Heil dem Volk, dem so Geschieht אמונה בברלין בזמן השואה

איש האמונה הבודד. כותרת זו של מאמר מפורסם וחשוב מאת הרב סולובייצ'יק עומדת לנגד עיני כאשר אני חושב על סבא רבא גוטליב, שהיה איש מאמין, איש של הדר ואיש של אמונה בכל רמ"ח איבריו.

מאמין בברלין.

אני עצמי אדם מאמין. או שמא לא? איני יודע. כבר אמרה המשנה, אל תאמין בעצמך עד יום מותך. ישנם כאלו שאומרים שלאנשים מאמינים קל יותר להתמודד עם החיים. אני חושב דווקא ההיפך. אמונה היא דבר העומד יום יום במבחן, מבחן הגורם לחיבוטי נפש לא פשוטים, ולבחינה עצמית מדוקדקת בכל עת. וגם אם מאמין אני, דרגות יש לאמונה, ולדרגת אמונתו של גוטליב, לא הגעתי וספק אם אגיע.

בספר המכתבים של גוטליב ועמליה, שהושלם ערב יום השואה תשע"ז מופיעים מכתבים רבים של גוטליב ובהם הוא מדבר על אמונתו. אביא רק חלק מהם, בתרגום לעברית של אמי:

אתם רוצים לדעת ממני מה אני עומד לעשות. אני יכול, גם אם אין זה בכוונתי, להצטרף

לעצלים, לפרק את השותפות לעסק פרטי ועם זאת, לא לעזוב ללא כל הון. לכן אני רוצה לנסות להבטיח לעצמי הון מסוים באמצעות מכירה של אובייקט זה או אחר, כך שאת החישוב לא אעשה ללא הבעלים. אני צריך גם צריך לקחת בחשבון שאשאר ללא אמצעים מאחר ולא ניתן לחזות מראש כיצד הדברים יתפתחו. אבל מדוע דווקא בשלב זה אאבד את האמונה שלי בעזרתו של ה׳, שהייתה עד כה תמיד לצידי. האלוקים שהינחה וליווה אותי מיום היוולדי ועד היום הוא ינחני גם הלאה, שהרי הוא הוכיח לי שהוא אכן אוהב אותי ובאמת הניח לי למלא עד כה את תכניותיי. עדיין אינני חושב שדרכי אבודה. בכל שעה אני מקווה לעזרת ה׳. עד אז, תוכניתי היא להמשיך ולהתקדם כל הזמן בעבודת החובה, תוך מחשבה על תכנית לעתיד. לעולם לא להתייאש ולעולם לא להיות בטוח בנצחון, אלא תמיד לזכור שגם לאחר ביצוע של עבודה בצורה הטובה ביותר, בסופו של דבר נקבע הכל לפי תבונתו של ״המנהיג/המנחה״ ולא רק לפי היכולות והציפיות להצלחה של האדם היחיד.  Der Mench denkt Gott lenkt .לב האדם יחשב דרכו וה׳ יכין צעדו — משלי פרק טז׳ פסוק ט (2/8/1938)

אמונה? יהיו כאלו שיאמרו - תמימות, תימהון, שיגעון ועיוורון ואולי אף טיפשות. אבל לא, זוהי אמונה. 

נלך אחורה מספר שנים. לראשית ימי האימה. השואה החלה בגרמניה כבר בשנת 1933. אירופה ישבה אז שאננה ואילו יהודי גרמניה כבר היו צריכים להתמודד עם גזרות הנאצים:

עלינו לעמוד במאבק בלתי פוסק ומתמיד. מדי יום נוספות עוד דאגות כבדות. עד עכשיו הצלחתי להתגבר על כולן וכך זה ילך גם הלאה. יהיה קשה לתאר בפנייך כל מאבק בנפרד. לפעמים אינני מאמין שאוכל לעמוד במאבקים נוספים, אבל ביום שאחרי, אני כבר ניצב איתן יותר במשמרתי וה' עוזר לי להגיע לניצחון. (3/12/1933)

ובאמת מי אז היה יכול להאמין? גזרות וחוקים דרקוניים. השפלה וקשיים עסקיים. אפשר לעבור את זה. יהודים עברו את זה כבר מאות שנים.

לא רק באלוהים האמין גוטליב. גוטליב האמין גם באדם. גרמניה הייתה ביתו ומולדתו. מדינה שלא תבגוד בו. אף לאחר שהוא נושל מנכסיו והפך לשכיר בעסק שלו כתב כך: 

זה היה אירוע גדול בין  10–8 בבוקר הגיעו אלינו הביתה האורחים מהפירמה ואחר הצהרים משעה 9–5 ב״לייפציגר שטרסה״. אני מאמין שהאנשים שבאו, היו אכן כנים ביחסם אלי, אבל זה נראה לי כניצוץ אחרון. בשמחה שאלתי את עצמי עד מתי?

עד מתי? היום אנחנו יודעים את התשובה. האמונה באנשים החלה להיסדק, אך לא האמונה באל. וכך הוא מסיים את דבריו באותו מכתב שהבאתי בפתיחה:

מכאן גם המסקנה שהצלחה לא צריכה להביא ליהירות כמו גם הרס של מפעל חיים אינו מתיר הפסקת הכרת התודה לבורא. מי שמאמין שהוא בעליו של רכושו, הוא חש את האבדן כאסון הגדול ביותר. מי שרואה את עצמו, כמוני, כאחראי על אחת מהטובות של ה׳ שהופקדו בידיו, הוא מצטער כמובן שאבדה לו משרת ״האמרכלות״. אבל מאחר והוא בכל זאת מאמין שהוא ניהל את העבודה כראוי, ומדובר כאן כמובן באביכם שיש בו אמון בה׳, שהוא גם יתן לו תפקיד ניהולי חדש. וכך אינני מדוכא לגבי עצמי ולגבי העתיד, כפי שאתם מתארים לעצמכם. אבל אני מדוכא מכך שאני שהייתי ״הרועה״ של עובדי היהודיים, לא אוכל להמשיך בכך. אבל עובדה זאת צריכה להשפיע על מצב רוחי רק עד גבול מסוים. ״שבת נחמו״ ולאחר מכן ״חודש התשובה״ אבל גם ״ימים טובים״ של הימים שיבואו, הם ימים טובים, שכן כל מה שבא מה׳ יהיה לטובה ולברכה (2/8/1938)

עד מתי גוטליב? עד מתי עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹקים וָמֻת.

לא גוטליב. לא איש האמונה הבודד. מנושל מנכסיו ומגורש מביתו, כל מכריו הגרמנים עזבוהו לנפשו והוא שניסה למלט את עובדיו היהודים ולדאוג לתנאי פנסיה לעובדיו שאינם יהודים, נשאר מאחור. מאמין ובודד, כולו הדר ואמונה.

וכך כותב גוטליב במכתב האחרון שיש לנו ממנו:

הפסוק הראשון של תפילת "אשרי" הוא מתהילים פרק פד׳ פסוק ה׳ "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה". הפסוק השני הוא מפרק קמד׳ פסוק ט"ו "אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו". הפסוק השלישי של התפילה הוא מפרק קמה׳ פסוק א׳ ״תהילה לדוד ארוממך…״. 

הפסוק השני נאמר ארבע פעמים בכל יום ובשבת אפילו  חמש פעמים. אז כאמור, אנחנו אומרים ארבע פעמים ביום ״אשרי העם שככה לו..״ (Heil dem Volk, dem so Geschieht)  ולמרות המתרחש, אנו אומרים בסוף הפסוק, "אשרי העם (שגם בתנאים אלו) ה' (המאפשר שכך יקרה לעמו) הוא אלוקיו". זה מראה את הגדולה של עמנו ומבטיח לאלו שחושבים כך, גם תוך כדי הדאגות הרובצות עליהם, את השקט של האיש המאמין בה'.

איני חושב שצריך להוסיף עוד מילים. אבל בכל זאת הערה אחת. אני מתמקד על המילה Heil אותה מילה שבוודאי העבירה צמרמורת בגוטליב ובכל יהודי אחר עת נשאגה מפי מיליוני פיות שהרימו את ידם והצדיעו לצורר ימח שמו, והנה זוהי אותה מילה ממש הנאמרת על ידינו עד היום בתפילות.

צדיק באמונתו יחיה. פסוק זה מהנביא חבקוק משובש פעמים רבות. האמונה היא שמאפשרת לצדיק לחיות. בלעדיה חייו אינם חיים ואילו איתה גם במותו הוא חי.

אין לנו מכתבים נוספים מגוטליב. גוטליב סבל ממחלת הסוכרת וכאשר גורש לטרזין ולא יכל היה לקבל את התרופות הנחוצות, בוודאי ידע שקיצו קרוב. לו היה כותב משם מכתב אחרון היה חותם אותו כך:

"וַיֹּאמֶר- עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ"

גוטליב אליקום ביר, נולד בז' סיוון התרל"ח (יום טוב שני של שבועות) 8/6/1878  ונפטר בתאריך  ה' מרחשוון התש"ג (16/10/1942) בגטו טרזין.

גוטליב ביר 1878-1942

מאמרים נוספים בנושא:

גטו טרזין

והעיר ברלין נבוכה

Die Biers haben hier gewhont (כאן גרו הבירים)