הפטרת שבת שחל בערב ראש חודש

הפטרת שבת שחל בערב ראש חודש הינה בשמואל א' פרק כ פסוק י"ח ועד לסוף הפרק

מעט רקע. דוד המלך שניצח את גוליית הפלישתי ומונה בידי שאול לתפקיד בכיר וגם התחתן עם בת שאול נתפס על ידי שאול כאיום ישיר על מלכותו. הקוראים עצמם יודעים שדוד כבר נמשח על ידי שמואל למלך הבא של עם ישראל, אולם דוד מחכה בסבלנות ואינו נחפז לתפוס את השלטון בחיי שאול. בנו של שאול, יהונתן, קשור מאד לדוד ואינו מוכן לתת לאביו לפגוע בו.
על רקע חששות אלו של שאול, עורכים דוד ויהונתן ניסוי. דוד ייעדר מסעודה ממלכתית חשובה (אליה הוא חייב להגיע בתוקף תפקידו ומעמדו במשפחת שאול) ותגובת שאול תראה מה יחסו לדוד. מומלץ לקרוא את הפרק מתחילתו ואז לעבור לפירוש ההפטרה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

יח וַיֹּאמֶר-לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ:

הקשר לערב ראש חודש ברור לגמרי. אולם הידיעה מראש מתי יהיה ראש חודש גרמה למחלוקות בפרשנים. החודש העברי תלוי בראיית הירח ולכן אין אפשרות לדעת מראש שמחר יהיה ראש חודש. אם אכן הגיעו עדים שראו את הירח בערב, בית הדין מכריז למחרת על ראש חודש. אם לא הגיעו עדים, מחכים עוד יום. והנה כאן יש ידיעה שמחר כבר יהיה ראש חודש. יש שסברו שגם בימי קדם נהגו חשבון כלשהו, ויש שסברו שהייתה באמירה זו אפשרות שמחר יהיה ראש חודש. ייתכן והאמירה הייתה בלילה לאחר שהירח נראה והייתה חסרה רק ההכרזה הפורמלית.

יט וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל:  כ וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח-לִי לְמַטָּרָה:  כא וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת-הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת-הַחִצִּים אִם-אָמֹר- אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי-שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי-ה':  כב וְאִם-כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה':  כג וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה הִנֵּה ה' בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד-עוֹלָם:

פרטי התוכנית מופיעים בפסוקים המקדימים את ההפטרה וכאן מפורטת רק צורת העברת הידיעה לדוד (שעליה להיות סודית על מנת להסוות את קשריו של יהונתן עם דוד)

כד וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ (עֶל ) [אֶל-הַלֶּחֶם]]לֶאֱכוֹל:  כה וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל-מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל-מוֹשַׁב הַקִּיר וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד:  כו וְלֹא-דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי-לֹא טָהוֹר:

שאול חושד אבל מתאפק. יכול להיות שזה רק מקרה. אמנם מקרה לא טהור (והחזרה על הביטוי מראה את כעסו הגדול של שאול), אבל הוא בכל זאת מתאפק. והנה מידה טובה ללמוד משאול המלך, גם כשכועסים על משהו או מישהו, לנסות ולחשוב שמדובר במקרה או באירוע שיש לו סיבה הגיונית ולא למהר לקפוץ למסקנות.
כז וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא-בָא בֶן-יִשַׁי גַּם-תְּמוֹל גַּם-הַיּוֹם אֶל-הַלָּחֶם:
גם בפסוק זה קושי מסוים על לוח השנה הקדום. האם מדובר סתם ביום השני של החודש, או האם מדובר על ראש חודש שהוא בן שני ימים (דבר שהוא חידוש של לוח קבוע לפי חשבון ימינו ולא היה קיים בחודשים בהם קידשו לפי הראייה). בכל אופן, שאול כבר אינו יכול להתאפק, היעדרותו של דוד בולטת ודורשת הסבר. שאול גם יודע היטב ממי הוא יוכל לשמוע את ההסבר.
כח וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת-שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד-בֵּית לָחֶם:  כט וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח- מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה-לִי אָחִי וְעַתָּה אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-אֶחָי עַל-כֵּן לֹא-בָא אֶל-שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ:

יהונתן עונה בתמימות כפי שהוא ודוד סיכמו ביניהם. יהונתן מסתכן בתשובתו מאחר ולא בטוח שהייתה לו סמכות לאשר לדוד חופשה מעין זו, ובאמירה זו הוא מודה מעט במרידתו במלכות (ובוודאי שכל פעולתו עם דוד הינה סוג של מרידה) בפני שאול מלך.
ל וַיִּחַר-אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן-נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי-בֹחֵר אַתָּה לְבֶן-יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ  לא כִּי כָל-הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן-יִשַׁי חַי עַל-הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן-מָוֶת הוּא:

שאול כועס מאד ומשתמש במילים שהפכו לביטוי: "בן נעוות המרדות". שאול טורח להסביר ליהונתן כי למרות שדוד לא מסכן אותו אישית (וכנראה שאול ידע שדוד לא יהרגהו ולא ימרוד בו בשום צורה), הרי דוד מסכן את המשך השושלת ויש להורגו.
לב וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת-שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה:

יונתן ממשיך בתמימותו ושאול מה דוד עשה. יונתן מראה בכך שהוא אינו רואה בדוד איום ולמעשה הוא אומר שהוא מוותר על המלכות.
לג וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת-הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי-כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת-דָּוִד:

לא ברור האם שאול מנסה להרוג את יהונתן ובכך להעביר את המלכות לבנו השני אולם יחסו של שאול לדוד ברור ולא צריך להמשיך בניסוי.
לד וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי-אָף וְלֹא-אָכַל בְּיוֹם-הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל-דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו:

יהונתן לא נפגע אבל לאכול הוא כבר אינו מסוגל. הוא לא חשד בשאול אביו שיחסו לדוד שלילי כל כך, והדבר מצער אותו מאד.
לה וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ:

מפסוק זה משתמע שהסעודה התחילה בעוד יום ונמשכה עד הלילה ולכן צריך לחכות לבוקר על מנת למסור את ההודעה לדוד.
לו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ רֻץ מְצָא נָא אֶת-הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה הַנַּעַר רָץ וְהוּא-יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ:  לז וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד-מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה:  לח וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר מְהֵרָה חוּשָׁה אַל-תַּעֲמֹד וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת-(הַחִצִּי) [הַחִצִּים]  וַיָּבֹא אֶל-אֲדֹנָיו:  לט וְהַנַּעַר לֹא-יָדַע מְאוּמָה אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת-הַדָּבָר:  מ וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת-כֵּלָיו אֶל-הַנַּעַר אֲשֶׁר-לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הָבֵיא הָעִיר:

הנער אולי מבולבל מעט מההוראות הסותרות של יהונתן ואולי הוא גם רואה שיהונתן בסערת נפש, אבל בכל מקרה הוא אינו מבין שהוא משמש להעברת הודעה מוצפנת ויהונתן משלחו במהירות על מנת להישאר לבד עם דוד.

מא הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ עַד-דָּוִד הִגְדִּיל:  מב וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר- נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה'  לֵאמֹר ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם:

דוד ויהונתן יודעים שעליהם להיפרד ובוכים על כך ומחזקים ביניהם את שבועות הידידות והשלום ביניהם.

אומנות בהפטרה

הציור הבא מאת רמברנדט מראה את פרידת יהונתן ודוד. חישבו לרגע מי היא כל דמות. הדמות הגבוהה יותר היא יהונתן והדמות  הבוכה היא דוד (ראו בפסוקים שדוד הגדיל לבכות). יהונתן בבגדי מלכות (ומצנפת) ודוד עם בגדים וחרב. התמונה נקנתה עבור הצאר הרוסי בשנת 1716 במכירה פומבית באמסטרדם.

פרידת דוד ויהונתן. רמברנדט 1642 מוזיאון הרמיטג' סט פטרסבורג