל עקב כך שהיה חבר בתנועת הבונד, היה לא ציוני (ויש כאלו שיגידו אנטי-ציוני) והוא גם לא ראה בגבורת המרד עניין מיוחד, זאת בניגוד למיתוס גטו ורשה שטופח בידי מנהיגי ישראל בשנים הראשונות לאחר קום המדינה בה הודגשה גבורת המורדים מול חדלות ההולכים למות. עוד על כך ראו במאמר מלפני שנתיים אודות תאריך יום הזכרון לשואה. בכל אופן, למארק אדלמן לא היה מקום במיתוס זה וחלקו, כמו גם חלקם של נוספים, הושכח במכוון מהציבור הישראלי. בשנים האחרונות יצאו מספר ספרים על גטו ורשה, הבולטים בהם הינם ספרו של משה ארנס, דגלים מעל הגטו וספרם של איתמר לוין ושלומית לן, הקרב האחרון, השופכים אור רב על האירועים מנקודת מבט מאוחרת (שני הספרים יצאו רק ב-2009) מרוחקת ובודאי הרבה יותר נייטרלית וכנה ובהחלט עושים חסד עם העובדות. הספר על אדלמן, בהוצאת ספרי עליית הגג, מצטרף אליהם ונותן עוד נקודת ראייה, שונה לחלוטין ממה שרובנו מכירים וגדלנו עליה (ובפרט אם לא קראנו את הספרים הקודמים שהזכרתי) וראוי לקריאה גם בידי יהודים, ישראליים, ציוניים ודתיים (כמוני) שלמרות שבודאי לא יסכימו עם דבריו, ובפרט עם האמירה שצריך להישאר בפולין (וזאת לאחר שאדלמן עצמו מודה ומודע לקיומה של האנטישמיות בפולין הרבה לפני והרבה אחרי השואה).
מבין פרקי הספר שנכתבו על ידי כותבים פולנים והעניין הישראלי בהם הוא פחות, אביא מבחר ציטוטים מפרקים מרכזיים שיענינו במיוחד את הקוראים הישראליים. בפרק אומשלאגפלאץ מתואר הגירוש מגטו ורשה בו כתוך חודש וחצי גורשו למעלה משלוש מאות אלף יהודים מהגטו להשמדה מיידית בטרבלינקה. אדלמן מספר בכנות על ההחלטות שהיה צריך לקבל ושאפשרו לו להציל בודדים מתוך האלפים:

" - יכולתי להשאיר שניים-שלושה אנשים ביום ולאומשלגפלאץ הביאו מדי יום אלפים. אלה לא החלטות קלות. ניסיתי להציל את מי שהיכרתי, ששיתפו איתי פעולה במחתרת, כי חשבתי שאם אציל אותם, יש סיכוי להמשך המאבק שלנו. וחוץ מזה - זה היה מסוכן מאד. היו מי שרצו להציל, אפילו הצילו ובעצמם הגיעו לקרונות. האם יש לי ייסורי מצפון שלא הצלתי אלפים? אילו הייתי צריך לחשוב באופן כזה, באותה מידה הייתי יכול להגיד לעצמי: או כולם, או אף אחד. הייתי אמור לא להציל אף אחד?"

 ועל הגבורה הכרוכה גם בהליכה הברורה אל המוות מתוך חוסר רצון להשאיר אם בודדת לבד (בפרק להקדים את אלוהים)

"ויום אחד הוצאתי את פולה ליפשיץ.למחרת פולה חזרה הביתה, ראתה שאמא שלה איננה - את האם הוליכו כבר לאומשלגפלאץ בתוך טור אנשים, אז פולה רצה אחרי הטור בעצמה, רדפה אחרי ההמון מלשנו עד סטווקי - הארוס שלה עוד הוביל אותה קצת במריצה, כדי שתוכל להשיג אותם - והספיקה. ברגע האחרון התערבבה בתוך ההמון, כדי שתוכל להיכנס עם אמא שלה לתוך הקרון. על קורצ'ק יודעים כולם, נכון? קורצ'ק היה גיבור, כי הלך עם הילדים מרצונו אל המוות. ופולה ליפשיץ - שהלכה עם אמא שלה? מי יודע על פולה לישפיץ? והרי היא פולה, יכלה לעבור לצד הארי, כי היתה צעירה, יפה, לא דומה ליהודייה, והיו לה פי מאה יותר סיכויים..."

 ובהתיחסות לגרמניה החדשה, ולרעיונות להקמת מרכז מגורשים לציון "הסבל הגרמני במלחמת העולם השנייה" עם ציטוט מעניין המתייחס לגינטר גראס (הציטוטוים מעמודים 501 עד 505)

"בהשמדה השתתפו אלפי גרמנים... אני לא רוצה להתנקם, אין לי שום דבר נגדם...אני רק לא רוצה שיהפכו אותם לקורבנות, כי אז אני אמור להיות התליין.לפני שמציבים אנדרטה למגורשים, צריך לבכות את אלה שאותם הרגו. הגרמנים אומרים שבין המגורשים היו נשים וילדים. אבל הם לא אומרים שהנשים היו הכח התעמולתי של של היטלר. די לראות את הסרטים של לני ריפנשטייל. שם רואים אלפי נשים ונערות גרמניות המתלהמות בקריאה קצובה  "הייל! הייל!" אני מבין שגינטר גראס מתאבל על גורלה של ספינה שטבעה בים הבלטי עם אלפי פליטים. באמת, וילהלם גוסטלוף הייתה טרגדיה. אבל אני מפנה את תשומת הלב לכך שהגרמנים הטביעו בזמן מלחמת העולם כמה וכמה ספינות אזרחיות. אי אפשר להשוות את הטרגדיה של גוסטלוף עם פשעי אושוויץ, טרבלינקה ומיידנק. אל נשלה את עצמנו שגרמנים הרגילים לא ידעו על מחנות הריכוז והגטאות. מיליוני יהודים לא נרצחו על ידי כמה עשרות פושעים - בהשמדה נטלו חלק אלפי גרמנים.זה לא עניין של כפרה. מחובתם לשלם על הפשעים האלה!"

במאמר מוסגר נזכיר שהספינה וילהלם גוסטלוף קרויה על שם מנהיג המפלגה הנאצית בשוויץ, שחוסל על ידי דוד פרנקפורטר. הנאצים נאלצו להמעיט בתגובות נגד יהודי גרמניה עקב הסמיכות לאירועי אולימפיאדת ברלין, ששימשה כסות לתעמולה נאצית בולטת. אולם, הנאצים עשו שימוש בכך לאירועי ההתססה הכאילו ספונטניים בשנת 1938, הידועים בכינוי ליל הבדולח. גינטר גראס עצמו כתב נובלה על סיפור האוניה Im Krebsgang, שלא תורגם לעברית.

ממשיכים הכותבים - היום יותר ויותר צעירים גרמנים רואים את עצמם לא כמחוללים, אלא בראש ובראשונה כקורבנות של מלחמת העולם השנייה והנאציזם (ביקורת דומה קיימת בארץ גם לגבי ספריו של הנס פלאדה). במובן זה המרכז נגד גירושים בברלין אמור בעצם להיות משקל נגד לקיומה של אנדרטת השואה, כדי שבסופו של דבר מלחמת העולם השנייה תתמצה לגבי הגרמנים הצעירים במשוואה: שואה - גירוש. התליינים אמורים להיות - בהחלט - הגרמנים, אבל גם הפולנים ובעלות הברית האחרות.
ומסכם אדלמן במילותיו:

"קשה לתת אמון במי שכל כמה עשרות שנים גורם עוול. היו הכיבושים, הייתה הברית ריבנטרופ-מולוטוב. ונוסף על זה מלחמת העולם השנייה שעשתה שמות בפולנים, ביהודים, וכמעט בכל העמים האחרים. אם למרות ששה מיליון קורבנות אנוש בפולין וארבעים מיליון בעולם כולו הגרמנים רוצים לעשות מעצמם קורבונות, לזה אסור להסכים. והרי לאמיתו של דבר הלאומנות בגרמניה לא חוסלה לחלוטין - אין להם יהודים אבל יש להם טורקים ומחפשי מקלט אחרים, שאותם הם יכולים להצית ולהאשים בכל. את הדמוקרטיה הביאו להם האמריקאיים, ולמרבה המזל יש להם מנהיגים טובים, אבל מה הם יוכלו לעשות אם, ישמרנו האל, הכלכלה הגרמנית תתמוטט? אם יהיה משבר? אם יפסיקו לנהוג במרצדסים? האם הם יצליחו לבלום את המגמות הלאומניות? האם לא יגידו - זה הם, האחרים אשמים?"

נדמה שבדברים אלו מוצאים כבר רמזים מדוע אדלמן לא היה פופולרי בישראל, בדבריו הוא מקדים את הפולנים ליהודים, ועושה פחות הפרדה הנדרשת בין היהודים שהושמדו לבין עמים אחרים בעניין זה. אם צריכים הוכחות נוספות, בפרק "הביקור הראשון בישראל" מובאים דבריו החריפים מאד על בן גוריון ועל כל ההנהגה הציונית שלא עשתה מספיק למען יהדות אירופה:

"בן גוריון האמין שככל שליהודים באירופה יהיה יותר גרוע ויותר יהודים ימותו, כך ייטב למדינת ישראל. כך הוא פעל. היה ארגון כזה - המוסד לעלייה ב' - שהיו לו קשרים טובים בכל מקום, ואחרי המלחמה שליחיו הגיעו לאירופה כדי להביא את היהודים לישראל. בן גוריון הסתייג מהגולה. הוא אפילו הפסיק לדבר יידיש -כי בשפה הזאת דיברו 17 מיליון יהודי אירופה. הרי כבר בוועידת מפא"י בדצמבר 1942 הוא אמר שהטרגדיה של יהודי אירופה איננה נוגעת להם ישירות. אלה היו מילותיו של מנהיג שהיה מוכן להקריב חיי מיליון יהודים למען רעיון המדינה היהודית. אני לא טוען שהוא יכול היה להציל אלפי אנשים, אבל יכול היה להיאבק על כך. הוא לא עשה את זה. אני לא יודע אם בכוונה תחילה. למען האמת אפילו גדולי הציונים לא אהבו את בן גוריון"

בדעותיו הפוליטיות היה אדלמן תמיד איש שמאל וככזה גם ביקר לרוב את פעולות ישראל כלפי הפלסטינים, אולם בניגוד לאנשי שמאל אחרים מודגש בספר כי אדלמן לא קנה את התעמולה הפלסטינית ולא השתכנע ממנה ובמיוחד לא את תעמולת הרשע כאילו הטרוריסטים הפלסטינים והמחבלים הינם למעשה ממשיכי דרכם של מורדי הגטו:

"הגרילה הפלסטינית אינה לוחמת כמו שאנחנו לחמנו, על החיים... אבל צריך להילחם כך שאנשים לא ימותו. אין סיבה שימותו אלפי אנשים.... מה גם שזה כבר לא עניין פלסטיני - היום זהו קונגלומרט בינלאומי של אינטרסים ערביים שמופקדים בידי הפלסטינים. הרי הם לא מקבלים תקציבים מהשמים - העולם הערבי מקיים אותם... האם היהודים הם מלאכים? בודאי שלא אבל הם גם לא התוקפנים. וכל השאר פתוח למשא ומתן".

בכך, ובניגוד לאנשי שמאל רבים, יהודים ואחרים, הביקורת של אדלמן משותפת לפחות לשני הצדדים ומראה על יושרה מסוימת (לאנשי הימין אין סיבות להתלהבות, הביקורת של אדלמן על ארגוני ימין, ובהם גם הפלסטינים עצמם, רבה).
הספר מזמין להתמודדות שהציבור בישראל, לאחר שנות מיתוסים רבות, המתחילים להתקלף אחד אחד בשל להתמודד איתה. בודאי גם נקודת מבטו של אדלמן לא תמיד תהיה האמת, ובהחלט לא צריך להסכים לדבריו, אבל קריאתם כדאית.

מארק אדלמן
לוחם, מהפכן, אדם
ויטולד ברש, קשישטוף בורנטקו
ספרי עליית הגג
תרגם מפולנית: מיכאל הנדלזלץ
ישראל תשע"ב 2012
621 עמודים

כנגד ארבעה בנים - מיהם ומהם?

אחד הקטעים הידועים בהגדה של פסח הוא ארבעת הבנים.
כנגד ארבעה בנים דיברה התורה. חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול וממשיכה ההגדה:

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּורָה:
אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול.

חָכָם מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֵדות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמור לו כְּהִלְכות הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקומָן:

רָשָׁע מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם. לָכֶם - וְלא לו. וּלְפִי שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלא לו. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל:

תָּם מָה הוּא אומֵר? מַה זּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

וְשֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול - אַתְּ פְּתַח לו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

קודם כל חשוב לשים לב שחכם אינו בהכרח צדיק וגם הרשע בוודאי שאינו טיפש והצגת שני בנים אלו כהפכים היא טעות. ההיפך, הם יכולים להיות באותו אדם. גם אמירת האחד לפני כל בן מראה שבכל אחד מאיתנו יכול להיות משהו מארבעת הבנים בבת אחת ושכולם ביחד הם האחדות של עם ישראל (בדומה לארבעת המינים בסוכות).

נעיין בשאלות ובתשובות, התשובה לחכם יוצאת דופן מאחר והיא אינה מהתורה. התשובה לרשע גם יוצאת דופן מאחר והיא זהה לחלוטין לתשובה של זה שאינו יודע לשאול (ולקוחה מאותו פסוק). נביא את קטעי התורה הרלוונטיים להשלמת העניין:

חכם: דברים ו' כ: "כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקינוּ אֶתְכֶם: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל-בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ: וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל-הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה-לָּנוּ כִּי-נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹקינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ"


רשע: שמות י"ב כה-כז: "הָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:  וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ"

תם: שמות י"ג יד-טו:  "וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה-זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה"

שאינו יודע לשאול: שמות י"ג ח: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"

ממקורות התורה בולטים מספר דברים, התשובות לתם ולרשע מקוצרות מאד ולא כוללות את כל הפסוקים. התשובה לבן החכם לקוחה מספר דברים ולא מספר שמות ובסיומו של קטע כללי המדבר על חשיבות שמירת המצוות ועשיית הישר והטוב ולאו דווקא בקשר לפסח.
שאלה ידועה היא ששאלות הבן החכם והרשע כמעט זהות ובכל זאת אחד חכם ואחד רשע. אחת התשובות המקובלות היא שהחכם שואל ה' אלוקינו והרשע ה' אלוקיכם. תשובה אחרת היא שהחכם שואל על עדות חוקים ומשפטים, ומראה ששאלתו באה כדי ללמוד. מספיק הרצון ללמוד בשביל שכבר יקרה חכם (למרות שבוודאי אינו חכם כי טרם למד!) ואילו הרשע, בא בלשון של הקנטה, מה העבודה הזאת לכם...

רעיון נוסף שלי הוא ששאלת הבן הרשע מופיעה בספר שמות. בזמן יציאת מצרים הכניסה לארץ ישראל היתה צריכה להיות רק חודשים ספורים לאחר מכן, ולכן כל בן שיכול לשאול את השאלות היה זוכר בעצמו את יציאת מצרים ובדיוק מה היה וברור שהשאלה היא לא לצרוך למידה אלא לצורך הקנטה. לעומת זאת שאלה הבן החכם מופיעה בספר דברים לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר בהם לא חגגו את הפסח (הפסח נחוג במדבר רק בשנה השנייה) ולקראת הכניסה לארץ ישראל שהייתה בניסן ומיד לאחריה חגגו את הפסח בהנהגת יהושע. כאשר כתוב בתורה כי ישאלך בנך מחר, הכוונה היא באמת למחר (בעוד ימים אחדים) והבנים יראו את הוריהם עושים טקס מוזר וישאלו שאלות מתוך רצון להבין. כפי שאמרנו מי ששואל מתוך רצון להבין כבר זכאי להיקרא חכם, מאחר ויודע שאינו יודע ושצריך לשאול על מנת לדעת...

לדף הראשי של פסח

פסח שחל בשבת

השנה, תשע"ב, חג הפסח חל בשבת. זהו אינו דבר נדיר ושכיחותו 30% בממוצע, כלומר אחת לשלוש או לארבע שנים. אולם מנפלאות הלוח העברי שלעיתים יש פערים ארוכים בים שני פסחים שחלים בשבת והפער המקסימלי הינו של 14 שנה כפי שקורה בשנה זו שכן חג הפסח הקודם שחל בשבת היה רק בשנת תשנ"ח 1998! פער כזה ארוך הוא נדיר והפעם הקודמת שהיה פער של 14 שנה היה בין השנים תקי"א-תקכ"ה 1751-1765 בתקופתו של הגאון מוילנא!
כדי להגיע לשכיחות של 30% בשנים הקרובות פסח יכול באופן תכוף ביותר בשבתות בשנים תשע"ה תשע"ו וכן בשנים תשע"ח תשע"ט.

מספר עניינים המיוחדים לפסח שחל בשבת

לאחר תפילת העמידה אומרים ויכולו אך לא ברכת מעין שבע

ענינה של ברכת מעין שבע לפי רש"י:

"משום סכנת מזיקין, שלא היו בתי כנסת שלהם בישוב, וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן, ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן, ולא היו באין בבית הכנסת. אבל לילי שבת באין בבית הכנסת, וחשו שיש שאין ממהרין לבוא, ושוהין לאחר תפילה, לכך האריכו תפילת הציבור"

הרמב"ם נותן הסבר דומה במשנה תורה (הלכות תפילה, פרק ט)

"ולמה תיקנו חכמים זה - מפני שרוב העם באין להתפלל ערבית בלילי שבת, ויהיה שם מי שנתאחר לבוא ולא השלים תפילתו; ויישאר לבדו בבית הכנסת, ויבוא לידי סכנה. לפיכך חוזר שליח ציבור ומתפלל, כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים תפילתו המתאחר, וייצא עימהן."

מאחר ובפסח ממילא אומרים הלל לאחר תפילת העמידה בערב אין חשש שישארו אנשים לבד, ובפרט שבפסח לא חוששים מהמזיקים.

שלום עליכם ואשת חיל נהוג לומר לפני קידוש ואיש איש יעשה כמנהג אבותיו ואם אינו זוכר מנהג אבותיו יאמר גם שלום עליכם וגם אשת חיל משום שלום בית שראוי לברך גם המלאכים, ובפרט שנאמר אחר כך לא על ידי מלאך ועל ידי שמברכם מפייס דעת המלאכים, ובודאי צריך כל אדם גם לברך אשתו שטרחה ועמלה כל כך רבות לפני החג

כמובן כל דיני שבת חלים כמו בשבת רגילה ויש להיזהר לעשות מלאכות מה שמותר לעשותם ביום טוב קודם שבת כדוגמת צליית הזרוע לקערת הסדר, ומי שמקפיד לא לפתוח קופסאות ואריזות יפתח את כל מה שצריך בערב שבת. בנוסח ההגדה עצמה אין שינוי, אבל בקידוש ובברכת המזון מוסיפים כמובן את עניני שבת (כמו בכל יום טוב שחל בשבת).

הקפדות מיוחדות
מי מלח - להכין מראש, אם לא הכינו מראש להכין רק את הכמות הקטנה שצריך ולא יותר ממנה
הוספת יין לחרוסת - אסור מדין לישה. להכין מראש או לחילופין להוסיף בשינוי חרוסת ליין ולנער לא דרך לישה

שביעי של פסח חל ביום שישי ולכן מערב חג יש להכין עירוב תבשילין

שמיני של פסח הוא יו"ט שני של גלויות בחוץ לארץ ולכן במשך כחודש יהיה פער בקריאת התורה. הפער ייסגר כאשר פרשות בהר בחוקותי יהיו נפרדות בארץ ישראל אך מחוברות בחוץ לארץ. בשנים מעוברות בהן פסח שבת (כמו תשע"ו) הפער ייסגר רק בחיבור מטות-מסעי בחוץ לארץ בסוף חומש במדבר!

בקריאת פרקי אבות מנהגים שונים. בחוץ לארץ בוודאי מתחילים רק בשבת שלאחר שמיני של פסח אבל בארץ ישראל יש נוהגים להתחיל כבר באיסרו חג ואז או לקרוא בשבת שלאחר מכן שוב את פרק א' או לקרוא פעמיים את פרק ו' לפני שבועות.

לדף הראשי של פסח