שנים שעלו בכבש

בזמן בית המקדש, יום הכיפורים היה בעל אופי שונה מהמוכר לנו והתרכז כולו בעבודת הכהן הגדול שנמשכה מערב יום הכיפורים ועד צאת הצום. מסכת יומא במשנה מרכזת את הדינים ועוסקת כמעט כולה בדיני עבודה זו למעט הפרק האחרון ובו דינים הנוהגים בימינו.

אולם מסכת יומא, אינה עוסקת רק בהלכות והיא מכילה בתוכה גם ביקורת חברתית והד למצב החברתי הרעוע שהיה קיים בסוף ימי בית שני שהוביל למעשה לחורבן הבית ולגלות. נבאר כמה עניינים כאלו.

כבר הנביא ישעיהו (ישעיהו א') מנבא על כך שעבודת הקורבנות לבדה אין בה תועלת, ודברים ברוח דומה אמרו כמעט כל הנביאים. אמנם בתקופת בית ראשון העבירה החמורה ביותר הייתה עבודה זרה אולם, דברי הנביא רלוונטיים גם לתקופת בית שני כפי שנראה בהמשך.

יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשׂא: טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִּים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:

בתקופת הבית השני ולאחר תקופת החשמונאים ועם עליית השלטון הרומי חל פיצול בעם היהודי ונוצרו בו זרמים דתיים שונים הפרושים, הצדוקים ועוד. הצדוקים היו לרוב מהמעמד הגבוה והמקורב לשלטונות. בנוסף באותו זמן מינוי הכהונה הגדולה היה מינוי שהושג בעיקר באמצעות קשרים וכספים ופחות לפי כישורים. הדבר בא לידי ביטוי במשניות הראשונות של מסכת יומא

פרק א משנה ה: " מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה, והוליכוהו לעליית בית אבטינס; השביעוהו, ונפטרו והלכו להם.  ואומרין לו, אישי כוהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושלוח בית דין; משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך.  הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין."
פרק א,משנה ו: "אם חכם הוא, דורש; ואם תלמיד חכמים הוא, דורשין לפניו.  אם רגיל לקרות, קורא; ואם לאו, קוראים לפניו.  ובמה קוראים לפניו--באיוב, ובעזרא, ובדברי הימים; זכריה בן קבוטר אומר, פעמים הרבה קראתי לפניו בדניאל."

ייתכן בהחלט מצב שהכהן הגדול, אינו כהן ראוי, אלא כהן שקנה את תפקידו בכסף בזכות קרבתו לשלטון. אחד מחכמי התלמוד הגדולים ביותר הוא ר' חנינא סגן הכהנים (שלשיטות שונות היה גם אחד מהרוגי המלכות), ששימש תקופה ארוכה מאד כסגן של הכהן הגדול. הוא אכן היה תלמיד חכם גדול אבל כנראה נטול קשרים פוליטיים שכן תמיד נשאר בתפקיד הסגן ולא התמנה אף פעם לכהונת הכהן הגדול. במצב כזה, שבו הכהנים לא תמיד ראויים, נאלצים שליחי בית הדין להשביע את הכהן שלא ישנה מסדר העבודה. לא ניכנס לפרטי המחלוקת אולם יש הבדל משמעותי באופי העבודה ובפרט בפרטי הקטרת הקטורת בין הצדוקים לפרושים. מאחר והכהן הגדול מקטיר את הקטורת לבדו, אין אפשרות לפקח ולראות מה הוא עושה ומתוך החשש שמא ינהג כמינהג הצדוקים, השביעו אותו הפרושים שלא ישנה. לאחר השבועה בכו כל הצדדים על כך שחשדו בכהן הגדול ולמעשה שהגיעו למצב כזה של חוסר אמון.
ההלכה היא שלכהן הגדול אסור לישון בלילה של יום הכיפורים ומשנה ו' מספרת לנו מה הכהן עשה על מנת לא להירדם. אם היה תלמיד חכם בעצמו הרי הוא יושב ולומד, אם הוא מסוגל להקשיב לשיעורים של אחרים, הרי אחרים מלמדים אותו, אם הוא לפחות יודע לקרוא, אז שיקרא בכתבי הקודש ואם הוא אפילו לקרוא לא יודע (האם אתם יכולים לדמיין שבעל התפקיד החשוב ביותר בעם היהודי אינו יודע לקרוא?) אז מישהו מקריא לו. ההערה האחרונה מראה שהדרדור אפילו גדול יותר שכן פעמים רבות היה צריך לקרוא בספר דניאל. מה יחודו של ספר דניאל? רובו כתוב בארמית, שהייתה אז השפה המדוברת והמוכרת, כלומר הכהן הגדול אפילו לא הבין את שפת הקודש - עברית! אוי לבושה.


אמנם מסכת יומא עוסקת בדיני יום הכיפורים אולם היא מפרטת גם עניינים שהיו נוהגים במקדש בכל יום. המצווה הראשונה שעושה כהן בבוקר (לאו דווקא כהן גדול) היא תרומת הדשן, למעשה פעולה של ניקוי והכנת המזבח ליום החדש. זוהי פעולה שאין תמורה גשמית בצידה (בניגוד להקרבת קורבנות מהציבור בהן נשאר בידי הכהן בשר וכו') ולכן לרוב לא היו קופצים רבים על המציאה, אולם בשלב מסוים, דווקא בגלל שזוהי מצווה לשמה, ללא תמורה כלל, נהיה לה ערך גבוה והיא נחשבה למצווה גדולה וכהנים רבים רצו לעשות אותה. לכאורה זו התפתחות חיוביות מאד, אולם תראו למה הדבר גרם, ממשיכה המשנה


מסכת יומא פרק ב

משנה א: "בראשונה, כל מי שהוא רוצה לתרום את המזבח, תורם; בזמן שהן מרובין, רצין ועולים בכבש, וכל הקודם את חברו לתוך ארבע אמות זכה.  ואם היו שניהם שווין, הממונה אומר להן הצביעו:  מה הן מוציאין, אחת או שתיים; אין מוציאין גודל במקדש."
משנה ב:  "מעשה שהיו שניים שווים רצים ועולים בכבש, ודחף אחד מהן את חברו, ונפל ונשברה רגלו; וכשראו בית דין שהן באין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפיס.  ארבעה פייסות היו שם.  זה הוא הפיס הראשון."

במשנה הראשונה מוסבר שבזמן קדום, מי שרצה תרם את הדשן. לא היו קופצים רבים למצווה זו, אולם כשהיו כמה רוצים לזכות במצווה היה נערך מעין מירוץ, בו מי שמגיע ראשון זוכה, ועדיין לפעמים היו שניים שוים והיו צריכים לעשות הגרלה. במשנה ב' מופיע סיפור קשה, פעם אחת עלו שניים ואחד שראה שהוא מפסיד במירוץ דחף את חברו וגרם לו לשבר ברגל. מאז התקינו שיהיו עורכים רק הגרלה בין המעונינים.

איור דמיוני של המזבח - פיליפ פנדלטון 1901

לסיפור זה מופיעה גירסה אחרת קשה בהרבה במדרשים בכמה מקורות

" תנו רבנן:
מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש,
קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו.
עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר:
אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך,
אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות?
געו כל העם בבכיה.
בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר.
אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין.
ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.

תוצאות התחרות קשה בהרבה, רצח מתחולל בבית המקדש! המזבח שאמור להיות מקום להצלת חיים הופך למקום של שפיכות דמים! רבי צדוק מנסה לזעזע את הקהל מתוך דרשה על פרשת עגלה ערופה (עניין שלא שייך למקרה זה שכן ברור מי הרוצח ומסיבות נוספות, אלא מהווה זעקה על כך שקרה משהו חמור), אולם ההפתעה הגדולה היא שאביו של הנרצח, אומר מיד שבנו הגוסס הוא כפרה על העוונות, אולם הוא עדיין חי ולכן חייבים להוציא את הסכין מתוך גופו לפני שימות וזאת על מנת שהסכין לא תיטמא בטומאת מת. מצבו של בנו הגוסס פחות מעניין אותו מהסכין הגשמית.
לכאורה, הקפדות על דיני טהרה הם חשובות מאד ומראות על רמה רוחנית גבוהה ביותר, אולם הקפדה כזו, כאשר היא באה על חשבון דברים בסיסיים בהרבה, אינה רצויה ומובילה לחורבן הבית.

דברים מעין אלו אומר שוב הנביא ישעיהו בפרק נ"ה, אותו אנו קוראים כהפטרה לקריאת התורה של יום הכיפורים

"א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם:  ב וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹקיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹקים יֶחְפָּצוּן: ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ: ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם: ה הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לה': ו הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: "

פרק זה מתייחס לנושא של שחרור עבדים עבריים נושא המופיע גם בירמיהו. הנביא מתלונן על כך שאנשים נוגשים איש ברעהו ולא משלחים את עבדיהם לחופשי, לאחר שש שנים או בשנת היובל, אבל לצום ולהכות באגרוף על גופם הם מכים וחושבים שזה יעזור. דברי הנביא ברורים ביותר.
על מנת לסכם את כל הנושא, חוזרת מסכת יומא ומדגישה לנו בפירוש, כי יום הכיפורים, קדוש ככל שיהיה אינו מסוגל לכפר על עברות בין אדם לחברו מבלי שהאדם יכפר עליהם ישירות מול אותו חבר שפגע בו.

עברות בין אדם לחברו
ח,ז  [ט] האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב--אין מספיקין בידו לעשות תשובה; אחטא, ויום הכיפורים מכפר--אין יום הכיפורים מכפר.  עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו.  את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה, "מכול, חטאותיכם, לפני ה', תטהרו" (ויקרא טז,ל)--עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו.  אמר רבי עקיבה, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם--אביכם שבשמיים:  שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם . . ." (יחזקאל לו,כה), ואומר "מקוה ישראל ה'" (ירמיהו יז,יג)--מה המקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

בכך נסגר המעגל שהתחיל בפרק הראשון של המסכת והלקח הוא כזה: גם כשעושים מעשים גדולים חשובים וכבירים, הדבר אינו יכול לבוא על חשבון הזולת. אם אתה רץ מהר מהר קדימה, אבל בדרך דוחף את חברך ושובר את רגלו, או חלילה תוקע בו סכין, מעשיך אינם טובים ואינם רצויים.





לדף הראשי של יום הכיפורים