למה אוכלים מצות בפסח?

מדוע אוכלים מצות בפסח? לכאורה התשובה מפורשת בפסוק (שמות י"ב לד): "ויִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל-שִׁכְמָם" וקצת אחר כך: "וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם", אולם בני ישראל עוד נצטוו על המצות קודם לכן בציווי הפסח (פסוק ח'): "ואָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".

נעיין מעט במבנה פרק י"ב בספר שמות. בתחילת הפרק מופיע ציווי ארוך של ה' למשה ואהרון, הציווי מפרט את קורבן פסח מצרים, את נתינת הדם על המזוזות והמשקוף את צורת אכילת הפסח (עם מצה ומרור, צלוי על קרבו וכרעיו ובחיפזון מוכנים לצאת לדרך) ומתאר את הצפוי למצרים באותו לילה.

לאחר מכן מגיע ציווי שונה על חג לדורות מפסוק י"ד :" וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ", בציווי זה לא מוזכר דבר על קורבן פסח, אלא רק ענייני מצות, מקרא קודש ואיסור עשיית מלאכה, והיתר אוכל נפש. הנה הפסוקים:

טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי:
טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלָאכָה לֹא-יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל-נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:
יז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:
יט שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
כ כָּל-מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:

מתוך שישה פסוקים, חמישה עוסקים בצורה כזו או אחרת בחובת אכילת המצה ובאיסור אכילת החמץ, במה שנראה אוסף של חזרות.

לאחר מכן (פסוק כ"א) משה קורא לזקני ישראל, לא לכל העם ומעביר להם את הציווי של הקב"ה, אולם אך ורק את עיקרו הנוגע לפסח של אותה שנה, בהשמטת עובדת אכילת הפסח על מצות ומרורים, בהוספת איסור לא לצאת מפתח הבית עד הבוקר וללא שום אזכור של דיני המצות, אפילו בציווי המופיע לדורות אלא ברמז בלבד, במילה דומה ושמרתם, שמופיעה בציוויי ה' (פסוק י"ז) ושמרתם את המצות ובדברי משה (כ"ד) ושמרתם את הדבר הזה.

לאחר מכן מופיע סיפור המעשה עצמו, ובו שני הפסוקים הידועים שהבאנו בפתיחה והם נראים הטעם לעניין אכילת המצות בפסח.

מתיאור הפסוקים עולה מסקנה ברורה. את קורבן הפסח יש לאכול עם מצות ומרורים, אולם את מה שאנו מכנים כיום חג הפסח, שהוא למעשה חג המצות, לא נצטוו בני ישראל כלל באותה שנה, אלא ציווי זה היה ציווי לדורות לשנים הבאות.

ננסה עכשיו לתאר את השתלשלות העניינים בבית יהודי טיפוסי במצרים. במשך חודשים ארוכים בני ישראל רואים איך המצרים חוטפים מכה אחרי מכה ללא הועיל. אולי הייאוש גדל יותר, הרי מי יכול לקבל תשע מכות קשות ולא לשלח את בני ישראל, אבל כולם מבינים שהפעם הולך להיות משהו אחר. כבר בעשירי לחודש לוקחים שה, ובארבע עשר שוחטים אותו ומבינים שהיום זה היום.

שחיטת השה, אלוקי מצרים, מסמלת את היציאה לחירות והשחרור ממצריים. אבל למה בלילה הזה צריך לאכול דווקא מצה ומרור?

המצה, כשמה כן היא לחם עוני, לחם של עניים ועבדים, שבעיקר אין להם זמן. הרבה מאתכם ומאתכן מכינים חלות ולחמים יודעים שהדבר לוקח זמן. בעיקר שהבצק יתפח, לפעמים שעה, לפעמיים שעתיים, לפעמים כל הלילה.

הרבה מאתנו גם הכינו מצות לפסח. תוך עשר דקות מהרגע שערבבנו את המים והקמח יש כבר משהו, שאפשר לאכול. לא צריך הרבה זמן.

בני ישראל מצטווים שבאותו לילה, שהוא די מפחיד, כי אף אחד לא יודע מה יקרה ובינתיים מצרים רואים איך שחטנו את האלוקים שלהם, ואולי יבואו פעולות נקמה, והשעבוד אולי יסתיים אבל גאולה עדיין אין, צריך להמשיך לאכול מצות ומרורים. ומה עם שאר הבצק? שאר הבצק יהיה מונח בצד עד הבוקר, ואז נאפה ממנו לחם.

לקראת חצות, את רוב הבשר כבר סיימו לאכול, ובחצות הלילה מחזה אימים, והצעקות מתחילות. לא ברור מה קורה ולצאת מפתח הבית אסור בציווי של משה. אין ווטצאפ אבל כנראה אפשר להבין מהצעקות שמשהו נורא מתרחש ושוב באות הדאגות, האם הדם על המשקוף והמזוזות אכן יעצור את המשחית?

מכת הבכורות הייתה בחצי הלילה ברגע אחד. גם לפרעה לוקח זמן להבין מה קורה, אבל בוודאי שפקודת הגירוש הייתה בלילה (ל"א): "וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה". גם אנשי מצרים דופקים כל אחד על דלת שכנו ומגרשים אותם. בלילה.

על השאלה אם יצאו ביום או בלילה, ועל הסתירה לכאורה בין הכתוב בעצם היום הזה בפסוק מ"א לנאמר "ליל שימורים... הוא הלילה" הזה לא נענה כאן, אבל מי יודע מתי יהיה אפשר לאפות לחם, ולכן אין ברירה אלא גם את הבצק שהונח בצד, יש להכין עוגות מצות, שיהיה משהו לאכול בדרך וכך אף על פי שלא היה ציווי אכילת מצה בפסח מצרים, כך קרה בפועל.

כיום אנו אוכלים מצות ונמנעים מחמץ לזיכרון אותו פסח, אולם באותה שנה, בני ישראל, בוודאי שרצו לאכול כבר לחם ולהרגיש את הרגשת החורין. הדבר לא נאסר להם אך גם לא התממש בפועל. למה?

נראה שאכילת הלחם מסמלת שלב מתקדם יותר בגאולה. לא רק סיום השעבוד ויציאה ממצרים, כי לצאת סתם ללא מטרה היא פעולה חסרת טעם. המשנה באבות אומרת "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". ואמנם היה אפשר לצוות על בני ישראל לא לאכול לחם, אולם בדרך בה הדברים מתגלגלים, ובכך שאוכלים מצות, וכאשר הן נגמרות עוברים לאכול מן שמיימי, מבינים שהיציאה ממצרים אינה מטרה בפני עצמה. היא נקודת ההתחלה בלבד, ויש עוד שתי נקודות חשובות, הראשונה היא כמובן מתן תורה, אותה הגשמה הנבואה למשה אי שם בתחילת ספר שמות (ג' יב): "וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". אבל נקודה אחרת היא אפילו חשובה יותר. היא כל כך חשובה, שהתורה טורחת לסיים בה את סיפור פרשת המן, המופיע בפרשה הבאה פרשת בשלח, בפסוק מופלא, שלו הייתי מדבר בשבוע הבא, יכולתי להאריך בו רבות, פסוק המקדים את זמנו (ט"ז לה): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-בֹּאָם אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת-הַמָּן אָכְלוּ עַד-בֹּאָם אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן". מאיפה בשלב הזה, אנחנו בפרשת בשלח להזכירכם, הגיע עניין הארבעים שנה? מעתה העניין ברור. המהלך, שהחל ביציאת מצרים, בהשתחררות מפרעה, לא יסתיים, עד הכניסה לארץ ישראל. רק שם אפשר יהיה לאכול לחם. רק שם תושלם הגאולה.

מצות  יד לפסח

לדף הראשי לפסח

לדף הראשי של פרשת בא