פסוק אחד קצר, חמש מילים בסך הכל. קוראים אותו לרוב ללא שום תשומת לב מיוחדת, שהרי הוא זהה בדיוק לשבעים פסוקים אחרים בתורה ודומה לעוד עשרות, אבל בקריאה איטית, פתאום מגלים שיש שוני עצום.
"וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-ה' לֵאמֹר" (במדבר כ"ז טו) שונה מהותית מהפסוק הרגיל יותר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר". סדר הודברים אינו הגיוני. משה אמור להיות הנשוא אבל הוא הופך להיות הנושא, והוא מדבר ישירות עם אלוהים. אמנם אנו יודעים כי משה מדבר פנים אל פנים (י"ב ח): "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה", אבל מקום בו דיבור כזה מתרחש לא מצאנו, ואדרבה, אפילו לאחר חטא העגל נאמר בפירוש (שמות ל"ג כג): "וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".
והנה, כאן מופיע בפירוש הדיבור פנים אל פנים. דיבור ביוזמתו של משה רבנו, דיבור בו נראה שיש בלבול בין האדון לעבד, דיבור בו נראה כאילו משה מצווה את ה'. אולי מכאן מקור האימרה: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" (והדבר מתאים גם להפטרת פרשת פינחס). בעיני פסוק זה הינו מהמיוחדים ביותר שבתורה.
ומה יכול להצדיק פנייה חריגה כזו מצדו של משה רבנו? רק דבר אחד - הדאגה לעם ישראל. משה יודע כי לא הוא יהיה זה אשר יכניס את בני ישראל לארץ, והדבר המטריד אותו יותר מכל הוא מי ידאג לעם ישראל אחרי. הדאגה לעם ישראל והרצון שיהיה להם מנהיג ראוי הם המביאים את משה להתבטאות נשגבת זו ישירות כלפי אלוהים:
מאמרים נוספים לפרשת פינחס
"וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-ה' לֵאמֹר" (במדבר כ"ז טו) שונה מהותית מהפסוק הרגיל יותר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר". סדר הודברים אינו הגיוני. משה אמור להיות הנשוא אבל הוא הופך להיות הנושא, והוא מדבר ישירות עם אלוהים. אמנם אנו יודעים כי משה מדבר פנים אל פנים (י"ב ח): "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה", אבל מקום בו דיבור כזה מתרחש לא מצאנו, ואדרבה, אפילו לאחר חטא העגל נאמר בפירוש (שמות ל"ג כג): "וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".
והנה, כאן מופיע בפירוש הדיבור פנים אל פנים. דיבור ביוזמתו של משה רבנו, דיבור בו נראה שיש בלבול בין האדון לעבד, דיבור בו נראה כאילו משה מצווה את ה'. אולי מכאן מקור האימרה: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" (והדבר מתאים גם להפטרת פרשת פינחס). בעיני פסוק זה הינו מהמיוחדים ביותר שבתורה.
ומה יכול להצדיק פנייה חריגה כזו מצדו של משה רבנו? רק דבר אחד - הדאגה לעם ישראל. משה יודע כי לא הוא יהיה זה אשר יכניס את בני ישראל לארץ, והדבר המטריד אותו יותר מכל הוא מי ידאג לעם ישראל אחרי. הדאגה לעם ישראל והרצון שיהיה להם מנהיג ראוי הם המביאים את משה להתבטאות נשגבת זו ישירות כלפי אלוהים:
"יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה: אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה"
 |
| משה על הר נבו - רוברט הוק דאולינג - Paisley Museum and Art Galleries, Renfrewshire Council Collections |
מאמרים נוספים לפרשת פינחס
