אברהם מנסה להציל את סדום

כאשר אברהם שומע כי גורלן של סדום ועמורה ויתר ערי הכיכר נגזר, הוא פונה לקב"ה בניסיון לבטל את גזר הדין. במאמרנו על "לוט ומידת הרחמים" הראנו שאברהם אינו פונה בבקשת רחמים על אותן ערים, אלא מנסה למצוא להן זכות כלשהי. ננסה כעת להבין מדוע אברהם לא פנה לקב"ה באמצעות מידת הרחמים.

נזכיר כי לאחר שאברהם חזר ממצרים, היה ריב בין רועי לוט לרועי אברהם, והם נפרדו כאשר לוט בוחר לשבת באזור סדום, אפילו שהם אנשים רעים וחטאים, וכנראה המוניטין שלהם בתחום היה ידוע כפי שמעידה התורה (יג יג): "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד". בכל זאת לוט כנראה לא ישב עדיין בסדום ממש כפי הנאמר בפסוק קודם: "אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם", עד ולא עד בכלל.

שנים עברו ואברהם נאלץ להתערב במלחמה שלו אין חלק בה. סכסוך אזורי על ענייני מיסים מסתיים במלחמה ובה לקחים אנשי סדום ורכושם כשלל. גורלו של מלך סדום אינו ברור מהפסוק (יד י): " וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֵרָה נָּסוּ" ניתן להבין שהמלכים עצמם הצליחו לנוס ולהתחבא ולא נלקחו כחלק מהשלל. באותו מקום מתואר כי לוט כבר יושב ממש בתוך סדום. אם מקודם לוט רק היה ליד סדום עכשיו הוא כבר חלק מהם.

בכל אופן, אברהם שומע על האירועים מארגן צבא קטן ויוצא למטרה שלא נכתבה, אולם בפועל, אברהם מכה את ארבעת המלכים ומשחרר את כל השבויים. 

כאן כבר עולות כמה שאלות. מה הייתה מטרתו של אברהם? לו אברהם רצה לשחרר אל לוט, הרי שלא היה צורך לצאת כלל למלחמה, אברהם ידוע כאיש עשיר, והיה אפשר לארגן עסקה בה אברהם היה קונה (פודה) את לוט ומשפחתו.

תשובה אפשרית היא כי אמנם אברהם התעניין בעיקר בלוט, בכל זאת הוא בן משפחה, אולם ידע שלא משנה מה יקרה, ללוט אין יותר מקום במשפחת אברהם. לוט לא יוכל להשתלב מחדש תחת אברהם, והמחשבה שאולי הייתה קיימת בעבר שלוט יהיה היורש של אברהם, כבר אינה אפשרית. 

ועדיין אברהם אינו יכול להשלים עם המצב שלוט הוא חלק מסדום עצמה וניסה לייצר עבור לוט מציאות אחרת, בה לוט עדיין יהיה קשור לדרכו של אברהם ולא יתנתק ממנה לחלוטין, מה שבוודאי יקרה לו יגלה ויימכר לעבד הרחק במזרח. לצורך כך, אברהם משחרר את כל אנשי העיר במטרה ליצור הזדמנות חדשה עבור כולם, ולהפוך אותם למקומות יישוב, כדוגמת ידידי אברהם, שאמנם לא קיבלו עליהם את דרך ה' אך בוודאי היו אנשים טובים, ובלשוננו נאמר שהקפידו על שבע מצוות בני נח.

ואכן הדבר נראה כמתאפשר. אברהם מחזיר את הרכוש, מלך סודם יוצא לקראתו, מה שמחזק את ההשערה שהמלך ברח באמצע הקרב והתחבא במקום כלשהו תוך כדי נטישת שאר אנשי העיר, ומלכיצדק המתואר ככהן לאל עליון מברך את אברהם. נראה לכאורה שזו התחלה של משהו חדש, אולם בטרם אברהם יכול לענות לברכתו של מלכיצדק, מתפרץ מלך סדום וטוען: 

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" - כוונותיו הטובות של אברהם מתנפצות באחת על רקע המציאות. מלך סדום, במקום להכיר תודה ולקבל עליו דרך אחרת, רוצה את הנפש. על הרכוש הוא מוותר, כסף בא וכסף הולך, אבל על האנשים, ובעיקר על דרכי ההתנהגות שלהם הוא אינו מוכן לוותר. מלך סדום אומר לאברהם בצורה גלויה, אל תתערב בחיים שלנו, אל תנסה לשנות אותנו, אנחנו נישאר כמו שהיינו.

כאשר אברהם יוצא לארץ כנען אומרת התורה: "ויִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". ורש"י במקום מפרש: "אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". זה בדיוק מה שמלך סדום לא רצה, הדבר האחרון שמעניין אותו הוא להתגייר או אפילו קצת לשפר את מעשיהם הרעים ולקבל את שבע מצוות בני נח.

אברהם מבין מה עומד מולו ומבין שהמצב אצל אנשי סדום אבוד תגובתו: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" המתפרשת לרוב על כך שאינו מוכן לקחת רכוש, מקבלת משנה תוקף. הרכוש כלל לא מעניין את אברהם, יש לו מספיק רכוש משלו, ואין לו מה לעשות עם רכוש נוסף. למרות שהביטוי "הֲרִמֹתִי יָדִי" הוא בפשט לשון של שבועה, אפשר לומר שאברהם למעשה "מרים ידיים" ונכנע מהאפשרות שיצליח לשנות משהו באנשי סדום. אברהם היה מוכן לקחת אחריות על אנשי סדום ולהנחותם בדרך הישר, אבל שינוי כלשהו, ולו הזעיר ביותר, צריך לבוא מהאנשים עצמם (וזה כמובן המקום להזכיר את אנשי נינוה בספר יונה).

ועדיין כאשר אברהם שומע על כוונתו של הקב"ה להפוך את סדום הוא מזדעק. הרעיון שערים שלמות יחרבו חורה לאברהם והוא מטיח דברים לא פשוטים, אמנם בצורה מכובדת, כלפי מעלה: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע". ומכאן מתחיל משא ומתן על מספר הצדיקים הדרוש להציל את הערים, אולם אברהם יודע, מתוך היכרותו עם אנשי סדום שההצלה תוכל לבוא רק מתוך העיר. אפשר בהחלט לבקש במידת הרחמים שבעבור חמישים צדיקים או אפילו אחד, הערים יינצלו, אולם אותו גרעין המאפשר הצלה אינו יכול להיות חיצוני לערים אלא פנימי בתוכם. בסופו של דבר כאשר אין אפילו עשרה צדיקים, לערים עצמם אין זכות קיום, ואם יש פחות צדיקים, הם כבר יינצלו.

אברהם יכל לבקש מה' שלא יהפוך את סדום, ייתכן אפילו שהקב"ה היה נענה לבקשתו של אברהם, אולם מה המטרה בכך, גם למידת הרחמים חייבת להיות הצדקה כלשהי, פתח ולו הזעיר ביותר שיאפשר אותה, אפשרות שלאחריה יבוא שינוי כלשהו לטוב. כל אלו לא היו קיימים כלל.

ובכל אופן, צדיק אחד בסדום היה, לוט עצמו וזכותו וזכות אברהם אכן הצליחו להציל את העיר צוער, אבל זאת בגלל תפילתו ובקשתו של לוט עצמו, שהיה חלק מהצרה, ואמנם את עירו לא הצליח, ואולי גם לא רצה או יכל אחרי החוויות הקשות שעבר שם בלילה הקודם, אבל לפחות עיר אחרת ניצלה, ובכך התקיימה גם הבטחתו של הקב"ה "לא אשחית".

סדום ועמורה - ג'ייקוב דה וט השני 1680