הבדלי פרשות בין ישראל לחוץ לארץ

איך יכול להיות ששני יהודים לא יקראו את אותה פרשה בשבת?

להפטרות יש מנהגים רבים, אבל לקריאת הפרשה אין הבדלים כפי שהיה בעבר ומקובל לקרוא את אותה פרשה בכל עדות ישראל.

בכל זאת, נפלאות הלוח העברי מאפשרות קריאת פרשה שונה בישראל ובחוץ לארץ, כאשר אחד מהרגלים הוא ביום שישי, וכתוצאה מכך יום טוב שני של גלויות, שאינו נחוג בארץ ישראל חל בשבת. יום טוב שני של גלויות הונהג בזמן שלא תמיד היו בטוחים שהשליחים מארץ ישראל יגיעו בזמן להודיע על קידוש החודש, ולכן בחוץ לארץ הוסיפו יום נוסף שבו חלים הלכות יום טוב. ראש השנה גם הוא בן יומיים מסיבות דומות, אבל גם בארץ ישראל, ואת יום כיפור, לא מכפילים.

במקרה שיום טוב שני של גלויות חל בשבת בחוץ לארץ קוראים קריאה של רגלים (בפרשת ראה שגם מזכירה את המועדים) ובארץ את פרשת השבוע לפי הסדר. לאחר כמה זמן מגיעים לפרשות שנהוג לחבר אבל בארץ ישראל הן נפרדות. במקרה זו יחברו את הפרשות בחוץ לארץ ויקראו שתי פרשות (בארץ ישראל יקראו רק אחת) וכך סוגרים את הפער.

למרבה ההפתעה ישנם שלושה מצבים שונים כאלו, הבה ונראה:
ראש השנה וסוכות אינם יכולים להיות ביום שישי, גם יום ראשון של פסח לא יחול ביום שישי (לפי הכלל לא אדו ראש ולא בדו פסח).

שני מקרים שונים הם כאשר שביעי של פסח ביום שישי ואז יום שמיני של פסח הוא בשבת:
אם מדובר בשנה פשוטה (סימני שנה: הכז,  - תשע"ה למשל - אזי הבדלי הפרשה ימשיכו עד פרשת בחוקותי (בחו"ל יקראו את פרשות בהר ובחוקותי).

אם מדובר בשנה מעוברת (סימני שנים: בשז, גכז) - תשע"ו למשל - הבדלי הפרשה ימשיכו זמן רב, כמעט שלושה חודשים, עד פרשת מסעי(!) בסוף ספר במדבר (בחו"ל יקראו את פרשות מטות-מסעי). מקרה זה הוא מוזר במיוחד כי בשנה מעוברת יש אפשרות לחבר את פרשות אחרי מות וקדושים, מיד לאחר פסח, דבר שיסגור את הפער בשנה מעוברת אחרי שבת אחת בלבד!

הסבר מעניין שמעתי מאת פיל צ'רנופסקי שטען שיש לראות את הבעיה, לא כבעיה של חוץ לארץ, אלא כבעיה של אנשי ארץ ישראל. מבחינת הלוח, הוא תוכנן עבור חוץ לארץ ולכן שם אין בעיה כלל. בארץ ישראל מקדימים בשבוע ולכן את הפער סוגרים בשבת הראשונה שהיא בחוץ לארץ מחוברת (ואותה מפרידים בארץ ישראל). הפרשה הראשונה בשנה מעוברת שמחוברת בחו"ל היא מטות-מסעי. הסבר זה אינו פותר את השאלה לשנה פשוטה בה גם תזריע ומצורע וגם אחרי מות וקדושים מחוברות והיה אפשר להפריד כל אחת מהן. נראה שיש גם רצון לשמר את ההפרדה דווקא בסוף חומש.

מקרה נוסף הוא כאשר חג  שבועות חל ביום שישי (סימני שנים: בחה, בשה, גכה, זשה), ואז מחברים בחוץ לארץ את פרשות בלק-חוקת, חיבור שאינו קורה כלל בישראל והפער נסגר לאחר ארבע שבתות בלבד.



באופן פרקטי יש הלכות רבות לבן ארץ ישראל שנמצא בתקופה זו בחו"ל והפוך, ומי שהדבר רלוונטי עבורו, מומלץ שישאל שאלת רב.

הפטרת שבת חול המועד פסח

בשבת חול המועד פסח לא קוראים את פרשת השבוע אלא חלק מפרשת כי תשא, בדומה לשבת חול המועד סוכות. הפטרת השבת היא מספר יחזקאל פרק ל"ז א-יד והיא מוכרת בשם "חזון העצמות היבשות".

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

יש הנוהגים להוסיף שני פסוקים מפרק ל"ו על מנת לקשר יותר את ההפטרה לחג מאחר ופסוקים אלו מזכירים את המועדות ואת העלייה לרגל

לז כֹּה אָמַר ה' אלוקים זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: לח כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה': 

תקופת יחזקאל היא כבר בזמן הגלות והחורבן ופתיחת ההפטרה בדברי נחמה על ריבוי העם כפי שהיה בימיה הגדולים של ירושלים שהייתה מלאה מפה לפה.

כמעט בכל המקומות ההפטרה תתחיל כאן:

א הָיְתָה עָלַי יַד-ה' וַיּוֹצִיאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: ב וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: 
חכמי התלמוד מנסים למצוא את מקום הבקעה ואת פשר העצמות שיש בה. הכתוב לא אומר דבר בנושא זה, וניתן להניח שנבואה זו הייתה ממילא בחיזיון אך יש דעות  שהמחזה היה אמיתי, ואותם מתים קמו לתחייה והמשיכו לחיות .

ג וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אלוקים  אַתָּה יָדָעְתָּ:
יחזקאל לא מתפתה לענות את התשובה הפשוטה - לא, אך גם לא עונה מיד כן. הוא למעשה אומר שתחיית העצמות תלויה ברצונו של אלוקים. ברובד המציאותי בוודאי שכך, שכן אדם אינו יכול להחיות מתים, אלם אם נבין את החיזיון כמשל לעם ישראל שהתייבש, הרי שדווקא שם פעילות אנושית בהחלט יכולה לעורר ולהחיות את העם.

ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר-ה': 
וכך גם עונה ה’ ליחזקאל. בוודאי שאני יכול להחיות את המתים, אולם אותה תחייה צריכה לבוא דרך נבואה אנושית ובאמצעות מעשה אנושי. כאן לנבואה יש תפקיד של ציווי. הנביא מנבא על העצמות, אך נבואה זו היא פעולת ציווי לשומעים.

ה כֹּה אָמַר ה' אלוקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: ו וְנָתַתִּי- עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה': 
מתי מתבצעת נתינת הרוח? האם לפני יצירת הגוף או לאחריו? בפסוקים נתינת הרוח מתוארת גם בהתחלת התהליך וגם בסופו.

ז וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה-רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ: ח וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּידִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: 
אולם בפועל, קודם התקרבו העצמות אחת לשנייה ונוצר השלד, לאחריו נוספו השרירים ושאר הרקמות, ועדיין אלו אינם אנשים חיים ואין בהם רוח.

ט וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ כֹּה-אָמַר ה' אלוקים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: י וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא- בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד: 
את הגוף עצמו אפשר להרכיב מהעצמות הנמצאות בשטח, אולם הרוח צריכה להגיע ממקור חיצוני.

יא וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: יב לָכֵן- הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה- אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: יג וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: יד וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם-ה'

וכאן בסיום החיזיון מתברר המשל והנמשל. העצמות היבשות מסמלות את הייאוש ואובדן התקווה לאחר הגלות. גולי יהודה חיים בבבל, אבל נראים בעיניהם כמתים וכנמצאים בקבר. נבואת יחזקאל היא חזון של עידוד ובשורה לגולים, אולם הצורה בה היא נאמרת רומזת לכך שלמרות שתהליך הגאולה יכוון מלמעלה הוא תלוי גם, ואולי אפילו בעיקר, בפעולות האנשים.

לרוב מסיימים את קריאת ההפטרה כאן אולם יש הנוהגים להוסיף עוד שני פסוקים המציינים את אחדות עם ישראל (והם גם פתיחת הפטרת ויגש).

טו וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו]:יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ:

חזון העצמות היבשות - פרט ממנורת הכנסת - בנו אלקן (צילום: תמר הירדני)

לדף הראשי של פסח

טומאת אשה יולדת

פרשת תזריע פותחת בדיני אישה יולדת. לידה היא מאורע משמח. ילד חדש בא לעולם. נעיין בפסוקים (ויקרא י"ב ב-ה)

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: ג וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: ד וּשְׁלשִׁים יוֹם וּשְׁלשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד-מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: ה וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל-דְּמֵי טָהֳרָה"

 מדוע היולדת נטמאת לאחר הלידה, ומדוע היולדת טמאה זמן ממושך יותר אם ילדה בת? ברחבי הרשת תוכלו למצוא שלל שטויות על כך ששוב רואים יחס פחות טוב מצד התורה לנשים. זו כמובן שטות מוחלטת והנה נבאר את הדברים.

האפשרות הראשונה המובאת במפרשים היא אפשרות פרקטית. התורה רצתה לאפשר לאשה להיות בטהרה ביום המילה של בנה, ולמרות שאכן נדרש יותר זמן לטהרה, בלידת זכר הזמן מתקצר.

אפשרות אחרת דורשת הבנה עמוקה של יותר של מושגי הטומאה והטהרה. למעשה מושגים אלו די זרים לנו ופחות שייכים לעולמנו, ואנו לא מבינים את משמעותם הרוחנית המלאה. טהרה וטומאה אינם קשורים כלל ללכלוך ולניקיון והוראות הטהרה - מנטילת ידיים ועד טבילה במקווה אינן קשורות כלל להיגיינה. אתה יכול להיות נקי ומצוחצח אך טמא, ואפשר להיות מטונפים וטהורים. אין שום קשר בין השניים. טומאה וטהרה אף אינם קשורים לחול ולקודש. אלו מונחים שהם לפעמים משיקים, אך בוודאי אין בהם זהות.
הטומאה והטהרה הם הפכים המציינים את החיות ואת המוות. הטומאה והטהרה נמצאים לפעמים באותו מקום ובאותו זמן. הארכתי בכך במאמר המבחין בין סוגי הטומאה, ונביא כאן רק את מה שקשור לעניינו.

היולדת, בכך שהיא ילדה, העניקה חיים ויצרה משהו טהור, נטמאת מעצם העובדה שמשהו שהיה חי בתוכה, כבר אינו בתוכה, כלומר חלק ממנה חסר. חסרון זה גורם לטומאה. כוח החיות שהיולדת העניקה לוולד, כאילו בא על חשבונה ובכך מטמא אותה. שימו לב, זהו תיאור רוחני ואינו שייך או צריך להיות זהה לתהליך הביולוגי.
טומאה מסוג זה נמצאת גם בגברים שנטמאים משכבת זרע, וגם לנשים שנטמאות במחזור החודשי שלהן. זוהי טומאה "נורמלית", חיובית, חלק ממחזור החיים הרגיל.
כאשר אישה יולדת בת, היא יולדת ישות, שבעצמה יש לה כוח הולדה משלה, מסיבה זו - כוח ההולדה והחיות של הבת גדול מכוחו של הזכר וכתוצאה ישירה מכך, גם משך הטומאה הוא כפול. שוב, הפירוש המדויק של מושגים אלו אינו מוחוור לנו עד תומו אבל אפשר לחשוב על הצורך באיזון. כאשר כוח ההולדה הוא כפול, גם כמות הטומאה מוכפל והזמן עד לטהרה ארוך יותר.