העומר

רובנו מכירים את ספירת העומר, ספירת הימים בין פסח ועד שבועות אולם פחות מבינים מהו עניין העומר עצמו. את הפסוקים הקשורים לספירה עצמה מכירים מההקדמה של "הנני מוכן ומזומן" הבאה לפני ספירת העומר (ויקרא כ"ג טו):

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'"

מה כן ידוע על העומר? לרוב יודעים את הפרטים הטכניים: העומר הוא מנחת שעורים המוקרבת ביום השני של פסח (א' חול המועד), ולאחר שמקריבים אותה מותר לאכול מן התבואה החדשה של אותה שנה. ידוע גם כי הקרבת העומר דוחה את השבת וגם שהקרבת העומר "ממחרת השבת" פתחה מחלוקת ענקית ביהדות האם הכוונה היא ממחרת חג המצות, או ממחרת השבת שאחרי חג המצות, מחלוקת שהיו לה השלכות עצומות. בכל אלו לא נדון כלל וננסה להבין מהו הרעיון העומד מאחורי העומר.
הקרבת קורבן העומר היא עניין עצמאי. נעיין בפסוקים הקודמים לפסוקים שהבאנו למעלה (ט-י"ד):

"ט וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן:יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:יב וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לה':יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת-קָרְבַּן אֱלֹקיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם"

ברור שמצוות העומר עומדת בפני עצמה ואינה קשורה לפסח. הדבר נלמד מכך שפרשיית העומר נפתחת בפסוק ט' בדיבור חדש של ה' למשה  ועניני פסח נחתמים בפרשייה הקודמת. עוד ברור שהספירה עצמה אינה עניין של העומר. בימינו היא מכונה ספירת העומר אבל הספירה כבר מיועדת לשבועות וגם הקשר שלה לעומר הוא שהיא פשוט מתחילה באותו יום.
מהפסוקים נראה שעניין העומר קשור מאד לשבועות ולמצוות הביכורים. העומר הוא ראשית הקצירה ומביאים אותה אל הכהן. אבל בשונה מהביכורים, העומר הוא קורבן ציבור ואינו חובת היחיד וכמו כן הקרבת העומר מתירה לכל העם לאכול מהתבואה החדשה (תבואת השעורה, הגדלה לפני החיטה). מכאן שהעומר אינו עוד סוג של ביכורים אלא משהו אחר לגמרי.
על מנת להבין את עניין העומר, נחפש אירוע אחר שהתרחש באותו תאריך ט"ז בניסן. אירוע זה מתואר בספר יהושע בכניסת בני ישראל לארץ ישראל (יהושע ה' י-יב):

"י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה- עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא"

את הפסוק הראשון הבאנו רקמהסיבה שמופיע בו התאריך, י"ד בניסן - ביום זה עשו את קורבן הפסח. בפסוק י"א - מתואר יום ט"ו בניסן - חג המצות. שימו לב לביטוי קלוי המופיע גם בספר ויקרא (קלי). בפסוק י"ב מתואר ט"ז בניסן. ביום זה שבת המן (או שהפסיק לרדת בעת מיתתו של משה ונגמר המלאי בתאריך זה, או שהפסיק לרדת מהשמים) ובני ישראל אכלו לראשונה מתבואת ארץ ישראל.
נראה לי שקורבן העומר הינו זכר לנס המן שהיה במדבר והוא מסמל את המעבר מהנהגה ניסית וממזון שמימי המגיע ללא מאמץ וטרחה, להנהגה ארצית הדורשת עבודת אדמה קשה וקיום הנאמר בפרשת בראשית: "בזעת אפיך תאכל לחם". להוכחת הטענה, נביא את הפסוקים מפרשת המן (שמות ט"ז ט"ז): "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ" (במאמר מוסגר נעיר שבפסוק זה מופיעת כל אותיות הא-ב והוא אחד משני פסוקים כאלו בתורה). משמעות המילה עומר היא מידת נפח מזון המתאים לאדם אחד. בהמשך נראה שהפסוקים מחזקים עוד את הטענה:

לב וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: לג וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן-שָׁמָּה מְלֹא-הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: לד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶל-משֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת: לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-בֹּאָם אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת-הַמָּן אָכְלוּ עַד-בֹּאָם אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן: לו וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא: "

משה מצווה לשמור מן בצנצנת מיוחדת (שהונחה בארון הברית). אולם זיכרון זה אינו מספיק מאחר והמן חבוי ואינו מוצג לציבור. על מנת לשמר את הזיכרון נקבע קורבן העומר כזכר למן והדבר מפורש בפסוק לה, שאת המן אכלו עד בואם לארץ ישראל (במאמר אחר עסקנו במשמעויות נוספות של עניין ארבעים שנה בפרשת בשלח). נמצא שחג הפסח מייצג את היציאה ממצרים ואת ההנהגה הניסית במדבר, אולם העומר, שהינו גם בתוך חג הפסח מציין כבר את סיומה של אותה הנהגה מיוחדת במדבר ואת ההנהגה הארצית של עם ישראל בארצו.