אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

ניווט ומערכת ה-GPS

בני ישראל לא היו צריכים להתאמץ ולנווט את דרכם במדבר. התרה מספרת שהיו להם עזרים ניסיים שהראו להם את הדרך (שמות י"ג כא): "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: לֹא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם". אבל שאר עוברי הדרכים ויורדי הים היו צריכים להתאמץ מאד בניווט על מנת להגיע לידיהם. בשנים האחרונות עבר תחום הניווט מהפיכה טכנולוגית אדירה וכמעט נזנח לחלוטין לטובת הפלא שנקרא GPS או בשמו המלא Global Positioning System. מטוסים, ספינות, רכבות, משאיות אנשים ועוד משתמשים באופן יומי במכשור זה ולמעשה שיטות הניווט המסורתיות נזנחו ואפילו לא נלמדות יותר בקורסי חובלים. אם בעבר, רבי חובלים היו צריכים לבצע מדידות כל שעה בשעות היום, ולזרוק חבל שבו קשרים בכל מרחק קבוע על מנת לחשב את מהירות הספינה (מכאן השימוש במונח KNOT לציון מהירות ימית) וחישובים בלילה ואז לדעת בערך איפה הם נמצאים ביום שלמחרת, הרי שכיום מכשירי ה-GPS נותנים מידע אמין ומדויק מאד ברמת מטרים בודדים ואפילו פחות מכך. רק בשני מקומות עדיין מתבצע ניווט מסורתי, צוללות אינן קולטות את לוויני ה-GPS, למרות שגם הן יכולות לשגר קולטן המחובר בכבל לפני הים, וחלליות שעזבו את כדור הארץ ונדרשות לשיטות ניווט אחרות (כוכבים בהירים).
מערכת ה-GPS הקיימת כיום שייכות למשרד ההגנה האמריקאי. המערכת מורכבת מלווינים הנמצאים בחלל, מתחנת בקרה וממקלטים. לב המערכת הינו הלווינים הנמצאים בשישה מסלולים שונים בשמים. על מנת שהמערכת תהיה שמישה מכל נקודה בכדור הארץ דרושים לפחות 24 לווינים פעילים. בפועל יש כ-31 לווינים כאשר מפעם לפעם שולחים לווין חדש במקום לווין שיוצא משימוש. גם הלווינים עצמם משתדרגים ונהיים משוכללים יותר מדור לדור.


הלווינים נושאים שעונים אטומיים מדויקים ומשדרים אותות על מיקומם ואת אות הזמן, המקלט קולט את האותות ולפי קליטה של כמה לווינים, מיקומם המחושב של של הלווינים, הזמן בו הם שידרו והזמן בו האות נקלט יודע לחשב מיקום בדיוק של כמה מטרים. הלווינים משדרים במספר תדרים כאשר אחד מהם הוא תדר צבאי הזמין רק למקלטים צבאיים שהם גם בעלי דרגת דיוק גבוהה יותר. דרגת הדיוק נובעת מהיכולת לבצע השוואה בין שני התדרים ולבטל את השפעות היוניספירה הגורמת לעיוות מסוים של הגל. כמו כן ככל שקולטים אות מיותר לווינים, המיקום המתקבל מדויק יותר. תחנת הבקרה דואגת לבצע מדידות מדויקות מהקרקע של מיקום הלווינים, מיקומים שמשודרים בחזרה ללוינים ומהם למקלטים. מאחר ומהירות הלווינים גבוהה מאד, טעויות קטנות במיקום יכולות לגרום לטעויות גדולות במיקום המחושב, והנתונים מתעדכנים כמה פעמים ביום. שיטות ושימוש במערכות נוספות מאפשרות דיוק רב יותר אפילו עד רמה של סנטימטרים. הלווינים עצמם מקיפים את כדור הארץ בגובה של כ-22000 קילומטר, במסלולים נמוכים מאשר לוויני תקשורות. משך ההקפה הוא כ-12 שעות

באופן תיאורטי ממשלת ארצות הברית יכולה להגביל את השימוש ברשת רק למקלטים צבאיים ולהפסיק לשדר בכל שאר התדרים. מיותר לציין כי השפעות הורדת המערכת יכולות להיות הרסניות. כתוצאה מכך מפותחות כיום עוד 3 מערכות GPS, מערכת רוסית, מערכת סינית ומערכת אירופאית, גלילאו בה שותפה גם ישראל.

לווין GPS לפני שיגור
לווין GPS לפני שיגור

לווין GPS בחלל
לווין GPS בחלל

לדף הראשי של פרשת בשלח

פרשת בא לילדים

תקציר פרשת בא

פרשת בא ממשיכה את עשרת המכות, שוב מצטווה משה לגשת אל פרעה ולהזהיר אותו מפני המכה הבאה - מכת ארבה. הארבה הוא חרק מזיק שלהקה גדולה ממנו יכולה לחסל כמויות עצומות של צמחייה תוך זמן קצר מאד. פרעה, בעצת החרטומים כבר מוכן לשלח את העם אולם רק את הגברים ולא את כל העם. משה מסרב ופרעה מגרש אותו.

מכת הארבה מגיעה והיא קשה מאד, מרוב ארבה אי אפשר לראות את השמים והם נראים חשוכים. מעט הצמחייה שנותרה מכת הברד מחוסלת על ידי הארבה ופרעה מבקש ממשה לסלק את המפגע. משה נעתר וכרגיל לאחר שהמכה מסתיימת לא מוכן לשחרר את בני ישראל.

המכה הבאה היא מכת חושך, המצרים לא מסוגלים לראות כלום, ולמעשה מתואר שהם פחדו לזוז ונשארו במקומותיהם במשך מספר ימים, להבדיל לבני ישראל היה אור בכל מושבותיהם. שוב פרעה כבר כמעט מוכן לשלח את העם אבל הפעם משה דורש שכל העם ילך כולל הצאן והרכוש. פרעה מסרב מאחר והוא כבר מבין, שאם בני ישראל יצאו עם רכושם הם לא יחזרו. פרעה מתרה במשה שלא יבוא אליו כלל יותר אחרת משה ימות. משה מסכים ואומר שאכן הוא לא יראת יותר את פני פרעה.

מכאן עוברת התורה לתיאור נבואת משה על מכת בכורות, מסדר הענינים מובן כי משה קיבל את הנבואה בארמון פרעה ומיד לאחר שקיבל את הנבואה על המכה הנוראית, בה בשעת חצות הילה ימות כל בכור בארץ מצרים, אמר אותה לפרעה, ועזב את ארמון פרעה בכעס רב.

בפרק י"ב באות המצוות הראשונות בפרשת בא. בני ישראל מצטווים לקדש את החודש ולהתכנון לקראת הגאולה. הציווי של איך לבצע את הפסח במצרים, מפורט מאד, מתי לוקחים את השה ומה בדיוק עושים איתו ואיך יש לאכול אותו.

את קורבן הפסח מותר לאכול צלוי בלבד, וחייבים לסיים אותו עד חצות הלילה ולא להשאיר ממנו. כמו כן בפסח במצרים היו צריכים בני ישראל למרוח מדם השה על דלת ביתם לסמן שכאן נמצאים בני ישראל.
בני ישראל מצווים גם לשמור את הפסח בעתיד, לא לאכול חמץ בפסח ולאכול דווקא מצות. כמו כן מצווים בני ישראל לא לעשות מלאכה ביום הראשון והאחרון של הפסח. משה מזהיר את בני ישראל כי אסור להם לצאת כלל בלילה מהבית אלא עליהם לחכות.

בחצות הלילה ה' בעצמו היכה את כל בכורי מצרים, קשה לדמיין את גודל המכה והתורה מתאראת כי לא היה בית שלא מתו בו אנשים. פרעה נחרד ויוצא לחפש את משה ואהרון ואומר להם קמו וצאו ובתחינה מוסיף וברכתם גם אותי! בכך מראה סופסוך פרעה כי הוא מכיר בשלטון של ה' בעולם. בני ישראל יוצאים ממצרים, המון רב ואליהם מצטרף גם ערב-רב שרוצה להיות קרוב לעם ישראל.

התורה מציינת כי מושב בני ישראל במצרים היה 430 שנה וקוראת ללילה ליל שימורים. התורה מוסיפה ציווים נוטספים לגבי קורבן הפסח בדורות הבאים. רק ישרלאים שנימולו יכולים לאכול בו, חייבים לאוכלו בתוך הבית ועוד מצוות.בסוף הפרשה התורה מוסיפה מצוות הקשורות לבכורים. מאחרו והבכורים שייכים לה', חלה חובה על בני ישראל לפדות את בכוריהם (מצווה הנוהגת עד היום - פדיון הבן), וגם להקריב כקורבן את בכורי הצאן והבקר. פרשיות אלו הן חלק מהפרשיות הנכתבות בתפילין. נכתב בהם הביטוי "וקשרתם לאות על ידכה והיו לטוטפות בין עיניך". זכרון יציאת מצרים הוא הזכרון החשוב ביותר בעם ישראל והתורה מצווה עליו כבר באותו יום של יציאת מצרים.


הדף הראשי לפרשת בא





שימורים

בפרשת בא בתיאור יציאת מצרים מופיע הפסוק הבא (שמות י"ב מב): "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם". אמנם השורש ש.מ.ר. מופיע במקרא פעמים רבות, אולם צורה זו היא יחידה. על שתי ההופעות של המלה בפסוק אומר האבן עזרא:
ליל שמורים הוא לה' -
על דרך הפשט, בעבור שהזכיר ליל שמורים הוא לה'. ובסוף: שמורים לכל בני ישראל לדורותם - נראה כי הטעם בעבור שהשם שמרם.
ראב"ע מנסה לענות על הקושי מדוע נאמר פעם אחות שימורים לה' ופעם אחת שימורים לבני ישראל ומסקנתו היא שה' שמר בלילה הזה על בני ישראל. לפירוש אחר לגמרי מגיע הרמב"ן (דבריו ארוכים והובאו בקיצור)
(מב): ואמר ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים -
כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות שיוציאם בלילה הזה בבא הקץ מיד, כי בעתה אחישנה (ישעיה ס כב).
או טעמו, ליל שמורים הוא לה', שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם מארץ מצרים, שהקב"ה מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם
וטעם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם -
שזה הלילה שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים הוא לה', כלומר מקודש לשמו, שמורים לכל בני ישראל לדורותם, שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הלל והודאה לשמו, כמו שאמר (להלן יג י): ושמרת את החוקה הזאת, ואמר (דברים טז א): שמור את חדש האביב. ורבי אברהם אמר כי טעם ליל שמורים הוא לה', שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אלבתיהם. ואיננו נכון בעבור שאמר להוציאם מארץ מצרים:
הרמב"ן מפרש כל מילת שימורים בנפרד. בפעם הראשונה - שימורים לה', הלילה הזה שמור מזה זמן רב לצורך הוצאת בני ישראל מארץ מצרים והוא סוף הזמן של השעבוד שנקבע כבר לפני מאות בשנים. הופעתה השניה של המילה מלמדת על כך שבני ישראל צריכים מעכשיו והלאה לשמור את הלילה הזה בצורה מיוחדת (חג הפסח).

בימינו המילה שימורים, מתייחסת למזון שניתן לשמור אותו למשך זמן רב. גם המצות, הן מאפה שנשמר זמן רב מאד, לעומת לחם רגיל. תהליך אפיית המצות ובעיקר ייבושן המהיר גורם לכך שהן קשות ויבשות וכתוצאה מכך נשמרות לזמן רב ולא מתקלקלות, הדבר נכון גם לקרקרים וללחמית הזכורה לטוב ממנות הקרב הצהליות.
המזון החשוף לאויר, בא במגע עם חמצן ומתחמצן (תהליך הדומה להחלדה של מתכת), עם אנזימים, חיידקים ופטריות המפרקים אותו וגורמים לו להירקב ולהיות לא ראוי למאכל אדם. שיטות השימור השונות מרחיקות את המרכיבים האלו ובכך מאפשרות למזון להישמר תקופה ארוכה הרבה יותר. השיטות הנפוצות ביותר היו של ייבוש המזון (בשמש, או מעל מדורה - עישון) או המלחתו בכמות גדולה מאד של מלח. באזורים קרים, היה מקובל להטמין מזון בקרח, דבר ששמר אותו זמן רב בדומה למקררים של ימינו. בקור, החיידקים מפסיקים להיות פעילים ולהתרבות ולכן המזון לא מתקלקל יותר. עם הפשרת המזון גם החיידקים חוזרים לחיים והמזון יתקלקל שוב. רק במאות השנים האחרונות הובן שחימום המזון  לטמפרטורה גבוהה הורג לחלוטין את החיידקים, ותהליך הפיסטור שאיפשר הארכת זמן מדף של מוצרי חלב ומוצרים נוספים והקרוי על שם ממציאו, לואי פסטר, היה מהפיכה רצינית. כל החלב הנקנה בימינו מפוסטר ונקי מחיידקים ולכן אפשר להשתמש בו במשך מספר ימים. למעשה גם את החלב הרגיל שקונים בקרטונים ניתן לשמור כיום או יומיים ללא קירור כלל (כל עוד לא נפתח) מאחר והוא ארוז במיכל חשוך, לא חשוף לקרני אור (המכילות קרינת UV התורמת גם היא לקלקול המזון) ואטום ולכן לא מאפשר כניסה לחיידקים נוספים. חלב בשקיות חשוף לקרני אור ולכן יחזיק מעמד פחות זמן.
היכולת לשמר מזון לזמן ארוך הייתה בעלת חשיבות מרובה מבחינה צבאית ונפוליאון הציע פרס כספי לממציא שיטת שימור המזון. ואכן הרוקח הצרפתי ניקולא אפרט המציא את האב טיפוס של פחית השימורים המוכרת לנו, שאמנם הייתה עשויה בהתחלה מזכוכית אך מהר מאד הוחלפה לפח אטום. בשאלה מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, התשובה במקרה של השימורים ברורה. הפותחן הומצא רק כמה עשרות שנים לאחר המצאת הפחיות ועד אז היה צריך לשבור או לחתוך את הקופסה בצורה כלשהי.
כמו כן היה מקובל להוסיף חומרים משמרים למזון. אלו הם כימיקלים, טבעיים יותר (מלחים שונים) או פחות (ורוב החומרים שאינם טבעיים מוצאים משימוש מטעמי בריאות) שמאריכים עוד יותר את משך חיי המזון, מונעים התפתחות של חיידקים וחימצון של המזון. כיום רוב חברות המזון משתדלות להשתמש בשיטות של הרתחה להריגת החיידקים, שאיבת כל האוויר ואטימה כמה שיותר מוחלטת. הואקום הוא זה הגורם לכך שפתיחה של קופסאות סגורות ישמיע פאק קטן ויגרום לשינוי במכסה (שבדרך כלל יקפוץ מעט החוצה). זה סימן לכך שהבקבוק אכן היה אטום כראוי ומשמש כסימן לדעת האם האטימות נפגמה או לא. שיטה זו מקובלת לרוב במזון לתינוקות.
בנוסף חומרים שמתאימים לשימור הם סוכר ואלכוהול. חומרים אלו בריכוזים גבוהים אינם מאפשרים התפתחות חיידקים. זו הסיבה שמשקאות אלכוהוליים יכולים להחזיק מעמד עשרות שנים וגם שמוצרים מתוקים כמו ריבות, או דבש לא יתקלקלו במשך זמן רב אך למרות כל הנאמר, מומלץ לא לצרוך מזון מעבר לתאריך הרשום כפג תוקף.

צפרדעים ודו חיים

מחלקת הדו-חיים היא מחלקה מרתקת בעולם החי, אולם כזו שמשום מה זכתה לשם לא כל כך מוצלח. דו-חיים הם בעלי חיים המתחילים כראשנים בסביבה מימית (אך לא בים! רק במקווי מים מתוקים) ולאחר סיום הגלגול הראשון שלהם עוברים ליבשה. למעשה, דו-חיים, למעט מינים בודדים, זקוקים לסביבה לחה בכל חייהם ולכן יהיו תמיד קרובים למקור מים. על מנת לשמור על עורם לח, הם מפרישים באופן קבוע ריר, שאולי היה אחת הסיבות  לרתיעה הלא מוצדקת של בני אדם מהם בנוסף לקרקורים שלא תמיד נעימים. הרחיק לכת המדען השוודי קרולוס לינאוס (שטבע את המונח הלועזי אמפיבי לציון מחלקת החיים הזו) כשתיאר את הצפרדעים "נתעבות בגלל גופן הקר, צבען החיוור, השלד הסחוסי שלהן, עורן המטונף, חזותן האכזרית, ריחן הדוחה, קולן הגס, מקום מגוריהן המזוהם והארס הנורא שלהן..." (תרגום מתוך הספר חיבוק הקיסר מאת ג'פרי מאסון). ללא ספק הגזמה פרועה שעושה עוול לבעלי חיים מענינים אלו.
במחלקה אלפי מינים אולם בישראל, נשארו מינים בודדים בלבד המתחלקים לשני סוגים עיקריים:
שני מינים דומים ללטאות - אלו הסלמנדרה המצויה וטריטון הפסים וחמישה מינים דומים לצפרדע והם בצפרדע הנחלים, אילנית ירוקה, קרפדה ירוקה, חפרית עין החתול ועגולשון שחור גחון. העגולשון נחשב במשך שנים למין נכחד עד שהתגלה מחדש בשמורת החולה. באופן כללי קשה יותר ויותר לראות דו חיים למעט הצפרדע והקרפדה השכיחות למדי. סלמנדרה, לטאה מקסימה בצבעי שחור כתום עזים, זכתה למיתוס מפוקפק של לטאה הנולדת באש ולכן כל מי שיתמרח בדמה יהיה חסין אש. אגדה זו מופיעה אף בתלמוד הבבלי (חגיגה כ"ז א): "אמר ר"א תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן קל וחומר מסלמנדרא ומה סלמנדרא שתולדת אש היא הסך מדמה אין אור שולטת בו ת"ח שכל גופן אש דכתיב (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' על אחת כמה וכמה". ההשוואה לא הועילה רבות לסלמנדרה, היא כמובן אינה חסינה מפני אש ולמיצער גם לא מפני האדם.
גם הצפרדעים והקרפדות לא זכו ליותר מדי סימפטיה, ממכת צפרדע המפורסמת של מצרים דרך סיפורי האחים גרים, ציורים של פיטר ברויגל עוד בו הן מתוארות כחיות לא נעימות. נציין גם כי יש מיני צפרדע רעילים במיוחד ואינדיאנים בדרום אמריקה משתמשים בהם ליצירת חיצי רעל קטלניים במיוחד. הצפרדעים קיימות במחבר גדלים, ממילימטרים ספורים והגדולה ביותר, זכתה בצדק לשם צפרדע גוליית. אורכה יכול להגיע ל-35 סנטימטרים, משקלה ל-3 קילוגרים ומרחק ניתורה לשלושה מטרים!
בתורה הצפרדעים מופיעות אך ורק בסיפור מכת צפרדע ופעמיים נוספות בתהילים, בפרקים המתייחסים למכות מצרים (ע"ח מה ובפרק ק"ה ל). שני פרקי תהילים אלו מרתקים לצורך השוואה, לא כל המכות נזכרות בהם ואלו שמוזכרות, באות בסדר שונה מהסדר בפרשת שמות. השוואה זאות חורגת מתחום המאמר אבל מומלץ לעיין בפרקים במלואם.
נחזור לספר חיבוק הקיסר, ונביא ממנו עוד כמה עובדות מרתקות על צפרדעים (עמודים 82-89). רוב הצפרדעים הופכות מראשן לצפרדע תוך זמן קצר, לפעמים ימים אחדים, אולם יש צפרדעים הנשארות כראשנים במשך שנה או שנתיים. כמובן שהמהירות היא תנאי לסביבה הלחה. מקומות בהם יש שלוליות חורף שמתייבשות, אינן מאפשרות לראשנים להישאר ראשנים לתקופת זמן ארוכה. יש צפרדעים שנכנסות לשנת חורף וקוברות את עצמן בבוץ. התנהגות זו בלבלה את אריסטו שטען שהצפרדעים נולדות מתוך הבוץ. חלקן, אילניות אפורות, מיצרות רכיבים נגד קיפאון (גליצרול) המאפשר להם לקפוא בקרח ולהפשיר לאט לאט. בהמשך מובאות עובדות מענינות על גידול הראשנים שמתבצע בעיקר על ידי הזכרים ובצורות שונות. חלק נושאים את הביצים והראשונים בתוך פיהם, חלק בשקים הצמודים לגופם, חלק במעין שרוכים ארוכים של דבוקות ביצים ועוד.
אז בפעם הבאה שאתם שומעים קרקור עז, תשכחו מעט מהדעות הקדומות ונסו לצפות ולראות בבעלי חיים מרתקים אלו.
צפרדע מצויה
צפרדע מצויה - ויקיפדיה - צילם: Richard Bartz

עוד מאמרים לפרשת וארא