נושאים בפרשת בהר
לאחר שש שנות עבודת אדמה, יש לקדש את השנה השביעית ולהניח לעבודת הארץ. גידולי הקרקע בשנה זו הינם הפקר ומותרים לכל. מצוות השמיטה נוהגת רק בארץ ישראל. לאחר שבע שמיטות - ארבעים ותשע שנים, מגיעה שנת החמישים - שנת היובל. גם בשנה זאת נוהגים דיני שמיטה.
בשנה זו יוצאים כל העבדים העבריים לחרות ושבים איש אל משפחתו. גם האחוזות והקרקעות שנמכרו מאיש לאיש, חוזרות לבעליהן. את שנת היובל יש לקדש בתקיעת שופר, ביום הכיפורים של שנת החמישים. בגלל השופר, הנקרא גם יובל, נקבע שם השנה לשנת יובל.כיוון שתוקפה של עסקת הנדל"ן אמור להסתיים על-פי דין התורה בשנת היובל, יש להזהיר את הקונה כי עליו לשקלל נכון את המחיר ולקחת בחשבון את מספר השנים שנותרו עד היובל, אז תחזור הקרקע לבעליה הראשון. כך לא יחטאו המוכר או הקונה בהונאה.
התורה מעלה שאלה רטורית: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו"?! והפסוק משיב: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש שנים" (השנה השישית, השביעית, וחלק מן השמינית, עד שתנבוט התבואה החדשה).
התורה גם מסבירה את סיבת חזרת הקרקעות לבעלים הראשונים, על-פי החלוקה שנחלקה ארץ ישראל לשבטים ולמשפחות: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".
כחלק מרצון ה' שנכסי הנדל"ן ימצאו את דרכם חזרה לבעלים הראשונים, יורשי הנחלה בחלוקת הארץ, התורה מציבה 'תחנות יציאה' בעסקאות נדל"ן השונות. המוכר בית בעיר מוקמת חומה, יכול לגאול אותו - לרכוש חזרה מהמוכר, עד תום שנה מהמכירה. אך אם לא גאל עד תום שנה, המכירה היא לצמיתות ואינה חוזרת אף ביובל.
התורה אוסרת לקחת ריבית על הלוואה. ה' מזהיר מפני ניצול חולשת הלווה הזקוק לכסף, ואומר כי גם אם יילחץ הלווה ויתרצה לשלם ריבית - הוא, הקב"ה, אוסר זאת.
יהודי שמפאת מצבו הכלכלי נאלץ למכור עצמו לעבד, יקבל בבית הקונה, האדון היהודי, מעמד מיוחד. אסור להעבידו בעבודות בזויות ככל עבד. עבודתו תהיה כעבודת פועל שכיר. לאחר שש שנים הוא ישתחרר, ואם הגיעה שנת היובל לפני מלאת שש שנים לעבודתו, יצא לחופשי חינם. אין לרדות בעבד זה, וצריך לזכור כי בני ישראל הם עבדי ה' ולא עבדים לעבדים.
עבד גוי, קנוי בקניין הגוף ועבדותו מלאה ועולמית. הוא אינו יוצא לחירות, ועובר כנכס בירושה. יהודי שמצבו הכלכלי קשה ומוכר עצמו לגוי, תושב הארץ, יוצא אף הוא בשנת היובל. אולם, על חבריו מישראל מוטלת החובה להזדרז ולגאול אותו בכסף לפני שנת החמישים. צריך גם לעמוד על כך שהגוי לא ירדה ביהודי, וכמו שהתורה מנמקת: " כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים..."
בסיום הפרשה מחזקת התורה שלושה ציווים עליהם כבר למדנו: איסור עבודה זרה על סוגיה השונים, חיוב שמירת השבת וקדושת המקדש.
פירוש הכתוב- דבר תורה קצר ומותאם לילדים
כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כה,ב)
בתחילת פרשתנו אומרת התורה: "כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה'". זו מצוות השמיטה, כפי שהיא מפורטת בהמשך: "שש שנים תזרע שדך... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".
סדר הדברים המופיע בתורה מעורר שאלה: מלשון התורה נראה, כאילו מיד אחרי "כי תבואו אל הארץ" צריך להשבית את עבודת האדמה - "ושבתה הארץ שבת לה'". והרי אין זה כך, שכן תחילה באות שש שנות עבודה ורק אחר-כך באה שנת השמיטה.
בדרך זו גם התרחשו הדברים בפועל - אחרי ארבע-עשרה השנים של כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, באו שש שנים של עבודת האדמה, ורק אחר-כך עשו שמיטה.
נראה, כי בזה התורה באה ללמדנו מהי התכלית והמטרה של כל העבודה בשש השנים. אדם עלול לחשוב, כי התכלית העיקרית היא עבודת האדמה בשש שנות העבודה, והשמיטה היא עניין לעצמו. מלמדת אותנו התורה, כי כל המטרה של "כי תבואו אל הארץ" והעבודה בשש השנים של החרישה והזריעה היא - "ושבתה הארץ שבת לה'".
אמנם סדר הדברים המעשי הוא, שתחילה באות שש שנות העבודה ורק אחריהן השמיטה; אבל יהודי נדרש לזכור בכל עת כי השמיטה היא התכלית והיא המטרה.
יהודי צריך לזכור תמיד, כי כל העבודה בשש השנים לא באה אלא כדי להגיע לשנה השביעית, שנת השמיטה, שנה של קדושה ורוחניות. לשם כך נתן לנו הקב"ה את ארץ-ישראל, כדי שנכניס את הקדושה - את ה"שבת לה'" - לתוך חיי המעשה.
לדף הראשי של פרשת בהר
לאחר שש שנות עבודת אדמה, יש לקדש את השנה השביעית ולהניח לעבודת הארץ. גידולי הקרקע בשנה זו הינם הפקר ומותרים לכל. מצוות השמיטה נוהגת רק בארץ ישראל. לאחר שבע שמיטות - ארבעים ותשע שנים, מגיעה שנת החמישים - שנת היובל. גם בשנה זאת נוהגים דיני שמיטה.
בשנה זו יוצאים כל העבדים העבריים לחרות ושבים איש אל משפחתו. גם האחוזות והקרקעות שנמכרו מאיש לאיש, חוזרות לבעליהן. את שנת היובל יש לקדש בתקיעת שופר, ביום הכיפורים של שנת החמישים. בגלל השופר, הנקרא גם יובל, נקבע שם השנה לשנת יובל.כיוון שתוקפה של עסקת הנדל"ן אמור להסתיים על-פי דין התורה בשנת היובל, יש להזהיר את הקונה כי עליו לשקלל נכון את המחיר ולקחת בחשבון את מספר השנים שנותרו עד היובל, אז תחזור הקרקע לבעליה הראשון. כך לא יחטאו המוכר או הקונה בהונאה.
התורה מעלה שאלה רטורית: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו"?! והפסוק משיב: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש שנים" (השנה השישית, השביעית, וחלק מן השמינית, עד שתנבוט התבואה החדשה).
התורה גם מסבירה את סיבת חזרת הקרקעות לבעלים הראשונים, על-פי החלוקה שנחלקה ארץ ישראל לשבטים ולמשפחות: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".
כחלק מרצון ה' שנכסי הנדל"ן ימצאו את דרכם חזרה לבעלים הראשונים, יורשי הנחלה בחלוקת הארץ, התורה מציבה 'תחנות יציאה' בעסקאות נדל"ן השונות. המוכר בית בעיר מוקמת חומה, יכול לגאול אותו - לרכוש חזרה מהמוכר, עד תום שנה מהמכירה. אך אם לא גאל עד תום שנה, המכירה היא לצמיתות ואינה חוזרת אף ביובל.
התורה אוסרת לקחת ריבית על הלוואה. ה' מזהיר מפני ניצול חולשת הלווה הזקוק לכסף, ואומר כי גם אם יילחץ הלווה ויתרצה לשלם ריבית - הוא, הקב"ה, אוסר זאת.
יהודי שמפאת מצבו הכלכלי נאלץ למכור עצמו לעבד, יקבל בבית הקונה, האדון היהודי, מעמד מיוחד. אסור להעבידו בעבודות בזויות ככל עבד. עבודתו תהיה כעבודת פועל שכיר. לאחר שש שנים הוא ישתחרר, ואם הגיעה שנת היובל לפני מלאת שש שנים לעבודתו, יצא לחופשי חינם. אין לרדות בעבד זה, וצריך לזכור כי בני ישראל הם עבדי ה' ולא עבדים לעבדים.
עבד גוי, קנוי בקניין הגוף ועבדותו מלאה ועולמית. הוא אינו יוצא לחירות, ועובר כנכס בירושה. יהודי שמצבו הכלכלי קשה ומוכר עצמו לגוי, תושב הארץ, יוצא אף הוא בשנת היובל. אולם, על חבריו מישראל מוטלת החובה להזדרז ולגאול אותו בכסף לפני שנת החמישים. צריך גם לעמוד על כך שהגוי לא ירדה ביהודי, וכמו שהתורה מנמקת: " כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים..."
בסיום הפרשה מחזקת התורה שלושה ציווים עליהם כבר למדנו: איסור עבודה זרה על סוגיה השונים, חיוב שמירת השבת וקדושת המקדש.
פירוש הכתוב- דבר תורה קצר ומותאם לילדים
כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כה,ב)
בתחילת פרשתנו אומרת התורה: "כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה'". זו מצוות השמיטה, כפי שהיא מפורטת בהמשך: "שש שנים תזרע שדך... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".
סדר הדברים המופיע בתורה מעורר שאלה: מלשון התורה נראה, כאילו מיד אחרי "כי תבואו אל הארץ" צריך להשבית את עבודת האדמה - "ושבתה הארץ שבת לה'". והרי אין זה כך, שכן תחילה באות שש שנות עבודה ורק אחר-כך באה שנת השמיטה.
בדרך זו גם התרחשו הדברים בפועל - אחרי ארבע-עשרה השנים של כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, באו שש שנים של עבודת האדמה, ורק אחר-כך עשו שמיטה.
נראה, כי בזה התורה באה ללמדנו מהי התכלית והמטרה של כל העבודה בשש השנים. אדם עלול לחשוב, כי התכלית העיקרית היא עבודת האדמה בשש שנות העבודה, והשמיטה היא עניין לעצמו. מלמדת אותנו התורה, כי כל המטרה של "כי תבואו אל הארץ" והעבודה בשש השנים של החרישה והזריעה היא - "ושבתה הארץ שבת לה'".
אמנם סדר הדברים המעשי הוא, שתחילה באות שש שנות העבודה ורק אחריהן השמיטה; אבל יהודי נדרש לזכור בכל עת כי השמיטה היא התכלית והיא המטרה.
יהודי צריך לזכור תמיד, כי כל העבודה בשש השנים לא באה אלא כדי להגיע לשנה השביעית, שנת השמיטה, שנה של קדושה ורוחניות. לשם כך נתן לנו הקב"ה את ארץ-ישראל, כדי שנכניס את הקדושה - את ה"שבת לה'" - לתוך חיי המעשה.
לדף הראשי של פרשת בהר
יפה מאוד! תודה רבה
השבמחק