הפסוק "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" מנותק מהקשרו בצורה ברורה. הפסוק הדן בברית מילה בא באמצע דיני טומאה וטהרה. אמנם יש איזשהו קשר בין הפסוקים מאחר והיולדת טמאה שבעה ימים והקשר הינו כרונולגי לכאורה אולם קשר זה רופף ביותר בתוך המכלול של דיני טומאה וטהרה.
לעומת זאת הפירוש המקובל הוא כי דווקא מהפסוק הזה ולא מהציווי לאברהם אבינו אנו מצווים על מצות ברית המילה. כותב כך הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת חולין: "אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' ציוונו על ידי משה להימול כמו שמל אברהם עליו השלום". כמו כן בהקדמה למשנה תורה, הרמב"ם מביא את פסוקנו זה כמקור למצווה, אולם בספר המצוות דווקא הציווי לאברהם הוא המקור וכן נוקט ספר החינוך.
כמו כן נלמדים מפסוק זה ציווים רבים מאד. גם הדין של מילה שדוחה שבת בלידה רגילה ולא דוחה שבת ביוצא דופן, גם שהחיוב הוא דווקא על האב ולא על האם , גם שמילה ביום ולא בלילה וכו'.
בפרשנים קיימת מחלוקת לגבי הסיבה והתוצאה. לפי רב אסי – היולדת טמאה שבעת ימים וזו הסיבה שברית המילה היא ביום השמיני (ולכן אצל יוצא דופן החיוב אולי יהיה מהיום הראשון שכן אימו לא נטמאה).
לפי דעות אחרות הכיוון הוא הפוך. מילה היא דבר קבוע שצריך להיות ביום השמיני, ולכן היולדת זכר טמאה רק שבוע אחד, כדי שלא יהיו כולם שמחים (שאוכלין ושותין בסעודה ) ואביו ואמו עצובים (שאסורים בתשמיש).
הקושי כמובן לדעה הראשונה היא מדוע יולדת נקבה טמאה כפליים זמן, ולדעה השניה סדר הפסוקים שקודם באה התוצאה ורק אחר כך הסיבה.
כדרך אגב נעיר שאולי בגלל שלנקבה יש את כח ההולדה בעצמה ולכן היולדת נטמאת כפול זמן.
ועדיין לא נסתבר לנו די הצורך מדוע ענין מהותי ביותר ביהדות אשר פסוקים רבים מוקדשים לו בספר בראשית, והוא ברית מהותית בין ישראל לה', אשר מי שלא נכנס בתוכה מנוע מקיום מצוות מסוימות (פסח) נכנס כאן בדלת האחורית.
חובבי המספרים יעלו את הדרשות על כך שהמספר שבע מבטא את הטבע, והמספר שמונה את מה שמעל הטבע ועל ההופעות השונות של שבע ושמונה ביהדות.
רעיון אחר הוא שבמיקום פרשת היולדת מיד לאחר טומאות חיצוניות (הבאות על האדם שלא מגופו אלא בגלל מגע עם משהו אחר כדוגמת נבלת בהמה טמאה) ולפני טומאות פנימיות הבאות על האדם בגלל גופו (זב ומצורע), פרט לטומאת מת הנזכרת בפרשת חוקת כתורה בפני עצמה. באה טומאת היולדת שהיא למעשה טומאה עקב מאורע משמח וכזה שאף כרוכות בו מצוות עשה חשובות. למעשה בכך באה התורה לסתור את הנחת היסוד הפשטנית שכל מה שטמא הינו "רע" ולכן מה ש"טהור" הינו טוב ולציין שהחיים מורכבים הרבה יותר מזה שכן מעגלי החיים שלנו נעים כל הזמן בין "הטמא" ל"טהור" כאשר זהו הסדר הטבעי ואי אפשר להיות כל הזמן במצב של "טהור" ומצב הטומאה הוא לעיתים הכרחי (למשל על מנת להוליד ילדים).
ודווקא פה בא היחוד של ברית המילה שכן היולדת טמאה בשתי טומאות, טומאת נידה שאורכה 7 ימים ולאחריה יכולה לטבול, וטומאת "דמי טהרה" שבה היא מנועה מלהיכנס למקדש ולהקריב קורבן וברית המילה מהווה למעשה את ההפרדה בין שתי הטומאות האלו, אם כסיבה אם כתוצאה לפי מה שהבאנו קודם. ולפי זה אולי מתבאר גם הפסוק האחרון בפרשת שמיני להבדיל בין הטמא לטהור, שיש אולי לבצע הפרדה ולהבדיל גם בין הטמא לטמא, שלא כל סוגי הטומאה זהים הם.
מאמרים נוספים לפרשת תזריע
לעומת זאת הפירוש המקובל הוא כי דווקא מהפסוק הזה ולא מהציווי לאברהם אבינו אנו מצווים על מצות ברית המילה. כותב כך הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת חולין: "אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' ציוונו על ידי משה להימול כמו שמל אברהם עליו השלום". כמו כן בהקדמה למשנה תורה, הרמב"ם מביא את פסוקנו זה כמקור למצווה, אולם בספר המצוות דווקא הציווי לאברהם הוא המקור וכן נוקט ספר החינוך.
כמו כן נלמדים מפסוק זה ציווים רבים מאד. גם הדין של מילה שדוחה שבת בלידה רגילה ולא דוחה שבת ביוצא דופן, גם שהחיוב הוא דווקא על האב ולא על האם , גם שמילה ביום ולא בלילה וכו'.
בפרשנים קיימת מחלוקת לגבי הסיבה והתוצאה. לפי רב אסי – היולדת טמאה שבעת ימים וזו הסיבה שברית המילה היא ביום השמיני (ולכן אצל יוצא דופן החיוב אולי יהיה מהיום הראשון שכן אימו לא נטמאה).
לפי דעות אחרות הכיוון הוא הפוך. מילה היא דבר קבוע שצריך להיות ביום השמיני, ולכן היולדת זכר טמאה רק שבוע אחד, כדי שלא יהיו כולם שמחים (שאוכלין ושותין בסעודה ) ואביו ואמו עצובים (שאסורים בתשמיש).
הקושי כמובן לדעה הראשונה היא מדוע יולדת נקבה טמאה כפליים זמן, ולדעה השניה סדר הפסוקים שקודם באה התוצאה ורק אחר כך הסיבה.
כדרך אגב נעיר שאולי בגלל שלנקבה יש את כח ההולדה בעצמה ולכן היולדת נטמאת כפול זמן.
ועדיין לא נסתבר לנו די הצורך מדוע ענין מהותי ביותר ביהדות אשר פסוקים רבים מוקדשים לו בספר בראשית, והוא ברית מהותית בין ישראל לה', אשר מי שלא נכנס בתוכה מנוע מקיום מצוות מסוימות (פסח) נכנס כאן בדלת האחורית.
חובבי המספרים יעלו את הדרשות על כך שהמספר שבע מבטא את הטבע, והמספר שמונה את מה שמעל הטבע ועל ההופעות השונות של שבע ושמונה ביהדות.
רעיון אחר הוא שבמיקום פרשת היולדת מיד לאחר טומאות חיצוניות (הבאות על האדם שלא מגופו אלא בגלל מגע עם משהו אחר כדוגמת נבלת בהמה טמאה) ולפני טומאות פנימיות הבאות על האדם בגלל גופו (זב ומצורע), פרט לטומאת מת הנזכרת בפרשת חוקת כתורה בפני עצמה. באה טומאת היולדת שהיא למעשה טומאה עקב מאורע משמח וכזה שאף כרוכות בו מצוות עשה חשובות. למעשה בכך באה התורה לסתור את הנחת היסוד הפשטנית שכל מה שטמא הינו "רע" ולכן מה ש"טהור" הינו טוב ולציין שהחיים מורכבים הרבה יותר מזה שכן מעגלי החיים שלנו נעים כל הזמן בין "הטמא" ל"טהור" כאשר זהו הסדר הטבעי ואי אפשר להיות כל הזמן במצב של "טהור" ומצב הטומאה הוא לעיתים הכרחי (למשל על מנת להוליד ילדים).
ודווקא פה בא היחוד של ברית המילה שכן היולדת טמאה בשתי טומאות, טומאת נידה שאורכה 7 ימים ולאחריה יכולה לטבול, וטומאת "דמי טהרה" שבה היא מנועה מלהיכנס למקדש ולהקריב קורבן וברית המילה מהווה למעשה את ההפרדה בין שתי הטומאות האלו, אם כסיבה אם כתוצאה לפי מה שהבאנו קודם. ולפי זה אולי מתבאר גם הפסוק האחרון בפרשת שמיני להבדיל בין הטמא לטהור, שיש אולי לבצע הפרדה ולהבדיל גם בין הטמא לטמא, שלא כל סוגי הטומאה זהים הם.
מאמרים נוספים לפרשת תזריע
 |
| ברית מילה מתוך כתב יד רוטשילד, אמן לא ידוע, 1480 בקירוב, מוזיאון ישראל |
