הפטרת פרשת וישב

הפטרת פרשת וישב

ההפטרה היא בספר עמוס מפרק ב' פסוק ו ועד פרק ג' פסוק ח. הפסוק הראשון בספר נותן לנו מידע רב: "דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר-הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר- חָזָה עַל-יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ". עמוס גם מתייחס בספרו לליקוי חמה ולכן קיימות אפשרויות מדויקות ביותר לתארוך הספר על י אירועים היסטורים אך גם בכך יש דעות שונות.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

על שלושה ועל ארבעה

להפטרתינו צריך להקדים מעט רקע מתחילת הספר ואת הדימוי המוצלח ביותר (אם כי אינו מתחייב שהוא הנכון) שמעתי מהרב בני לאו. עמוס הוא הנביא הנודד מעיר לעיר. הוא עזב את יהודה ופנה לממלכת ישראל ושם בהגיעו לעיר, מציב הוא שרפרף ועומד עליו ומתחיל לדבר אל העם. תחילת נבואתו פותחת בנוסח קבוע: "כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ..." הקהל מתקבץ סביבו, מי לא רוצה לשמוע נבואות על אויביו. לאחר דמשק בא נוסח זהה לחלוטין: "כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ...". הקהל ממשיך לבוא והנביא ממשיך באותה צורה על צור, אדום, עמון, ומואב. קהל רב נאסף ואולי מגיע לאקסטזה בשומעו שהנביא ממשיך משם לדבר על חטאי ממלכת יהודה - האויב הגדול. כן כן, עד כדי כך הייתה מלחמת האחים חמורה והנתק בין הממלכות גדול...

חטאי ממלכת ישראל

לאחר מכן כשכל הקהל שלו, מביא עמוס את המכה בפטיש ופונה ישירות לעם הנמצא מולו:

ו כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם:
אין אפשרות לברוח, והקהל שנאסף חייב עתה לשמוע את דברי התוכחה. כמובן שהקשר לפרשתינו מיידי והמפרשים דורשים פסוק זה בקשר למכירת יוסף. זיכרו כמובן שזהו הקשר הפשוט, וכדרכנו נעמיק לגלות את הקשר העמוק יותר.  אנו נדרוש את הפסוק כפשוטו, הנביא מדבר על מערכת משפט מושחתת המרשיעה את הצדיק בעבוד שוחד.

ז הַשֹּׁאֲפִים עַל-עֲפַר-אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי:
החטא בחלקו הראשון של הפסוק לא ברור, אולם שוב ברורה הסטייה מן הדרך. אם על ידי הטיית הדין ואם על ידי הסתה לעבודה זרה. חלקו השני ברור ומתייחס לחטאי גילוי עריות וניאוף, בגלוי וללא מינימום של בושה, דבר הגורם לחילול ה'.

ח וְעַל-בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל-מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם: 
בגדים חבולים הם בגדים שנלקחו כמשכון. התורה אומרת במפורש (דברים כ"ד יז): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" והנביא מתייחס לפסוק זה. גם לגבי הטיית המשפט כפי שראינו וגם לגבי לקיחת הבגדים של האלמנה כמשכון. עם בגדים אלו באים העושקים להקריב קורבנות לפני המזבח. איזה אבסורד. הדגשה זו של ביצוע חטאים בין אדם לחברו תוך שמירה על דינים בין אדם למקום, מופיעה רבות בנביאים וגוררת אחריה תוכחה חמורה.

בהטיית המשפט הופך הגר והיתום להיות הענוש, ובכסף שהוא שילם, שלא לפי הצדק, קונים החזקים יין ושותים אותו בבית אלהיהם. נזכור שאנו בממלכת ישראל. הנתק בין הממלכות מוחלט ואין אפשרות לעלות לירושלים. ולכן אותם אנשים הולכים למקדשים שהקים ירבעם (הראשון) בבית אל ובדן וזובחים ושותים שם.

כפיות טובה

ט וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת:י וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי: יא וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין-זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה':

לאחר מניית חטאי ישראל מוכיח הנביא אותם על כך שלא נהגו מידה כנגד מידה והכרת הטוב על מה שאלוקים עשה עימם מצאתם ממצרים. הנביא מזמין את השומעים לטעון האם לא נעשו עימם הטובות האלו? כמובן שאיש לא עונה והנביא ממשיך.

יב וַתַּשְׁקוּ אֶת-הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל-הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ:
פסוק י"ב חוזר לפסוק ז'. אפשר לפרש כי הנזירים הם אותם ענווים שניסו לשמור על המצוות כמו שצריך, אולם הושקו בכח יין ונזירותם בוטלה. חלקו השני של הפסוק מדבר על עמוס עצמו. אנחנו נראה זאת רק בהמשך הספר, אבל דבריו של עמוס לא היו נעימים כלל וכלל לשלטון. כהן בית אל, המקדש בו בוצעו העברות שולח איגרת למלך ומזהיר את הנביא (פרק ז):
"י וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית-אֵל אֶל-יָרָבְעָם מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא-תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת-כָּל-דְּבָרָיו: יא כִּי-כֹה אָמַר עָמוֹס בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ: יב וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל-עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח-לְךָ אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל-שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא: יג וּבֵית-אֵל לֹא-תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ-מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא"

הפסקה מוזיקלית

אני משער שלרבים מכם חולפת כרגע מנגינת שירו של אושיק לוי "חוזה לך ברח" (מילים: יעקב רוטבליט, לחן: שלום חנוך). אין יותר מדי קשר לעמוס אבל הנה השיר, אפשר להמשיך לקרוא תוך כדי האזנה.

העונש לא מאחר לבוא

יג הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר:
הדימוי הוא לעושר הרב (עגלה מלאה בעומרי תבואה) שהופך להיות מטרד, למשל אם העגלה נתקעת בבוץ או הגלגל נשבר.

יד וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וְחָזָק לֹא-יְאַמֵּץ כֹּחוֹ וְגִבּוֹר לֹא-יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ: טו וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ: טז וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה':

הדימוי ממשיך. התכונות החזקות לא יעזרו ואולי אפילו יפריעו: קל הרגליים לא יוכל נוס, החזק ייהפך לחלש וגם הגיבור ייכשל. אפילו סוס מהיר לא יעזור לברוח וגם האמיץ ביותר ימצא את עצמו במנוסה ובבריחה.

בכך מסתיימת הנבואה (שתחילתה בראש הספר בפשעי דמשק). ההפטרה ממשיכה לתחילת הנבואה הבאה (פרק ג'):

א שִׁמְעוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל-הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: ב רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל-עֲוֹנֹתֵיכֶם:
לדרישות הגבוהות מעם ישראל יש סיבה. עם ישראל הוא העם הנבחר. לבחירה זו יש זכויות רבות אולם צמודים אליה גם חובות מרובים. 

שאלות שלא דורשות מענה

ג הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ:

מפסוק זה פותח הנביא בשאלה של שאלות רטוריות. מטרתן להראות שלכל דבר יש סיבה. פסוק ג' מתייחס אולי סתם לשני אנשים שהולכים ביחד בדרך, אולם גם לה' ולעם ישראל עצמו.
ד הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם-לָכָד:
האריה שואג סתם?
ה הֲתִפּוֹל צִפּוֹר עַל-פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה-פַּח מִן-הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד:
הציפור נופלת סתם? היא הרי נלכדה במלכודת. האם המלכודת לא תלכוד משהו מתישהו?

ו אִם-יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם-תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה:
השופר שימש צופר האזעקה בעיר. לאחר מבצע צוק איתן, הדימוי ברור מאד ומי לא נחרד כל פעם למשמע האזעקות. אבל סופו של הפסוק מראה שבכל הקשור למה שקורה לעם ישראל, הדברים אינם מקריים והם תוצאה של השגחה אלוקית. והנה כאן מופיע הקשר העמוק לפרשתינו. סיפור מכירת יוסף מתחיל ומסתיים רק אחרי עשרות שנים בהם רואים איך התוכנית האלוקית הנסתרת קרמה עור וגידים במשך שנים עד שהתגלתה או כפי שמסכם זאת יוסף לפני מותו (בראשית נ' כ: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב")

ז כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹ-נָי ה' דָּבָר כִּי אִם-גָּלָה סוֹדוֹ אֶל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים:ח אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא ה' אלוקים דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא:
מסיים עמוס תוך התייחסות לנבואתו הקודמת. איני יכול להתחמק משליחותי. ראינו נביאים רבים שלא ממש רצו להתנבא. הנבואה היא עול ומשלמים עליה מחיר כבד. אולם כמו שאריה שואג וכולם מפחדים, אם ה' מדבר אל נביא, אין אפשרות לכבוש את הנבואה והנביא חייב לדבר. אם דברי הנביא אינם מוצאים חן בעיניכם, רומז עמוס לעם, שפרו את מעשיכם אך אל תפגעו בנביא.

לדף הראשי של פרשת וישב.

עמוס - תחריט של גוסטב דורה