הפטרת פרשת שופטים ממשיכה את נבואות הנחמה בספר ישעיהו בפרק נ"א יב - נ"ב יב. בנבואה זו תזהו הרבה מאד ביטויים שמופיעים בפיוט הידוע לשבת - "לכה דודי" והקבלות רבות לנבואות אחרות בישעיהו ונביאים אחרים.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.
יב אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי-אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן-אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן:
הזכרנו את מדרג הניחומים. אם בהפטרת הנחמה הראשונה בפרשת ואתחנן, פתח הנביא "נחמו נחמו עמי..." הרי שבנבואה זו הנחמה מגיעה ישירות מאת הקב"ה.
יג וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל-הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק:יד מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא-יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ:טו וְאָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ: טז וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי-אָתָּה:
לאחר תאור החטאים מתואר תאור המצב של עם ישראל בגלות
יז הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת-כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת-קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית: יח אֵין-מְנַהֵל לָהּ מִכָּל-בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל-בָּנִים גִּדֵּלָה:יט שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ:
פסוקים אלו מזכירים את דברי ירמיהו במגילת איכה (ג' מז): "פחד ופחת היה לנו השאת והשבר".
כ בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת-ה' גַּעֲרַת אֱלֹקיִךְ:
ולאחר תאור המצב הקשה מגיעים דברי הנחמה
כא לָכֵן שִׁמְעִי-נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן: כב כֹּה-אָמַר אֲדֹנַיִךְ ה' וֵאלֹקיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת-כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת-קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא-תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד:כג וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד-מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר-אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים:
מנהג ימי קדם היה להשקות הנידונים למוות בכוס יין המכיל רעל וכך טעמו של הרעל אינו מורגש והנידון המסכן לפחות שותה מעט יין. זוהי כוס התרעלה המוזכרת. המילה קבעת מופיעה בתנ"ך רק כאן ויש דמיון מסוים למילה גביע.
א עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא-בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא: ב הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלָם (הִתְפַּתְּחִו) [הִתְפַּתְּחִי] מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת-צִיּוֹן:
ג כִּי-כֹה אָמַר ה' חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ: ד כִּי כֹה אָמַר ה' אלוקים מִצְרַיִם יָרַד-עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ:
כאן דווקא מוזכר אשור שהגלה את עשרת השבטים וזוהי גלות אותה ישעיהו מכיר. ישעיהו גם מכיר את מסעות סנחריב שבא להילחם בישראל ופרקים רבים בספר מתייחסים לכך. בבל, בה הייתה הגלות בפעול, אינה מוזכרת.
ה וְעַתָּה מַה-לִּי-פֹה נְאֻם-ה' כִּי-לֻקַּח עַמִּי חִנָּם (משְׁלָו) [משְׁלָיו] יְהֵילִילוּ נְאֻם-ה' וְתָמִיד כָּל-הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ: ו לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי-אֲנִי-הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי:
ז מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹקיִךְ: ח קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן:
פסוק זה מזכיר ואולי אך מהווה מקור לפיוטו של רבי אלעזר הקליר אמן ישעך בא עם הפזמון החזור "קול מבשר מבשר ואומר" הנאמר בהושענא רבא.
ט פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָם כִּי-נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָם: י חָשַׂף ה' אֶת-זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל-הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹקינוּ:
אפילו שירושלים עוד במצב של חורבות, ברגע שהגאולה מתחילה אפשר כבר לפצוח ברינה. בוודאי בימינו כאשר ירושלים בנויה לתפארת ומכילה המון רב שיש להודות ולשבח על הטובה. עניין זה עולה כל שנה מחדש לגבי הצומות ובפרט לגבי ברכת נחם הנאמרת אך ורק במנחה של תשעה באב ומתארת את ירושלים כעיר חרבה שוממת ובזויה. יש כאלו המשאירים את הברכה כמות שהיא, יש כאלו האומרים ברכה אחרת לחלוטין ויש המוסיפים מילה אחת בלבד ההופכת את התיאור ללשון עבר.
יא סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל-תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה':
גם פסוק זה מזכיר מאד פסוק ממגילת איכה (ד' טו): "סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל-תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ גַּם-נָעוּ אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר". כאן הקריאה כמובן הפוכה, לאחר החזרה לארץ, הרי שהקריאה היא לטמאים לסור מעל מקום המקדש. אפשרות אחרת היא הקריאה לבני ישראל לצאת ממקום הגולה הטמא ולחזור לארצם.
יב כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
פסוק זה מזכיר פסוק אחר מישעיהו (נה - אותו קוראים בהפטרה לתענית ציבור) "כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ-כָף". בני ישראל יצאו ממצרים בחיפשון וגם היציאה לגלות הינה תמיד יציאה חפוזה כאשר נאלצים להשאיר כמטע הכל מאחורה. אולם היציאה מהגלות תהיה יציאה שונה לגמרי, יציאה בנחת
לדף הראשי של פרשת שופטים
