בפרשת עקב, מופיעה ארץ ישראל לרוב. מאמר זה יתמקד בשתי ההופעות של ארץ ישראל המנגידות אותה למקומות קודמים בהם היו בני ישראל: ארץ מצרים והמדבר.
בפרק ח' פסוקים ז-י מופיעה ההשוואה הראשונה:
גם אם טעם המן היה משתנה כמדרשים, האדם צריך גיוון בחייו ואכילת מספר מסוים של מזונות. מי לא שמע או אמר את הביטוי הבא: "כמה פעמים אפשר לאכול???", ועכשיו מתברר העינוי. העינוי אפילו גדול יותר. את המן לא ניתן לשמור. אסור לשמור את המן. יש לאסוף כמות מספיקה בדיוק ולגמור אותה. מה יהיה מחר? כל יום צריך לקוות מחדש שנקום בבוקר ונמצא מן. אמנם לאחר עשרים שנה ייתכן ובני ישראל התרגלו למן, אולם החשש תמיד ניקר, שמא מחר בבוקר לא יהיה מן (במאמר מוסגר זוהי בעייה הידועה כבעיית האינדוקציה. אנו מסיקים מסקנות לגבי העתיד על סמך נסיון העבר, למרות שאין שום סיבה לעשות כן. הדוגמה הקלאסית היא שמחר בבוקר השמש תזרח מאחר והיא זרחה באלפי הבקרים האחרונים).
רק ביום ששי, היה אפשר לאסוף מן ליומים וככה ידעו האנשים שלפחות לשבת יהיה להם מה לאכול ובכך לשמוח להנות ולנוח ביום השבת. רעיון זה עונה על השאלה ממה בני ישראל היו צריכים לנוח בשבת. כידוע בני ישראל לא עבדו או נזדקקו לעשות מלאכה כלשהי, כל צרכם הגיע באופן ניסי, אבל גם באיסוף המן הייתה טרחה לא מעטה. בשבת בני ישראל יכלו לנוח מהדאגות החומרית. כבר כשנכנסה שבת ידעו כולם כי למחר יש אוכל ואין צורך לטרוח.
והנה בארץ ישראל הדברים משתנים. המים קיימים בארץ, הם אינם ניסיים והארץ מגדלת כל טוב. שבעה מינים טובים מפורטים בפסוק. איזה גיוון. אכן הלחם הוא מזונו העיקרי של האדם והוא גם בן הבודדים שאינו נמאס (ורבים אוכלים לחם מדי יום), אולם פרט ללחם, הטבעי, יש גם מינים נוספים, פירות טובים וחלב ודבש (חלב ודבש מופיעים במקורות אחרים). כמו כן האכילה אינה במסכנות. אין צורך לקבץ אוכל דבר יום ביומו. יש גידולים, יש אסמים, אפשר לאגור פירות ירקות וזרעים. הארץ עשירה אולם צריך לעבוד בשביל העושר, את הנחושת צריך לחצוב, היא אינה מונחת כך שרק צריך לקחתה. עבודה תהיה, אולם יהיו לה תוצאות. במצב כזה האדם אכן יכול לאכול ולשבוע (והשביעה היא שוב ההרגשה שלא צריך לאכול עכשיו כי יהיה גם מה לאכול מחר) ולברך את ה'. ארץ ישראל מוצגת כהנהגה הטבעית ולא כהנהגה ניסית. האדם עמל ועובד למזונו ורואה בכך ברכה.
בהמשך הפרשה ארץ ישראל מושוות לארץ מצרים בכמה פסוקים שהם מהיפים ביותר שיש בתורה בכלל ובשבחה של ארץ ישראל בפרט, פרק י"א י-יב:
זרימתו של נהר הנילוס קבועה ועוצמתה משתנה. באביב, זרמי הנהר נושאים איתם את זרמי הגשמים מעומק היבשת השחורה, גשמים הנושאים איתם אדמה עשירה במינרלים. הופעת מי הגשמים האלו שהייתה תמיד באותו זמן בשנה, גרמה גם לכוכב סיריוס, כוכב הנראה בבירור בשמי מצרים בעונה זו, להיהפך לאל ולכוכב המבשר את השפע).
האדמה העשירה ממרכז אפריקה עברה אלפי קילומטרים והתפזרה בשטח הדלתא של מצרים. כל מה שנשאר לעשות הוא לזרוע ולחכות שהגידולים יגדלו, בדיוק כמו שפסוק י' אומר. את השדה אפשר להשקות עם הרגל, מזיזים את המים ממקום למקום. גם סביב הנילוס לפני הדלתא, יש רצועה דקה של ירוק למרחק קילומטרים בודדים. הקמת סכר אסואן, שינתה לחלוטין את התנאים החקלאיים במצרים שהיו זהים במשך אלפי שנים, והיא אחד הגורמים לכך שלמדינה הענקית, אין כמעט יכולת להאכיל את אנשיה.
הסכם השלום עם ישראל תרם מעט בכך שהמצרים מתחילים לאמץ טכנולוגיות גידול והשקייה חדשניות עדיין רק בקירבת הנילוס אולם יישומם בצורה מלאה עודנו רחוק. תמונת לווין זו ממחישה. הדלתא ירקוה לגמרי ובשאר ארץ מצרים פס צר בעובי כעשרה קילומטרים (לעיתים עד עשרים) לאורך הנילוס. פרט לכך כלום.
ארץ ישראל שונה ממצרים. בישראל המים מצויים בכל מקום, אולם קיומם הוא "למטר השמים תשתה מים". המים קיימים בכל מקום אולם לא בכמויות הבלתי נגמרות שיש בנילוס שתמיד היו ותמיד יהיו (כל עוד האדם לא מפריע), אלא יש לחכות לגשם. לכאורה לארץ מצרים מעלה. המים שם זמינים תמיד. אולם פסוקים אלו מדברים על מעלתה הרוחנית של ארץ ישראל. בניגוד לכל הארצות בהם יש משטר מים קבוע (לשטפונות או לבצורות) בארץ ישראל הדברים תלויים באנשים ובמעשיהם. למטר השמים תשתה מים. את הארץ הזו ה' דורש ועינו בה. בארצות האחרות ה' משאיר לחוקי הטבע לעשות את עבודתם אך בארץ ישראל יש מעלה מיוחדת. מעלה גבוהה זו של הקרבה לה' היא הייחוד הגדול של ארץ ישראל.
אולם אין הדבר פשוט אלא דווקא מחייב מאד. פרשת והיה אם שמוע, הפרשה השנייה של קריאת שמע, מופיעה מיד לאחר פסוקים אלו והיא בהחלט מרחיבה ומבארת את הדברים ומציגה את שמירת המצוות כתנאי הכרחי ל: "וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ".
גם בימינו בעיית המים היא חריפה ובכל שנה אנו מייחלים לגשמים משמעותיים שימלאו את מקורות המים הנתונים בחוסר רב. לאחרונה מדובר רבות על פרוייקטים של התפלת מים שימלאו את המחסור, אולם אין זה נכון. התפלת מים תפתור רק חלק מהבעייה ותייצר בעיות חדשות לרוב. ההתפלה דורשת אנרגיה מרובה שתתרום לאפקט החממה. מתקני ההתפלה הם גדולים ויתפסו שטח ניכר ליד החופים. קיבולת ההתפלה מוגבלת ועיקר תוצרתה מים לחקלאות. מים מותפלים חסרים מינרלים כדוגמת מגנזיום וההשפעה לטווח ארוך אינה ידועה. בעייה שהתפלה לא תפתור כלל היא מים לטבע. חידוש המאגרים הטבעיים חיוני. באסון הכרמל בחנוכה, היה ברור כי השריפה הגיעה למימדים אדירים עקב הבצורת והאדמה היבשה. אדמה וצמחייה לחה היו ממתנים מאד את עוצמת האש. גם הנחלים ומעיינות המים הטבעיים דורשים את שלהם אחרת הם מתייבשים. לאחרונה שוקמו מספר מקומות במדינה. נחל עין גדי שוקם וכל שאיבת המים עברה לתחתיתו וגם נחל עיון שוקם וזורמים בו (מעט) מים כל השנה. ההתפלה יכולה לסייע בכך שתשחרר משאבים ותיתן למקורות המים מספיק זמן להשתקם ובכך ארץ ישראל תשוב להיות "אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר".
אבל לא רק על מים מדובר. ארץ ישראל היא המקום בו יש השגחה ישירה של הקב"ה לטוב ולרע. זה מתגמל אולם זה קשה ומחייב. עמי כנען לא היו ראויים להשגחה זו, אולם ההשגחה לא פסקה, אלא עמי כנען הוחלפו בעם ישראל. גם עם ישראל נמצא פעמיים לא ראוי ויצא לגלות. זכינו להיות בדורות החוזרים לארץ, עוסקים בבנינה וחיים במקום בו יש השגחה ישירה של האל, והדבר מחייב אותנו.
בפרק ח' פסוקים ז-י מופיעה ההשוואה הראשונה:
"כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ"פסוקים אלו מופיעים מיד לאחר תיאור ההתנהלות במדבר ותיאורו של המן. בניגוד לפעמים הרבות בהם המן מתואר בצורה חיוביות כמזון משובח, אכילת המן מתוארת כעינוי. זאת לא בגלל טעמו של המן שהיה כצפיחית בדבש אלא בגלל שהמן היה מזון ליום אחד בלבד. המן הוא מזון בלתי מוכר, טעמו משונה וצריך גם להתאמץ להשיגו. אבל אם המן טעים מאד, מדוע אכיכתו יום אחרי יום היא עינוי?
גם אם טעם המן היה משתנה כמדרשים, האדם צריך גיוון בחייו ואכילת מספר מסוים של מזונות. מי לא שמע או אמר את הביטוי הבא: "כמה פעמים אפשר לאכול???", ועכשיו מתברר העינוי. העינוי אפילו גדול יותר. את המן לא ניתן לשמור. אסור לשמור את המן. יש לאסוף כמות מספיקה בדיוק ולגמור אותה. מה יהיה מחר? כל יום צריך לקוות מחדש שנקום בבוקר ונמצא מן. אמנם לאחר עשרים שנה ייתכן ובני ישראל התרגלו למן, אולם החשש תמיד ניקר, שמא מחר בבוקר לא יהיה מן (במאמר מוסגר זוהי בעייה הידועה כבעיית האינדוקציה. אנו מסיקים מסקנות לגבי העתיד על סמך נסיון העבר, למרות שאין שום סיבה לעשות כן. הדוגמה הקלאסית היא שמחר בבוקר השמש תזרח מאחר והיא זרחה באלפי הבקרים האחרונים).
רק ביום ששי, היה אפשר לאסוף מן ליומים וככה ידעו האנשים שלפחות לשבת יהיה להם מה לאכול ובכך לשמוח להנות ולנוח ביום השבת. רעיון זה עונה על השאלה ממה בני ישראל היו צריכים לנוח בשבת. כידוע בני ישראל לא עבדו או נזדקקו לעשות מלאכה כלשהי, כל צרכם הגיע באופן ניסי, אבל גם באיסוף המן הייתה טרחה לא מעטה. בשבת בני ישראל יכלו לנוח מהדאגות החומרית. כבר כשנכנסה שבת ידעו כולם כי למחר יש אוכל ואין צורך לטרוח.
והנה בארץ ישראל הדברים משתנים. המים קיימים בארץ, הם אינם ניסיים והארץ מגדלת כל טוב. שבעה מינים טובים מפורטים בפסוק. איזה גיוון. אכן הלחם הוא מזונו העיקרי של האדם והוא גם בן הבודדים שאינו נמאס (ורבים אוכלים לחם מדי יום), אולם פרט ללחם, הטבעי, יש גם מינים נוספים, פירות טובים וחלב ודבש (חלב ודבש מופיעים במקורות אחרים). כמו כן האכילה אינה במסכנות. אין צורך לקבץ אוכל דבר יום ביומו. יש גידולים, יש אסמים, אפשר לאגור פירות ירקות וזרעים. הארץ עשירה אולם צריך לעבוד בשביל העושר, את הנחושת צריך לחצוב, היא אינה מונחת כך שרק צריך לקחתה. עבודה תהיה, אולם יהיו לה תוצאות. במצב כזה האדם אכן יכול לאכול ולשבוע (והשביעה היא שוב ההרגשה שלא צריך לאכול עכשיו כי יהיה גם מה לאכול מחר) ולברך את ה'. ארץ ישראל מוצגת כהנהגה הטבעית ולא כהנהגה ניסית. האדם עמל ועובד למזונו ורואה בכך ברכה.
בהמשך הפרשה ארץ ישראל מושוות לארץ מצרים בכמה פסוקים שהם מהיפים ביותר שיש בתורה בכלל ובשבחה של ארץ ישראל בפרט, פרק י"א י-יב:
"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"ארץ ישראל אינה כארץ מצרים. נבהיר מהי ארץ מצרים. ארץ מצרים היא ארץ מדברית אשר בקצה המזרחי נהר גדול, מהגדולים בעולם וכל כולה מדבר. נהר הנילוס הוא נהר החיים של מצרים ולא פלא שבתרבות המצרית נהר הנילוס היה האל ופרעה היה הנילוס (וראו הפטרת וארא יחזקאל כ"ט ג: " ...הנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי").
זרימתו של נהר הנילוס קבועה ועוצמתה משתנה. באביב, זרמי הנהר נושאים איתם את זרמי הגשמים מעומק היבשת השחורה, גשמים הנושאים איתם אדמה עשירה במינרלים. הופעת מי הגשמים האלו שהייתה תמיד באותו זמן בשנה, גרמה גם לכוכב סיריוס, כוכב הנראה בבירור בשמי מצרים בעונה זו, להיהפך לאל ולכוכב המבשר את השפע).
האדמה העשירה ממרכז אפריקה עברה אלפי קילומטרים והתפזרה בשטח הדלתא של מצרים. כל מה שנשאר לעשות הוא לזרוע ולחכות שהגידולים יגדלו, בדיוק כמו שפסוק י' אומר. את השדה אפשר להשקות עם הרגל, מזיזים את המים ממקום למקום. גם סביב הנילוס לפני הדלתא, יש רצועה דקה של ירוק למרחק קילומטרים בודדים. הקמת סכר אסואן, שינתה לחלוטין את התנאים החקלאיים במצרים שהיו זהים במשך אלפי שנים, והיא אחד הגורמים לכך שלמדינה הענקית, אין כמעט יכולת להאכיל את אנשיה.
הסכם השלום עם ישראל תרם מעט בכך שהמצרים מתחילים לאמץ טכנולוגיות גידול והשקייה חדשניות עדיין רק בקירבת הנילוס אולם יישומם בצורה מלאה עודנו רחוק. תמונת לווין זו ממחישה. הדלתא ירקוה לגמרי ובשאר ארץ מצרים פס צר בעובי כעשרה קילומטרים (לעיתים עד עשרים) לאורך הנילוס. פרט לכך כלום.
 |
| ארץ מצרים בתמונת לווין |
אולם אין הדבר פשוט אלא דווקא מחייב מאד. פרשת והיה אם שמוע, הפרשה השנייה של קריאת שמע, מופיעה מיד לאחר פסוקים אלו והיא בהחלט מרחיבה ומבארת את הדברים ומציגה את שמירת המצוות כתנאי הכרחי ל: "וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ".
גם בימינו בעיית המים היא חריפה ובכל שנה אנו מייחלים לגשמים משמעותיים שימלאו את מקורות המים הנתונים בחוסר רב. לאחרונה מדובר רבות על פרוייקטים של התפלת מים שימלאו את המחסור, אולם אין זה נכון. התפלת מים תפתור רק חלק מהבעייה ותייצר בעיות חדשות לרוב. ההתפלה דורשת אנרגיה מרובה שתתרום לאפקט החממה. מתקני ההתפלה הם גדולים ויתפסו שטח ניכר ליד החופים. קיבולת ההתפלה מוגבלת ועיקר תוצרתה מים לחקלאות. מים מותפלים חסרים מינרלים כדוגמת מגנזיום וההשפעה לטווח ארוך אינה ידועה. בעייה שהתפלה לא תפתור כלל היא מים לטבע. חידוש המאגרים הטבעיים חיוני. באסון הכרמל בחנוכה, היה ברור כי השריפה הגיעה למימדים אדירים עקב הבצורת והאדמה היבשה. אדמה וצמחייה לחה היו ממתנים מאד את עוצמת האש. גם הנחלים ומעיינות המים הטבעיים דורשים את שלהם אחרת הם מתייבשים. לאחרונה שוקמו מספר מקומות במדינה. נחל עין גדי שוקם וכל שאיבת המים עברה לתחתיתו וגם נחל עיון שוקם וזורמים בו (מעט) מים כל השנה. ההתפלה יכולה לסייע בכך שתשחרר משאבים ותיתן למקורות המים מספיק זמן להשתקם ובכך ארץ ישראל תשוב להיות "אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר".
אבל לא רק על מים מדובר. ארץ ישראל היא המקום בו יש השגחה ישירה של הקב"ה לטוב ולרע. זה מתגמל אולם זה קשה ומחייב. עמי כנען לא היו ראויים להשגחה זו, אולם ההשגחה לא פסקה, אלא עמי כנען הוחלפו בעם ישראל. גם עם ישראל נמצא פעמיים לא ראוי ויצא לגלות. זכינו להיות בדורות החוזרים לארץ, עוסקים בבנינה וחיים במקום בו יש השגחה ישירה של האל, והדבר מחייב אותנו.
