הפטרת פרשת ויקרא

הפטרת פרשת ויקרא היא בספר ישעיהו פרק מ"ג פסוק כ"א ועד פרק מ"ד פסוק כ"ג. כרגיל ההפטרה היא חלק מהקשר רחב יותר לפניה ולאחריה המדבר באופן כללי על מפלת בבל שתסמן את גאולת ישראל. בספר ישעיהו יש בעיית תארוך מאחר ורוב הנבואות האחרונות נראות שייכות לתקופה שלאחר החורבן בעוד ישעיהו הנביא חי כמאה וחמישים שנה קודם לכן. אפשר לתרץ קושי זה מאחר ובקובץ נבואות זה לא מופיע כלל השם ישעיהו, ואפשרי  שעורכים מאוחרים הוסיפו קבצי נבואות שונים דווקא לספר ישעיהו להרבות בו את הנחמה. נשתדל לעסוק בנושא זה של חלקו השני של ישעיהו בהרחבה בעתיד

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

כא עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ:כב וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי-יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל: 
שוב מציג הנביא את כפיות הטובה של עם ישראל. הקב"ה יצר את עם ישראל למען יספרו את תהילתו (על ידי שמירת המצוות) אך עם ישראל פנה לקרוא לאלוקים אחרים. נעיר שבתנ"ך עצמו יש פרשייה המפרידה בין שני פסוקים אלו, כלומר הם אינם רציפים וקשורים אחד לשני. הפסוק הראשון של ההפטרה הוא האחרון בפרשייה הקודמת.
כג לֹא-הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה:כד לֹא-קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ: 
הקורבנות הוקרבו לאלים אחרים ובמקום לעשות מצוות עשו בני ישראל חטאים ועוונות. הקנה הוא אחד מצמחי הבשמים ומקביל ללבונה. קשר זה לקורבנות נראה כקשר הרופף לפרשת ויקרא. עד כאן אנו רגילים מנבואות זעם, אולם ההמשך יכול להוות הפתעה.

כה אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר: 
המחילה מאת ה' מובטחת אפילו ללא תהליך של חזרה בתשובה? זה משונה מעט מאחר ומהחוטא נדרשים מספר צעדים מינימליים על מנת לשוב בתשובה (חרטה למשל). אבל הנביא מדגיש זאת על ידי חזרה על המילה אנכי (כפי שנראה גם בהפטרת פרשת שופטים). כפילות זו של מילת אנכי נמצאת בתנ"ך 3 פעמים בלבד. כולם בקובץ פרקי הנחמה בספר ישעיהו
כו הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק: 
ההמשך מוזר אף יותר. הקב"ה מזמין את עם ישראל למשפט (נשפטה יחד) אולם סיום המשפט יהיה שעם ישראל יצא זכאי. איך זה מסתדר עם כל החטאים? אולי המשפט יסתיים בכך שחטאי הגלות כבר כיפרו על העוונות.
כז אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי:כח וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים:
אבל לא, לעם ישראל אין פיתחון פה. הם יודעים שהם אשמים ולא צודקים. למעשה הפנייה בפסוק הקודם הייתה מעין טריק בנוסח "אם יש לך משהו להגיד תגיד ראשון ונראה אם תצליח לצאת צודק". לאחר השתיקה ממשיך הקב"ה ומפרט את טענותיו.
אביך הראשון חטא - מיהו אותו אב ראשון. הגישה הנוצרית כמובן מייחסת את החטא לאדם הראשון, אולם קשה לראות בכך את כוונת הנביא. קשה גם ליחס את הכתוב לאברהם אבינו או לאחד האבות האחרים. כאן אפשר להיזכר בתחילת ההפטרה. עם זו יצרתי לי. הדור הראשון של העם הוא אביך הראשון, זה דור יוצאי מצרים. והם חטאו בחטא העגל ובחטא המרגלים.  מיהם המליצים? אולי שושלת המנהיגים והמלכים שלרוב לא היו עובדי ה'. כך או כך תוצאות הגלות הם העונש על כל אותם חטאים ועם ישראל לא זוכה במשפט. 

א וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ: 
ועכשיו מגיעים פסוקי הנחמה
ב כֹּה-אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ:ג כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא וְנוֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ:ד וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל-יִבְלֵי-מָיִם:ה זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם-יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה: 
 עם ישראל עומד במשפט ולא מוצא מה לטעון לזכותו והנה הקב"ה נהיה הסנגור ומעודד את העם שלמרות החטאים, ה' לא מסיר את חסדו מעליו. עם ישראל נמשל לצמא וליבש שיקבל מנת מי חיים שתגרום לצמיחתו המחודשת תוך כדי הכרה בשייכותו לה'.

ו כֹּה-אָמַר ה' מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים: 
פסוק חשוב זה מבטא את אחדותו ובלעדיותו של האל. וההפטרה תעבור לעסוק בעבודה הזרה ובחוסר התועלת שבה.
ז וּמִי-כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם-עוֹלָם וְאוֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ:ח אַל-תִּפְחֲדוּ וְאַל-תִּרְהוּ הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי וְאַתֶּם עֵדָי הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל-יָדָעְתִּי: 
שוב מבטא הנביא את גדלותו של אלוקים.
ט יֹצְרֵי-פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל-יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל-יִרְאוּ וּבַל-יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ: 
הפסלים והאלילים הם הבל
י מִי-יָצַר אֵל וּפֶסֶל נָסָךְ לְבִלְתִּי הוֹעִיל:יא הֵן כָּל-חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ יִפְחֲדוּ יֵבֹשׁוּ יָחַד:יב חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ גַּם-רָעֵב וְאֵין כֹּחַ לֹא-שָׁתָה מַיִם וַיִּעָף:יג חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת:יד לִכְרָת-לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ-לוֹ בַּעֲצֵי-יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל: 
כאן מתוארת עבודת יצירת הפסלים השונים. פסלי מתכת ופסלי עץ. חרש המתכת גם צריך עצים על מנת להסיק את הכבשן ולהתיך את הברזל ולעצבו על ידי מכות פטיש (מקבת). מרוב התלהבות ביצירת האליל הנפח לא אוכל ולא שותה ולכן מתעייף. גם חרש העץ מתכנן תוכניות ונעזר בכלי המקצוע: קו - סרגל, מקצוע - כלי שיוף וגילוף ומחוגה - דומה לימינו. העבודה מתבצעת לפי תבניות ואפילו הפסלים שנוצרים הם לתפארת כלומר נאים ומפוארים. ניתן להסיק מפסוקים אלו שרמת היצירה והעיבוד של החומרים הייתה גבוהה למדי. לכל העבודות האלו צריכים עצים אבל אותו עץ מיועד לכמה שימושים.

טו וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף-יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף-יִפְעַל-אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד-לָמוֹ:טז חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ-אֵשׁ עַל-חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף-יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר:יז וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ (יִסְגָּוד) [יִסְגָּד-לוֹ] וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה: 
אותו בול עץ נחצה לשניים. חציו מושלך לאח על מנת שלנגר לא יהיה קר מדי. ומהחצי השני אותו נגר עושה אליל וסוגד לו.

יח לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם:יט וְלֹא-יָשִׁיב אֶל-לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא-תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ-אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל-גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד:כ רֹעֶה אֵפֶר לֵב הוּתַל הִטָּהוּ וְלֹא-יַצִּיל אֶת-נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי: 
הנבואה חוזרת על האבסורד שבצעד זה על מנת להדגישו. לו רק היו חושבים קצת על מעשיהם היו רואים שחצי בול עץ נהפך לגחלים לאפיית לחם וצליית בשר (מנגל) ולחצי השני משתחווים. איפה ההיגיון בכך?

כא זְכָר-אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי-אָתָּה יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד-לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי: 
דברי הנבואה מיועדים לעם ישראל שיזכור עד כמה עבודת האלילים היא פסולה ולעם ישראל יש אלוקים אחד. 

כב מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ:כג רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי-עָשָׂה ה' הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל-עֵץ בּוֹ כִּי-גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר:
הבנה זו תוביל לאפשרות של החזרה בתשובה אבל כאן כבר נדרשת אקטיביות של עם ישראל והדרישה היא שובה אלי. לאחר החזרה בתשובה של עם ישראל תגיע השמחה הגדולה בשמים ובארץ , בהרים וביער. גאולת ישראל תושלם והקב"ה יוכל להתפאר בעמו, שיבצע את מטרתו הראשונית כפי שמופיעה בתחילת ההפטרה - יספר בעולם את תהילת ה'. נראה שזה הקשר העמוק לפרשת ויקרא ואולי אף לספר ויקרא בכללותו. זהו הספר שבו עם ישראל מקבל את רוב המצוות, המצוות שיהפכו אותו לעם סגולה ויממשו את ייעודו כעם שלם של "ממלכת כהנים וגוי קדוש"




לדף הראשי של פרשת ויקרא