הפטרת פרשת ואתחנן היא בישעיהו פרק מ'. "נחמו נחמו עמי" פותח הנביא וכך זכתה ההפטרה והשבת כולה להיקרא שבת נחמו. זוהי השבת שלאחר תשעה באב והיא פותחת סדרה של שבע הפטרות, כולן בנביא ישיעהו, המכונות "שבע דנחמתא". שבע נבואות הנחמה המסתיימות בראש השנה.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.
לרוב אנו מחפשים קשרים, עקיפים ועמוקים בין ההפטרה לפרשה אולם ברור ששבע הפטרות הנחמה הן חריגות (ובפרט ששתיים מתוכן, משמשות יחדיו כהפטרת פרשת נח). למרות זאת ננסה עדיין למצוא קשרים מסוימים.
א נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקיכֶם: ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ:
נבואת הנחמה הן הדרגתיות. בנבואה הראשונה, הנחמה עצמה מגיעה לא מהקב"ה, אלא הוא מצווה אחרים (אפשר רק לשער מי) לנחם את ישראל. כפי שנראה בהפטרת הפרשה הבאה, הנחמה לא מתקבלת ותגובת העם היא "ותאמר ציון עזבני ה'" ולאחר מכן "עניה סוערה לא נוחמה" רק בהפטרת פרשת שופטים תהיה הפתיחה מבטיחה יותר "אנכי אנכי הוא מנחמכם" ולאחריה עוד פניות נחמה ישירות וחזקות יותר.
קריאה שגויה בפסוק זה יצרה את הניב "קול קורא במדבר", קריאה במקום שהקול אינו נשמע כלל, אולם הקריאה המקובלת היא כך: קול קורא - במדבר הרימו דרך עמי, ישרו בערבה מסילה לאלוקינו. אולם של מי הקול? לא נראה שאלו הם קולות המנחמים בגלל השימוש בגוף ראשון רבים. זהו קולו של הנביא הלוקח על עצמו את משימת הניחומים של העם. מדבר וערבה אלו מקומות המזכירים לנו את מסע בני ישראל לארץ ישראל (ראו במיוחד תחילת חומש דברים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה ...").
ד כָּל-גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל-הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה:
פסוק זה מזכיר מאד את המדרשים על הליכת בני ישראל במדבר סיני. עמוד הענן ישר ופילס להם את הדרך. ייתכן אפילו שפסוק זה הוא המקור לאותו מדרש. כמו כן והיה העקוב למישור הוא שמו של אחד מספריו הראשונים של ש.י. עגנון שנכתב בארבעה ימים בלבד.
ה וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר:
לאחר הקולות ויישור הדרך, כבוד ה' מתגלה אך בשלב ראשון רק לנביא.
ו קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה:
כאן הציווי הוא על הנביא, אך הנביא אינו יודע מה לקרוא. כל הבשר התייבש ונהפך לחציר, זהו תיאור עז של החורבן.
ז יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם:
ואפילו אותו חציר וציץ הם יבשים ונבולים.כאן מזכירים דברי הנביא דווקא את דברי ירמיהו (אותם קראנו בהפטרה לתשעה באב): "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ"
כמו כן ראוי להפנות את תשומת לב הקוראים ליצירתו של ביאליק "אכן חציר העם" המתכתבת עם הפרק עם החורבן ועם הגאולה.
ח יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר-אֱלֹהינוּ יָקוּם לְעוֹלָם:
וכאן באה קריאת הנחמה של הנביא. גם אם יבש החציר ואף נבל הציץ, עדיין דבר אלוקים חי וקיים. מכאן עובר הנביא לתאר את גדלותו של אלוקים.
ט עַל הַר-גָּבֹהַ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָם הָרִימִי אַל-תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹקיכֶם: י הִנֵּה ה' אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: יא כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל: יב מִי-מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם:
ה' הוא "המהנדס הראשי" של העולם. הוא זה שתכנן את הארץ והשמים וגם נתן להם את תכונותיהם (ומכאן מקור השם מדע התכונה לחוכמת האסטרונומיה).
הפסוקים הבאים מדגישים את אפסות האדם מול האל. האלוקים הוא קדמון וראשון לכל דבר.
יג מִי-תִכֵּן אֶת-רוּחַ ה' וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ: יד אֶת-מִי נוֹעַץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יודִיעֶנּוּ: טו הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל: טז וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה: יז כָּל-הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ-לוֹ:
הפסוקים הבאים יוצאים נגד הנסיונות להגשים את האלוקים לדמות מוחשית, ניסיונות שבהכרח מובילים לטעויות ולעבודה זרה.
יח וְאֶל-מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה-דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ: יט הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקּוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף: כ הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא-יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ-לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט:
אין אפשרות שאדם, ואפילו אמן כדוגמת חרש וצורף יצליחו להכין משהו שמזכיר בצורה כלשהי את האל. בסופו של דבר, העץ ירקב והפסל יתמוטט.
כא הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינוֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ: כב הַיּשֵׁב עַל-חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת:
שני הפסוקים האלו מתארים למעשה את יצירת העולם, השמים והארץ. החזרה על הביטוי "הלוא" מטרתה להדגיש שיש דרכים שונות לידיעת האל. אפשר פשוט לדעת, או לשמוע מאחרים, או אמונה שהוגדה מראש, אבל מעל הכל אפשר להגיע לידיעתו גם בהבנה כי העולם עצמו בו אנו חיים אינו יכול להתקיים מעצמו.
כג הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה: כד אַף בַּל-נִטָּעוּ אַף בַּל-זֹרָעוּ אַף בַּל-שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם-נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם: כה וְאֶל-מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ:
כו שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר:
כאסטרונומם חובב, פסוק זה הוא אחד מאהובים עלי בתנ"ך כולו. למעשה הוא אפילו נתפס קצת כמו מצווה. שאו מרום עיניכם קורא הנביא. ידיעת מדע החוכמה והתכונה והתבוננות בצבא השמיים, הרי דווקא הם (ובניגוד גמור למגמות עכשוויות) המחזקים את האמונה בה'. פסוק זה גם נותן לנו סופסוף קשר חזק לפרשת השבוע פרשת ואתחנן בה נאמר (ד' יט): "וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם". בעוד שבפרשה אנו מוזהרים כי התבוננות שגויה בגרמי השמים תגרום לעבודה זרה, כפי שאכן קרה לעמים אחרים הרי שהנביא דווקא טוען כי יש להתבונן בגרמי השמים ולהסיק מהם את קיומו של האל.
לדף הראשי של פרשת ואתחנן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה