מדינת ישראל ובית המקדש השלישי - מחשבות לקראת יום העצמאות

האם מדינת ישראל היא בית המקדש השלישי?

השאלה האם מדינת ישראל היא בבחינת "בית מקדש שלישי" מעוררת מחשבה ומורכבת. במבט ראשון, המתמקד בהיבט הפולחני-דתי הטהור של המקדש, התשובה נראית שלילית מניה וביה. הרי אין כיום עבודת קורבנות ופולחן כפי שהתקיימה בימי קדם. אך למקדש בירושלים היו רבדים נוספים – לאומיים, חברתיים ומשפטיים – ובהקשרים אלו, ניתן לזהות קווי דמיון ואף הקבלה מסוימת למדינת ישראל בת זמננו.

כנסת ישראל

מרכזיות המקדש והמדינה

ראשית, המקדש היווה מוקד מרכזי ובלבדי לעם ישראל כולו. הוא סימל אחדות והיה שייך לכלל, כפי שמשתקף במסורת שירושלים לא נחלקה לשבטים אלא שכנה בשטח המשותף ליהודה ובנימין. בדומה לכך, מדינת ישראל היא כיום המרכז הלאומי, התרבותי והרוחני הבולט ביותר של העם היהודי בעולם. היא נתפסת, לפחות ברמה ההצהרתית והרעיונית, כשייכת לכל יהודי באשר הוא, מעבר להבדלי עדות, זרמים והשקפות אישיות.

תפיסה זו של המדינה כ"בית" קולקטיבי, המזכירה את רעיון "הבית הלאומי" מהצהרת בלפור, מדגישה את הפן הלאומי. אולם, לשורשיה הדים עמוקים כבר בתקופת שיבת ציון שלאחר גלות בבל, כפי שמתואר במקרא.

הדים משיבת ציון

כידוע, שיבת ציון הראשונה מבבל ומפרס הייתה תהליך הדרגתי שבו השתתף מיעוט מן העם. אף בית המקדש השני לא נבנה מיד עם שובם. עם זאת, עבודת הקורבנות הציבורית חודשה עוד קודם לכן, עם הקמת המזבח בלבד, כמתואר בספר עזרא: "מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה' וְהֵיכַל ה' לֹא יֻסָּד" (עזרא ג', ו'). העולים לא המתינו לבניין מושלם שירד מן השמיים, אלא פעלו בהתאם ליכולתם ונסיבות זמנם, והתחילו בבנייה ובעשייה המעשית האפשרית. ברוח זו, ניתן לראות בהקמת מדינת ישראל, גם אם אינה כוללת (לעת עתה או בכלל) את חידוש הפולחן הקורבני במתכונתו הקדומה, צעד ראשוני וחיוני של בנייה מחודשת, מעשה של "אתחלתא", בדומה למעשה אבותינו בימי עזרא ונחמיה.

מקום המשפט

היבט נוסף של המקדש היה היותו משכן לסנהדרין – המוסד השיפוטי וההלכתי העליון, שבו סמכות הדת והמשפט היו כרוכות זו בזו ונתפסו כמקשה אחת. בימינו, קיימת הפרדה ברורה יותר בין התחומים, וחשוב מכך – אין כיום מוסד דתי המוסכם על כלל הציבור היהודי, וספק אם מוסד כזה אפשרי בעידן של פלורליזם דתי וחילוניות נרחבת. המציאות הנוכחית, לרבות מקומו ותפקודו של מוסד הרבנות הראשית, רחוקה מלשקף את דמותה ההיסטורית של הסנהדרין כסמכות מאחדת ומכוונת לכלל האומה.

אחריות ומחויבות נמשכת

המדרש בתלמוד הירושלמי (יומא פ"א ה"א) קובע אמירה נוקבת: "כל דור שאינו נבנה [בית המקדש] בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו". ברצוני להציע פרשנות סמלית לפועל "נבנה" בהקשר הרחב יותר של בניין האומה והמדינה. ייתכן שהכוונה אינה רק לבניין הפיזי שהושלם בעבר, אלא לתהליך מתמשך, בזמן הווה. דור שאינו מוסיף נדבך על הבניין הקיים, שאינו עמל לשפרו ולתקנו, הרי הוא כמחריבו במחדליו. אין הכרח לסיים את המלאכה כולה בדור אחד, כפי שמלמדת אותנו המשנה במסכת אבות (ב', ט"ז) בשם רבי טרפון: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה".

דווקא בימים אלה (אייר התשפ"ה), על רקע המחלוקות הפנימיות הקשות, אובדן האמון במוסדות המדינה השונים  (שמצידם לא עושים מאמץ רב לזכות ביותר אמון), הטלטלה העזה שפקדה אותנו בשבעה באוקטובר והאתגרים הכבדים הניצבים בפנינו, מוטלת עלינו חובה כפולה ומכופלת. עלינו לזכור כי המלאכה לא תמה. האחריות להמשיך ולהשקיע בבניינה, בחיזוקה ובתיקונה של מדינת ישראל – ה"מקדש" המודרני, לא במובן הדתי בלבד, אלא במובים הרחבים יותר – מוטלת על כתפינו. זהו בניין מתמיד, המצריך טיפוח, אחריות ותחזוקה בלתי פוסקים.

לדף הראשי של יום העצמאות