לוט ומידת הרחמים

בפרשת השבוע אנו רואים בהפתעה מסוימת שלוט מצליח במקום שאברהם נכשל.

כאשר הקב"ה מספר לאברהם על תוכניתו לגבי סדום ועמורה, אברהם מזדעק: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע" ומתחיל מעין משא ומתן, אבל אברהם לא מביא ממש טיעונים בזכות סדום אלא מציין שאם יש מספר מסוים של צדיקים ראוי שהם יצילו את כל הערים. הקב"ה למעשה מסכים עימו, בוודאי שאין כוונה להרוג את הצדיקים עם הרשעים ובוודאי שגם צדיקים מעטים יכולים להציל עיר אבל ולמרות שמספר הצדיקים הנדרש להצלה, יורד בכל פעם בסופו של דבר, העניין מגיע למבוי סתום. לאברהם אין עוד מה לומר, והתוכנית האלוקית ממשיכה כמעט כרגיל.

אפשר לחשוב שמאמצי אברהם הועילו לפחות להצלת לוט, אולם התורה מוסרת לנו כי" וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת-אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט.." כלומר לוט בכל מקרה היה ניצל בזכותו של אברהם. וכמו כן גם ללוט זכויות משלו, בכך שנהג הכנסת אורחים נאותה, אם כי בבלבול מסוים בהצעתו לתת את בנותיו לאנשי העיר.

בכל אופן, כאשר לוט שומע על הגזירה הוא לא מנסה לשנות כלום ולא פונה אל ה', אולם כאשר הוא כבר מחוץ לעיר הוא מבקש: "יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי: כ הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי: " ולמעשה מציל כך עיר שלמה, יותר ממה שאברהם הצליח לעשות.

איך ניתן להבין זאת? לדעתי אפשר ללמוד כאן שני דברים.

הדבר הראשון הוא אופי הנהגת ה' בעולם ונלמד זאת מתוך מקרים דומים של רצון ה' להחריב. המקרה הראשון הוא במבול, נח מקבל ידיעה על המבול אך לא עושה דבר ומעירים המפרשים שהיה לו להתפלל על בני דורו, אבל מאיפה שנוח ידע זאת? התפיסה באותו זמן הייתה, זה אלוקים, העולם שלו, שיעשה מה שהוא רוצה. עם סיבה או בלי סיבה זה בכלל לא משנה. למעשה תפיסת האלילות היוונית בה "האלים" מתעמרים בבני האדם להנאתם דומה לתפיסה זו.

התורה כמובן שוללת תפיסה זו ואברהם הוא הדוגמה לכך. לא ייתכן מצב כזה של חורבן, של הריגת צדיק עם רשע והצדיקים בוודאי יכולים להינצל. יותר מכך צדיקים יכולים להציל גם אחרים. לא צריך שכל העיר יהיו צדיקים גמורים, מספיק שיש כמה ובזכותם העיר ניצלת. עוד יותר מכך, אסור שתהיה שרירותיות. אם מישהו חטא, גם עיר שלמה, יש לעשות משפט הוגן ולכל עבריין מגיע סניגור ואברהם שיודע בדיוק שחמישים צדיקים לא יהיו, וכנראה גם עשרה אין מנסה בכל זאת. זו מידת הדין, וברגע שמתברר שאין עשרה צדיקים, לאברהם אין יותר טיעונים. זו מידת הדין, בוצע משפט, משפט הוגן, אין זכויות והדין צריך להיעשות.

אולם לוט, מראה שיש אפשרות נוספת, אפשרות של לפנים משורת הדין, אפשרות שגם היא אינה קיימת כמעט בעולם הקדום, ואף נחשבת לאבסורדית, והיא היכולת להפוך את הדין.

מי שנהג כך, ואולי למד ממעשה לוט היה לא אחר מאשר משה רבנו, שבחטא העגל, פחות או יותר עוצר את הקב"ה כפי שנאמר בפסוק: "י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:" כבר רש"י אומר שהקב"ה נותן פתח למשה ומשה כמובן יודע שלמרות שהדין דין, יש פתח הצלה ומיד משה מנצלו " יא וַיְחַל משֶׁה אֶת-פְּנֵי ה' אֱלקָיו..."

הדבר השני שניתן ללמוד הוא שבקשתו של לוט לא הגיע מתוך מחשבה עמוקה. בוודאי שלא היו לו שיקולים של מידת הדין ומידת הרחמים. גם באופן אוביקטיבי הרי הוא כבר ראה שבאים להצילו, שהוציאו אותו מהעיר ובוודאי שיתירו לו זמן גם לנוס להרים. לוט לא חשב לעומק, אלא פעל במתוך מצוקה אמתית שהוא היה בה.

עירו נהרסה, בנותיו הנשואות נשארו בה ונספו, לברוח להרים ולחיות כאיש מערות, לאחר שהתרגל לחיים בעיר נראה עבורו כיאוש טוטאלי ודומה כבר למוות. מתוך מצוקה זו, לוט פשוט מבקש. 

בקשה כזו, מסתבר להפתעתנו חזקה יותר מאשר דברי אברהם העומד וצופה מן הצד, ובקשתו היא כללית על ערים ואנשים שאינו מכיר, ואינה מתוך מצוקה אישית.

את מידת הדין פגשנו כבר בספר בראשית ובסיפור זה אנו פוגשים את מידת הרחמים במלוא תפארתה. נמצאנו למדים כי מידת הרחמים קיימת בעולם, ואדם הנמצא במצוקה קשה , יכול פשוט לבקש, ללא טיעונים, ללא הנמקות וללא הצדקות, בקשה שיכולה להפוך את מידת הדין למידת רחמים.

הדף הראשי לפרשת וירא 

המלאכים מוציאים את לוט ומשפחתו מסדום - אנטוני ואן דייק