פרשת בחוקותי

פרשת בחוקותי

פרשת בחוקותי היא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש ויקרא וכוללת בתוכה את פרשת התוכחה הראשונה בתורה וכמה דינים נוספים. פירוט מלא בתקציר הפרשה לאחר המאמרים.

מאמרים ודברי תורה לפרשת בחוקותי

פרשת בחוקותי וסיום החומש - המאמר עוסק בסדר הפרשיות בפרשת בחוקותי ובסיומו של חומש ויקרא כולו.

פרשת ההפלאה - המאמר דן בפרק האחרון בפרשת ויקרא, העוסק בדיני נדרים ובמיקומו בסוף החומש לפי שיטת הרש"ר הירש ומהווה הרחבה למאמר הקודם.

דברי תורה קצרים לפרשת בחוקותי

הפטרת פרשת בחוקותי - עיון בהפטרת פרשת בחוקותי בספר ירמיהו

חידון לפרשת בחוקותי - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת בחוקותי

פרשת בחוקותי לילדים

תפזורת לפרשת בחוקותי

סטטיסטיקה לפרשת בחוקותי - נתונים סטטיסטיים על פרשת בחוקותי

תקציר פרשת בחוקותי

ניתן להאזין לתקציר כאן


פרשת בחוקותי היא הפרשה החותמת את חומש ויקרא. לאחר סיום הצגת חטיבת המצוות הגדולה  שבחומש, התורה מציגה בפנינו את נושא השכר והעונש והבחירה החופשית. התורה מציגה מה יקרה כאשר עם ישראל ילך בחוקות ה', וחלילה מה יקרה כאשר עם ישראל יפר את חוקות ה'. הפרשה מכונה בכינוי פרשת התוכחה, אולם מניסוח הפסוקים יש בה בעיקר מידה כנגד מידה, גם על הטובה וגם על הרעה, כולם נובעים ממעשיו של עם ישראל. התורה פותחת בתיאור הטובה שתצמח מהליכה בדרך ה'. רק לאחר מכן התורה עוברת להצגה של הצרות שיקרו כתוצאה מאי-הליכה בדרך זו.

הצגה זו אין בה משום איום, אלא הצגת שתי אפשרויות ונתינת אפשרות הבחירה החופשית בידי כל אחד. הצרות המתוארת בפרשה יבואו אחת אחרי השנייה כאשר בכל פעם עם ישראל ממשיך במעשיו הרעים ולא חוזר בתשובה והתוצאה נהיית כל הזמן חמורה יותר. ניתן לראות בזאת עונש, אולם ראייה אחרת רואה בצרות אלו תוצאה של עזיבת דרך ה'. מאחר וכל עצם קיומו של עם ישראל הוא אינו טבעי, כאז כן היום, והוא עדיין עם קטן מאד, הרי שייחודו הוא בשמירת דרך ה'. אי קיום דרך זו, מוביל לצרות המתוארות בפרשה, לא כעונש אלא כמהלך טבעי.

ישנן בתורה שתי פרשות מעין אלו. פרשת בחוקותי ופרשה שנייה קשה אף יותר בפרשת כי-תבוא (החותמת את חטיבת המצוות הגדולה שבספר דברים). חז"ל ראו בפרשות אלו תיאורים לחורבן בית ראשון - בפרשתנו, פרשת בחוקותי, ולחורבן בית שני - בפרשת כי-תבוא (ואלו הרוצים לראות בפרשות אלו סימנים לימינו אנו עושים זאת על אחריותם הם). פרשת התוכחה הקשה בפרשתנו מסתיימת במספר פסוקי נחמה:

"וְאַף גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיהֶם: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'"

ללמדנו שלמרות כל הצרות, הברית עם ה' קיימת ועומדת ואינה מבוטלת. למרות פסוקי נחמה אלו,לאחר פרשה זו וכדי לא לסיים את קריאת החומש בצורה שלילית, התורה חוזרת ומוסיפה דינים הדומים במהותם לדיני פרשת בהר, פרשת ערכין, נדרים, הקדשות של שדות ובקר, ובכורות. בכל הדינים האלו יש צורך להעריך (לשום) שווי של אדם, בע"ח, נכס או חפץ. תפקיד זה של שמאות מוטל גם הוא על הכהנים ומהווה חלק מסמכותם. בסיום כל הפרשה מופיעה שוב הסיומת החגיגית:
"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי"

אלומות חיטה עם קוצר - ואן גוך - מוזיאון טולדו לאומנות 1888. נושא זה של שדות חיטה או ערימות חיטה בקציר, מופיע עשרות פעמים ביצירותיו של ואן גוך.

חזק חזק ונתחזק

דבר תורה לפרשת בחוקותי

דברי תורה של יואב לפרשת בחוקותי

שנת תשע"ח - מדוע יש כל כך הרבה קללות בפרשה

בפרשת בחוקותי נקראת גם פרשת התוכחה מכיוון שבפרשה זו כתוב שאם עם ישראל יעבוד את ה' הוא יקבל ברכות. חלילה אם עם ישראל יעזוב את ה', אז ה' יתן לו קללות. פרשה נוספת דומה לפרשתנו בעניין הברכות והקללות היא פרשת כי תבוא.

גם בפרשתנו וגם בפרשת כי תבוא יש יחס לא הגיוני בין מספר הברכות לקללות.

בפרשתנו ישנם 11 פסוקים שמדברים על הברכות שעם ישראל יקבל אם יעשה כרצון ה'. ועשרים ותשעה פסוקים שמדברים על הקללות שעם ישראל יקבל אם לא יעשה כרצון ה'. יחס של יותר מפי שתיים וחצי. בפרשת כי תבוא היחס עוד יותר גדול.

ישנם ארבע עשרה פסוקים שמדברים על הברכות שעם ישראל יקבל אם יעשה כרצון ה', וחמישים וארבע פסוקים שמדברים על הקללות שעם ישראל יקבל אם לא יעשה כרצון ה'. יחס של פי 3.8.

אם כן אנחנו רואים שיש הרבה יותר קללות מאשר ברכות, והשאלה שאני רוצה לשאול היום היא למה? למה יש יותר קללות מברכות? נראה שאלוקים רוצה להפחיד אותנו כדי שלא נסור מהדרך. אבל האם אלוקים רוצה שנעבוד אותו מפחד, רק כדי שלא נקבל את הקללות?

האם אלוקים לא מעדיף שנעבוד אותו באמונה שלמה כמו שצריך כי אנחנו אוהבים אותו, מאשר שנעבוד אותו כדי לא לקבל את הקללות?

אני חשבתי על רעיון מסוים הרעיון הוא שיש שני סוגים של פחד, פחד טוב שזה מה שאלוקים קוצה שיהיה לנו אחרי שנקרא את הפרשות האלה, ופחד רע,  שני הפחדים האלה מופיעים אצלנו גם בחיים.

בואו נתחיל מהפחד הרע, הפחד הרע הוא פחד שמשתק אותך שגורם לך להרגיש לא בנוח ולהרגיש כפוי למשהו זה הפחד הלא טוב.

הפחד הטוב זהו פחד שמתוכו יוצאים דברים טובים, לדוגמה: כשבן אדם מפחד האדרנלין מתחיל לזרום לו בגוף והוא מקבל אנרגיה ובמצב כזה הוא יכול לעשות דברים שהוא לא מסוגל בדרך כלל כמו לרוץ הרבה יותר מהר .

גם בעניין הרוחני יש שני סוגי פחדים הראשון, הפחד הרע פחד שגורם לך לעשות את המצוות לא כמו שצריך ובאופן גרוע, הוא משתק אותך וגורם לך לפחד מכל מעשה שלך.

השני פחד טוב שמנתב אותך למעשים טובים יותר דוגמה לכך היא מה שאמר רבי יהושע במסכת סנהדרין: "אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב".

כלומר גם שעם ישראל חוטא הפחד מהגשמיות, ממישהו כמו המן יכול להעביר את עם ישראל מחשיבה על חומריות לחשיבה על רוחניות ורק אז עם ישראל חוזר בתשובה, דווקא דרך הפחד.

המסקנה מהדבר תורה היא שתמיד כשאנחנו מפחדים אנחנו צריכים לנתב את הפחד הזה לדברים טובים ולא להרס עצמי .

לדף הראשי לפרשת בחוקותי

הפטרת פרשת בחוקותי

הפטרת פרשת בחוקותי היא בספר ירמיהו פרק ט"ז יט ועד פרק י"ז טו.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

הפטרה זו היא הפטרה נוספת ברצף הפטרות הפורענות של ירמיהו. עיקרה של ההפטרה הוא בפרק י"ז. הפסוקים המקדימים שייכים לנבואה אחרת ונאמרו בגלל שהם פותחים בדבר מעט טוב יותר, בדומה לפרשת בחוקותי עצמה שפותחת בברכות ורק לאחר מכן עוברת לקללות.

יט ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי-אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ-שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין-בָּם מוֹעִיל: כ הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים: כא לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת-יָדִי וְאֶת-גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי-שְׁמִי ה': 
פסוק י"ט מזכיר את תהילים כ"ח ז: "ה' עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי וַיַּעֲלֹז לִבִּי וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ". ירמיהו פותח פיסקה קצרה זו בביטחונו בה' ביום צרה, אולם גם כאן המשמעות של ביום צרה היא כפולה ויכולה להיות פתיחה למחצית הבאה של הפסוק. ביום צרה גם הגויים יבואו אל ה' ויתחרטו על כך שעבדו אלילים. פסוק כ' ממשיך את אותו כפל משמעות. אלו יכולים להיות דברי ירמיהו עצמו או דברי אותם גויים שעכשיו לא מבינים את המעשים שלהם עצמם.

א חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חֲרוּשָׁה עַל-לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם: 
הדימוי לעט ברזל ולציפורן שמיר מראה עד כמה החטא הוא עמוק ומושרש ועד כמה יהיה קשה למחוק אותו.

ב כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל-עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת: ג הֲרָרִי בַּשָּׂדֶה חֵילְךָ כָל-אוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן בָּמֹתֶיךָ בְּחַטָּאת בְּכָל-גְּבוּלֶיךָ: 

ד וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת-אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָדָעְתָּ כִּי-אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי
 עַד-עוֹלָם תּוּקָד: 
לשון ושמטתה מזכיר לנו את שנת השמיטה, שמקומות אחרים התנבא ירמיהו כי חטא השמיטה ואי שחרור העבדים בשנת השמיטה היו מהסיבות לחורבן. סוף הפסוק מזכיר את שירת האזינו (דברים ל"ב כב): "כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים", הדימוי אש קודחת מופיע עוד קודם בירמיהו בפרק טו, בנבואת פורענות קשה אחרת: "וְהַעֲבַרְתִּי אֶת-אֹיְבֶיךָ בְּאֶרֶץ לֹא יָדָעְתָּ כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי עֲלֵיכֶם תּוּקָד". אנו גם נזכרים בפרשת צו (למשל ויקרא ו' ו): "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". והנה במקום שאש המזבח תוקד עד עולם, היא תכבה ולעומת זאת חרון אפו של ה' יחליף אותה. מקומות אלו הם המקומות היחידים בתנ"ך בהם מופיעה המילה תוקד.

ה כֹּה אָמַר ה' אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן-ה' יָסוּר לִבּוֹ: ו וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב: ז בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ: ח וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא (יִרְאֶ) [יִרְאֶה] כִּי-יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:  
כאן אנו מוצאים ניגוד לפרשה. קודם כל מתחילים בגבר הארור. מי שבטוח באדם ובשרים (השלטון) ולעומות מי שבוטח בה' שהדימוי שלו מזכיר את תהילים א' ג: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" . המילה ימיש מופיעה בתנ"ך כמה פעמים אולם רק פעם אחת בחס לאיש ספציפי, יהושע בן-נון, אולי כדגם לאיש הבוטח בה'. עץ הערער בימינו הוא אכן עץ המסוגל לצמוח במדבריות ובתנאים של חוסר מים. המינים היחידים בארץ מתקיימים רק באזור החרמון וזהו למעשה עץ אלפיני.

ט עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ:י אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו:
גם לשון זו מופיעה בירמיהו בהפטרת שבוע שעבר - פרשת בהר (ובעוד מקומות בודדים). קשה לשפוט אנשים לפי התנהגותם החיצונית. את ההבחנה בין האיש הברוך לאיש הארור יכול לעשות רק מי שבוחן כליות ולב ויודע את כוונותיו האמיתיות של האדם.

יא קֹרֵא דָגָר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי (יָמָו) [יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל: 
הנה משפטים שנכנסו ללשון ימינו ובפרט אצל עורכי דין. הראשון מתאר את הקורא המתאמץ ודוגר על הביצים אולם לא רואה מכך תועלת. נקבת הקורא פולשת לקינים אחרים בהם כבר יש ביצים (של קורא ואפילו של מינים אחרים) ומטילה שם, אולם אין לה יכולת לדגור על כמות גדולה כל כך של ביצים ורובן לא בוקעות כלל. חציו השני של הפסוק הוא המשך הדימוי. כל מי שעושה (או מנסה לעשות) עושר במהירות ולא ביושר. ייתכן ובהתחלה זה יצליח, אולי כך חושב הקורא כאשר הוא רואה ביצים רבות כל כך בקן, אולם אותו עושר בסופו של דבר יעלם, ובכל מקרה, אותו אחד יהיה נבל (גם במשמעות של רשע וגם במשמעות שהעושר נובל).

יב כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ:יג מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ (יְסוּרַי) [וְסוּרַי] בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-ה': 
בניגוד לדימוי של פסוק ח' בני ישראל עזבו את מקור המים החיים. עונש הגלות (הייבוש) הוא תוצאה ישירה של כך. כפי שעמדנו על מבנה פרשת התוכחה בפרשת בחוקותי, שלבי התוכחה אינם בהכרח עונשים, אלא יותר תוצאות שבאות על חטאי העם.

ומאחר ולא רוצים לסיים בדבר רע מוסיפים פסוק נוסף
יד רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה: 
פסוק זה הוא למעשה תחילת של נבואת פורענות חדשה, ולכן אפשר לומר עליו שהוא הוצא מהקשרו, ניסוחו מזכיר הרבה פסוקים אחרים בהם נעשית פנייה לקב"ה שתהליך ההצלה והגאולה יחל ממנו, אולי הדוגמה הנוספת הידועה ביותר היא מסוף מגילת איכה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם"


לדף הראשי של פרשת בחוקותי

פרשת בחוקותי לילדים

נושאים בפרשת בחוקותי
"אם בחוקותי תלכו..."
הקב"ה מבטיח לבני ישראל, שאם יקפידו ללכת בחוקות התורה יזכו לברכה בשדות ובפרי העץ, לשלום ולשלווה, לברכה בבית ולגדולה רוחנית וקרבה לה'.

אם יסרבו בני ישראל לקבל את חוקי התורה ולא ישמעו בקול ה', צפויים להם עונשים כבדים. התורה מפרטת שורה ארוכה של מכות וחוליים בבית ובשדה, בבריאות ובמשפחה עד גירוש קולקטיבי מן הארץ, תוך מכות קשות מהאויבים הכובשים ומגלים.

בסיום הדברים הקשים מבטיח ה', כי גם בסופה של הדרך הקשה קיימת ה'תשובה' של הפרט ושל הכלל, וסוף ישראל לשוב לארצם על-פי הברית שכרת ה' עם האבות ומרוב אהבתו אותם.

נדרי ערך נפש
כאשר יהודי נודר לה' 'ערך נפש', כלומר, מתחייב להביא להקדש תמורת נפש מישראל באומרו "ערך פלוני עלי להקדש", אין מחשבים ערך כל-שהוא, מסחרי או רגשי. התורה קובעת ערכים קבועים שאינם קשורים לערך כספי משוערך.
וכך נקבע כי הנודר ערך זכר מבן עשרים עד שישים - ישלם להקדש חמישים שקלים, מגיל חמש ועד עשרים - עשרים שקלים, מבן חודש עד גיל חמש - חמשה שקלים ומגיל שישים ומעלה - חמשה עשר שקלים.

הנודר להביא להקדש ערך נקבה מגיל עשרים ועד שישים - ישלם שלושים שקלים, מבת חמש ועד עשרים -  עשרה שקלים, מגיל חודש עד גיל חמש - שלושה שקלים ומגיל שישים ומעלה - עשרה שקלים.

כאשר הנודר אינו יכול לעמוד בערכים אלו, יעריך הכוהן את מידת יכולתו ויקבע ערך כספי בהתאם.
כל השקלים האמורים, הם שקלי כסף הנוהגים באותם ימים.

הקדש ותמורתו
כאשר מקדיש אדם בהמה טהורה וראויה לקורבן, אין דרך להמיר אותה כיוון שחלה קדושה על גופה. אם בכל זאת יבצע המקדיש פעולת המרה, תהיה היא ותמורתה קודש.כאשר הבהמה המוקדשת טמאה, ובמילא אינה ראויה להקרבה, אין חלה הקדושה על גופה וניתן להמירה על פי הערכת שוויה על-ידי הכוהן, ובתוספת חומש - עשרים אחוזים.

כך גם המקדיש בית ורוצה לתת את תמורתו, עליו לקבל את הערכת הכוהן ולהוסיף עשרים אחוזים. אך אם מעוניין אדם אחר, לא המקדיש, לקנות את המוקדש מגזבר ההקדש, לא יחויב בתוספת החומש.

שדה תבואה שהוקדש, אינו נפדה על-פי ערכו המסחרי, אלא על-פי קביעת התורה: סך חמישים שקל כסף לכל מידת 'חומר שעורים'. גם במקרה זה, המקדיש יכול לגאול את שדהו בתוספת חומש. אם לא גאל, ישוב אליו השדה ביובל. אך אם קודם היובל מכר גזבר ההקדש את השדה לאחר, בהגיע היובל לא ישוב השדה לבעליו הראשונים אל יתחלק בין הכוהנים.

אך אם המקדיש אינו הבעלים המקורי של השדה (זה שקיבל את השדה בחלוקת הארץ) אלא קנה אותו מייד בעליו הראשונים, ישוב השדה בשנת היובל למי שקיבלו בירושת הארץ, גם אם נמכר על-ידי הגזבר. התורה מפרטת בהמשך הכתובים עוד כמה מהדינים החלים על המוקדשים ותמורתם על-פי העקרונות שציינו.
חזק חזק ונתחזק!!!

הדף הראשי של פרשת בחוקותי

תפזורת לפרשת בחוקותי

בתפזורת לפרשת בחוקותי מסתתרות 13 מילים מהפרשה. ניתן לחפש את המילים ישירות בתפזורת, או לענות על השאלות או להיעזר ברשימת המילים. בהצלחה

חידות נוספות לפרשת בחוקותי

הדף ראשי של פרשת בחוקותי

תפזורת לפרשת בחוקותי

היחס לנדרים בתורה

במאמרנו הקודם, פרשות בהר בחוקותי וסיום ספר ויקרא, עמדנו על כמה קשיים בסיום הספר. נראה לכאורה שהספר מסתיים בצורה דרמטית מאד בסיום פרשת התוכחה, אולם מופיע פרק נוסף, בעל סיומת כמעט זהה, אבל שונה. במאמר זה נעמיק בעניני הפרק הנוסף פרק הנדרים הכולל גם ערכי כסף לבן אדם. וכי ניתן להעריך אדם בכסף? נענה עלה אלו הזו בהמשך.

פתיחת הפרשייה מעניינת: "איש כי יפליא נדר". לא נאמר ינדור נדר, אלא יפליא. את הלשון פלא אנו מכירים ממספר מקומות קודמים בתורה למשל בבשורת ה' לאברהם על לידת יצחק נאמר: "היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" (בראשית י"ח יד) או בפסוק משירת הים: "מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא"  (שמות ט"ו י"א). וההבנה היא שפלא הוא משהו חריג במיוחד.

ועכשיו נראה מה עניין הפלא לנדרים. פרק כ"ז עוסק באדם הרוצה לתרום תרומה למקדש, בין אם לתרום את עצמו ובין אם לתרום את בהמתו או את שדהו או חפצים אחרים שלו. למרות שלאדם אין חובה כלל לעשות זאת, הוא מקבלת זאת על עצמו ובלשון של נדר. התורה מבהירה לנו, כי נדר זה הוא חשוב ומחייב. אין אפשרות לפטור את האדם מהנדר בטענה כי הוא לא חייב בזה ואין מצווה לעשות זאת. מרגע שאדם קיבל על עצמו התחייבות הוא מחויב אליה לגמרי. זהו הפלא בנדרים, למרות שאין ציווי על פעולת הנדר ואין בה חיוב, מהרגע שהדבר מתבצע הריהו מחייב את אותו אדם כמו אחת ממצוות התורה.

לנדרים חומרה רבה ולכן הרבה אנשים מקפידים להוסיף את הביטוי "בלי נדר" כאשר הם מתחייבים לבצע פעולה מסוימת, או לתרום סכום כספי, וטוב לנהוג כך ובכל מקרה עדיף לא לנדור נדרים כלל.
מעתה יתבהר גם עניין פרק זה בסוף החומש ולאחר פרשת התוכחה. פרשת התוכחה באה רק על העניינים אותם אנחנו מצווים, על ענייני רשות אין אנו מצווים (ולמרות שהפרת נדרים היא חמורה, העונשים בפרשת התוכחה לא יחולו על הפרות אלו). אומר הרש"ר הירש:

"כפרק סיום נוסף כאן פרק על מתנות נדבה למקדש: אדם רואה צורך או הוגה משאלה לתת למקדש חפץ או ערכו, ועל ידי כך הוא מבקש לבטא את עניינו המיוחד במקדש... אותן נדבות מקדש קרויות כאן הפלאת נדר. אין הן דרושות על פי דין ואין הן נובעות מדרישות הדין, אלא הן נובעות מרחשי לב סוביקטיביים בהחלט ואופייני הדבר שפרק זה, הדן בנדבות המקדש, נראה - על פי מקומו - רק כפרק סיום, ניספח. בפירוש נאמר שאין הוא מכלל החוקים המשפטים והתורות שה' נתנם כתנאי בינו ובין בני ישראל, שקיומם יביא לידי כל השפע והברכה והעבירה עליהם תגרור את כל המצוקה שתוארו בפרק הקודם"

מהו ערכו של אדם?

התורה מאפשרת הקדשת נכסים, או ערך של אנשים למקדש. המקדש אינו זקוק לתרומות אלו. צרכי המקדש נאספים מכל העם בצורה שוויונית על ידי איסוף מחצית השקל, אולם התורה אינה יכולה לעצור את האדם החפץ בכך. מה שהתורה כן יכולה לעשות הוא לצנן את התלהבותו של אותו אדם. דע לך שבתרומות אלו אין צורך אמתי. דע לך שתרומות ונדבות אלו (בניגוד למשל למצוות מתנות לעניים ותמיכה באוכלוסיה החלשה בחברה שהן מצוות מפורשות המופיעות פעמים רבות) לא יגרמו לך לשפע הכלכלי ולרוב הטובה המתוארת בפרשת הברכות (בניגוד למשל למצוות המעשרות הבאה לתמוך באנשים ומובטחת עליה ברכה בפירוש במלאכי ג' פסוק י: "הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי") בפרק הקודם.

כמו כן הביטוי המעשי של ההקדשה הוא כספי בלבד ולפי מחירי שוק העבודה של אדם מאותו מין ומאותו גיל. יכול אדם לחשוב את ערכו לגבוה מאד (עקב חוכמתו, עושרו הרב או כל סיבה אחרת), באה התורה ואומרת לו שכל זה אינו מעלה את ערכו. למקדש אין צורך באנשים, עובדי המקדש הם הכוהנים והלווים והם מקודשים מעצם לידתם. אדם אינו יכול להקדיש את עצמו לעבודת המקדש מאחר ואין לו שם שום תפקיד ולכן בעבור הקדשתו הוא משלם סכום כסף. סכום הכסף הינו קבוע לפי מדדים שאינם משתנים כלל בין איש לאיש והערך שלך זהה לערך כל אדם אחר. גם מגמה זו באה על מנת להפחית את התלהבות האדם ממעשה הנדר שלו. אמנם לכל כלל יש יוצא מן הכלל ומצאנו אנשים שקיבלו על עצמם נזירויות שונות (והיחס לנזיר אינו חיובי בדרך כלל) וכן אנשים שהקדישו חפצים למקדש וקיבלו על כך אזכור מיוחד (דלתות ניקנור) אולם אלו הם היוצאים מן הכלל שאומר "טוב שלא תידור משתידור ולא תקיים" ומציע לוותר בכלל על ענייני הנדרים מפני החשש שהם לא יקוימו בזמנם, או במלואם, או שתוצאותיהם יהיו הרות אסון (כדוגמת נדרו ההרסני של יפתח) ונמשיך בלשון הרש"ר:

"ודבר גדול למדנו מכאן: תורת כהנים איננה מייחסת ערך מיוחד לנדבות המקדש. אין היא רואה בהן חסידות יתרה הרצויה בעיני ה' בייחוד, קל וחומר שאין היא מייחסת להן כח לכפר על חיים של חטא. מקדש הכהנים רואה את שליחותו - לא ברכישת נכסים - אלא ברכישת הלבבות והרוח , והיא מבקשת לרכוש את כל חיי הפרט והכלל לקיום החוקים, המשפטים והתורות. "קידוש המוסר", "שמירת המשפט בחיי החברה", "הארת הרוח ועידון הלב" - החוקים המשפטים והתורות - הם הדרך היחידה כדי לזכות בחסד ה'. הם שניתנו "בינו ובין בני ישראל" ורק הם מקרבים את האדם לה' ואת ה' לאדם".

הרש"ר מחדד את הדברים ומסקנתו היא פשוטה. הכסף לא יעזור. תרומות כספיות בלבד, ראויות ככל שיהיו, לא יקדמו אותך בעבודת ה', ובוודאי, בניגוד חריף לדתות אחרות, לא יכפרו על מעשי עבר. אמנם תרומה נכבדה לארגון צדקה או עמותה כלשהי חשובים, אך ההתנדבות או הפעילות בארגונים כאלו חשובה אף יותר, ודווקא פעילות מעין זו (הנכנסת לגדרים של התורות והחוקים והמשפטים) היא זו שתוביל להתקרבות לה'.

אנו מוצאים פעמים רבות, אנשים עשירים במיוחד אשר עיקר מטרתם בתרומתם הוא לפאר את שמם, לרכוש להם נכסים פוליטיים ותארי אצולה שונים וכמובן לנצל הטבות מס שונות. לעומת זאת יש גם התורמים סכומים ענקיים בעילום שם לקיום מתן בסתר כהלכתו. מכאן גם ברורים ההבדלים בין סיומי פרק כ"ו, המזכיר תורות חוקים ומשפטים לבין הסיום הכמעט זהה של פרק כ"ז, המזכיר מצוות. מסקנת התורה היא כזו: "דע לך, נדרים אלו אינם חובה, הם אינם יכולים לכפר על מעשי העבר, אך מאידך, מרגע שהם נאמרו והתקבלו, הריהם כמצווה לכל דבר, והחובה לקיים אותם כלשונם מוחלטת".
חזק חזק ונתחזק

בסרטו הבא ניתן להאזין לשיחה קצרה בהשתתפותי ברדיו קול הנגב במסגרת התוכנית פרשים בלילה

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת בחוקותי

חידון לפרשת בחוקותי

דף החידות לפרשת בחוקותי מכיל חידות ציורים וחידות מילוליות המתקשרות בדרכים שונות לנושאים בפרשת בחוקותי. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים וילדים. רצוי להדפיס את החידות ולפתור בבית סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה (בבית או בבית הכנסת). למתקשים, דף תשובות
בהצלחה

מאמרים ודברי תורה לפרשת בחוקותי

תשובות לחידון בחוקותי

אם טרם ניסיתים והתאמצתם אנא גשו לחידון פרשת בחוקותי ונסו לפתור לבד, מומלץ רק לאחר קריאת הפרשה.

תשובות לחידון:

• Fe למעלה Cu למטה הוא תרגום של הפסוק (כ"ו יט): "וְשָׁבַרְתִּי אֶת-גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת-שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת-אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה". הקיצורים בלועזית הם הסימולים הכימיים של היסודות ברזל ונחושת. תמונתו של יהורם גאון מרמזת למילה גאון המופיעה בפסוק.
• האריחים הצבעוניים מרמזים על פסוק כ"ו לא: " וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם". למרות שהמילה ריח, היא נפוצה מאד, צורת הפועל אריח נדירה ומופיעה בתורה פעם אחת בלבד כאן ופעם נוספת בספר עמוס (ה' כא).
• תנור האפייה מרמז על פסוק כו: "בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה-לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ"
• האיש השובר את המקל מרמז על פסוק יג: "...וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת"
• סמל המגן דוד הוא סימלו של בית החולים האמריקאי "הר סיני" המילים החותמות את הפרשה.
• X20 X100 - אלו הם יחסי הכוחות בפסוק ח: "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב"
• שרת אשכול וגולדה הינם אישים המופיעים על שטרות ומטבעות כסף של חמישה עשרה או עשרים שקלים, כולם סכומים מתוך פרשת הערכים בפרק כ"ז.
• 340 מטר לשנייה היא מהירות הקול המכונה גם בשם "מאך" ומרמזת לפרק כ"ז פסוק
• המחשבון נועד לבצע את החישובים הדרושים על מנת לאמוד את הערכים במדויק (כ"ז כג): "וְחִשַּׁב-לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת-הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה'"
• ואקום בין בנים - מרמז למילה לריק (כ"ו כ: "וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם...") המופיעה בין המילים תם וחכם ומזכירה שני בנים מההגדה של פסח.
• מצטרפת לרופאים ועובדי הרכבת - ענינ שביתות כנאמר בפרק כ"ו פסוק לד : "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ"
  הילד המרים דגל לבן מרמז לפסוק מא: "אַף-אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת-עֲוֹנָם"
• משפט או אבן מרמז למילה מאסו. המילה "מאסו" מופיעה עשר פעמים בתנ"ך, אחת מהן בפרשתינו (כ"ו מג): "הָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת-עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם" ואחת ידועה בתהילים (ונאמרת כחלק מתפילת הלל): "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה"
• תמונת של זבולון המר מרמזת לפסוק כ"ז י: "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא-יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ-רַע בְּטוֹב וְאִם-הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה-הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ"

סטטיסטקה בפרשת בחוקותי

פרשת בחוקותי היא הפרשה ה-33 בתורה וה-10 בחומש ויקרא. הפרשה נכתבת ב-131 שורות בספר תורה ויש בה 5 פרשיות (מיקום 42), מתוכן 3 פרשיות פתוחות ו -2 סתומות. בפרשה יש 78 פסוקים (מיקום 46),1013 מילים (מיקום 47) ו-3992 אותיות (מיקום 47). לפי ספר החינוך יש בפרשת בחוקותי 12 מצוות (מיקום 15), מתוכן 7 מצוות עשה (מיקום 12) ו-5 מצוות לא תעשה (מיקום 14).

לדף פרשת בחוקותי

לפרשה הקודמת - בהר
לפרשה הבאה -במדבר

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה

פרשת בהר בחוקותי וסיום ספר ויקרא

פרשות בהר-בחוקותי מסיימות את ספר ויקרא. פרשת בהר פותחת בהר סיני ופרשת בחוקותי בפסוק האחרון גם מזכירה את הר סיני, והדבר מהווה מסגרת יפה (ואולי אחד הגורמים לחיבור דווקא שתי פרשות אלו).
הפרשות עוסקות במצוות נוספות בהן הרבה מצוות שקשורות לארץ ישאל, ופרשת בחוקותי עוסקת בפרשת התוכחה, מה יקרה אם לא ישמעו למצוות. אמנם הפרשה ידועה בעיקר בשל התוכחה, אולם חשוב להזכיר שהפרשה מתחילה בדברים הטובים שיקרו אם ילכו בחוקות ה' ורק לאחר מכן עוברת לעונשים. המנגנון של שכר ועונש מדגיש את השכר לפני העונש. כמו כן השכר מופיע בקצרה ולא בפירוט ואילו העונש מופיע בפירוט גדול מאד, ובמדרגות הנהייות חמורות יותר וקשות יותר. אפשר להסתכל על זה כאילו העונש גדול מהשכר אבל דווקא אפשר להסתכל מכיוון חיובי, שהשכר מתואר בפרוטרוט ואין לו מגבלה ואילו העונש מתואר בדקדקנות וכמה שהוא קשה הוא מוגבלת ותחום.
סיום פרשת התוכחה (כ"ו מו):

"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד-משֶׁה"

נראה מתאים מאין כמוהו לסיום הספר כולו, גם הפוסק שלפניו עוסק קצת בנחמה ולכן לא מסיימים בדבר רע אלא בדבר טוב. אולם מיד אחריו מתחיל פרכ כ"ז, הפרק האחרון ועוסק במצוות נוספות שאולי היו צריכים להיות בפרשת בהר. גם פרק כ"ז מסתיים בפסוק דומה (לד):

"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת-משֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" 

הפסוק נראה זהה, אבל הסיום הראשון מזכיר חוקים, משפטים ותורות, ואילו הפסוק השני מזכיר מצוות. וההפרדה בינהם צריכה לגרום לנו לחפש את ההבדלים, גם בין חוקים משפטים ותורות, וגם בינהם כקבוצה לבין מצוות.
רש"י אינו עונה לשאלה. הוא מפרש את המילה תורות (ברבים) כתורה שבכתב ותרה שבעל פה ולא כשתי תורות נפרדות. הספורנו מציע פירוש:

אֵלֶּה הַחֻקִּים. כָּל הַמִּצְות שֶׁנֶּאֶמְרוּ קדֶם שֶׁהִתְחִיל פָּרָשַׁת "אִם בְּחֻקּתַי" הֵם "הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּורות" שֶׁעֲלֵיהֶם נִכְרַת הַבְּרִית בִּבְרָכות וּקְלָלות. וְזֶה הוּא הַבְּרִית שֶׁהִזְכִּיר בְּאָמְרו "מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחורֵב" (דברים כח, סט). בֵּינו וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁנָּדַר הוּא יִתְעַלֶּה הַבְּרָכות לִכְשֶׁיִּזְכּוּ, וְקִבְּלוּ הֵם הָאָלות אִם לא יִזְכּוּ. אֲבָל עֶרְכֵּי אָדָם וְדִינֵי הֶקְדֵּשׁ בַּיִת וְשָׂדֶה וּבְכור וַחֲרָמִים וּמַעֲשֵׂר בְּהֵמָה כֻּלָּם נֶאֶמְרוּ אַחַר זֶה הַבְּרִית, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֶמְרוּ גַּם הֵם בְּהַר סִינַי, כְּאָמְרו. (פסוק לג) אֵלֶּה הַמִּצְות אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי. אֲבָל לא נִתְּנוּ "בֵּינו וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" בִּבְרִית.

ההבדל בין המונחים, הוא על מה מוזהרים בברית (חוקים, משפטים, תורות) ועל מה לא (מצוות). גם כאן נראה שפרשת התוכחה הייתה צריכה להיות לפני פרשת בהר ואחרי הפרשות העוסקות בין היתר בעבירות החמורות (שפיכות דמים, גילוי עריות ועובדה זרה - כולן מופיעות בפרשות אחרי מות קדושים אמור), אולם דווקא בפרשת התוכחה מופיע קשר ישיר בין עונש הגלות ככפרה על נושא השמיטה ומיקום פרשת התוכחה מיד אחרי הציווי בפרשת בהר, מתאים והגיוני (גם בספר ירמיהו, לקראת החורבן מופיע נושא זה של שמיטה ואי הקפדה על שחרור עבדים, כאחד הגורמים המרכזיים בחורבן, למרות שהוא אינו אחד משלושת עבירות החמורות). גם המספר שבע חוזר על עצמו בשתי הפרשיות פעמים מרובות ומהווה קישור ישיר וברור בין הנושאים. ובדיוק כך מפרש הרשב"ם:

שכן התחילה פרשת שמיטה: וידבר ה' אל משה בהר סיני.
וגם גמר התוכחות האלה בשביל השמיטה הם כדכתיב: כל ימי השמה תשבות, כי כל מצות של פרשת בהר סיני בשמיטות ויובלות מדבר ושליחות עבדים וחזרת קרקעות, לכך נאמר כאן התוכחות של עבירות השמיטות בהר סיני, הכל בפעם אחת.

ןעדיין נראה שחוקות ומשפטים הן כינויים ליחידות המצוות המופיעות החל מפרשת אחרי מות וכמבוא לפרשיות המצוות הארוכות שם: (פרק י"ח ד-ה)

"אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה"

נשאר לנו למצוא את התורות, והן נמצאות בתחילת החומש החל מפרשת צו (זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה וכו'). הסיום מתאים לכל ספר ויקרא. לכל ספר ויקרא? כמעט לכל ספר ויקרא, פרשת ויקרא עצמה עדיין נותרת ללא מענה.
ההתיחסות שמצאתי במפרשים לכך היא בעיקר בראב"ע, האומר על דרך הסוד:

פירשתיו בפרשה הזאת ומי שיש לו לב להבין סוד העולם אז ידע סוד הבכור והעשירי, והנה אברהם נתן מעשר גם כן יעקב אבינו עליו השלום, ועוד אגלה קצת הסוד בזכרי מעשר שני, אם יעזרני אחד ואין לו שני.

כנראה הספר רוצה לסיים יותר בדברים של קדושה. קדושת הבכורות הנובעת מההקדשה שה' עשה בזמן יציאת מצרים נוהגת לדורות וגם חשיבות המספר עשר ידועה. דרך נוספת הינו הצעתו של הרב לייבטיג המציע פירוש מקורי לנושא. הרב לייבטיג מציע לראות בפרשות ויקרא הדנה במתנות היחיד ובפרשת ערכין הדנה בערך היחיד מעין עטיפה לספר ויקרא שמורכב באמצעו מהרבה ענינים שהם של העם ושל הציבור.
בהמשך להצעה זו אפשר לראות את הסיום החוזר כמצוות כעוסק יותר בעניני היחיד ולא בעניני הציבור

וכדי לסיים בדבר טוב נזכיר ציטוט מהרמב"ן:
וזכרתי להם ברית ראשונים:

וכך אמרו רבותינו (תו"כ פרק ח י):
לא מאסתים בימי אספסינוס,
ולא געלתים בימי יון,
לכלותם להפר בריתי אתם בימי המן,
כי אני ה' אלוהיהם בימי גוג ומגוג.

חזק חזק ונתחזק 

לעמוד הראשי של פרשת בהר

לעמוד הראשי של פרשת בחוקותי

שמיטה -הזכויות שמורות לאהובה קליין. מוצג באישור הציירת.