יונה והקיקיון - הסיפור האמיתי

מאמר אורח מאת אלון מנור.
את סופו הדרמטי של ספר יונה אנחנו מכירים עוד מהגן, ונתקלים בו מחדש (לפחות) פעם בשנה במנחה של יום הכיפורים. אמנם, כאשר מנסים לשים לב למשמעות הסיפור, לדקויות העולות מהפסוקים ובסופו של דבר, למוסר ההשכל שהקורא אמור לקחת איתו הלאה, עולות מן הסיפור הפשוט לכאורה כמה תמיהות. בעיון זה ננסה לרדת לעומקו של פרק ד, הפרק האחרון בספר יונה ולהבין מהו המסר שמנסה ה' להעביר ליונה ועימו לקורא.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

אולי לפני שניגש לעיון מחודש, ננסה לספר את הסיפור הפשוט כרגיל, כפי שכולנו מכירים. בפרק ג מבצע יונה, כמעט בעל כרחו, את השליחות שהוטלה עליו ואכן, נראה ששליחותו הצליחה-

וַיַּרְא הָאֱלֹקים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה; וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים, עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם--וְלֹא עָשָׂה.

אך יונה ממש לא מרוצה. עם תחילת פרק ד אנחנו קוראים-

(א) וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה, רָעָה גְדוֹלָה; וַיִּחַר, לוֹ.  (ב) וַיִּתְפַּלֵּל אֶל-ה' וַיֹּאמַר, אָנָּה ה' הֲלוֹא-זֶה דְבָרִי עַד-הֱיוֹתִי עַל-אַדְמָתִי--עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי, לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה:  כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה.  (ג) וְעַתָּה ה', קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי:  כִּי טוֹב מוֹתִי, מֵחַיָּי.

יונה מרגיש שתשובתם של אנשי נינווה אינה שלימה. אם הדבר היה תלוי בו, לא היתה להם מחילה. דבר זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בכך שהוא משמיט מתוך מידות הרחמים שהוא מצטט את מידה האמת ("ארך אפיים ורב חסד ו..."), שלדעתו לקתה כאן.

יונה חש תחושה קשה, של אדם שנאלץ לבצע שליחות הנוגדת את צו מצפונו באופן חד, ולכן אינו יכול לסבול עוד את חייו, וברוב יאושו מבקש מה' לשים להם קץ.

ה' משיב, ספק ליונה ספק לעצמו, תשובה סתומה-

(ד) וַיֹּאמֶר ה' הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ:

יונה יוצא מהעיר, עושה סוכה ויושב לראות מה יהיה בעיר. לשמחתו של יונה ה' ממנה קיקיון שבן לילה גדל ונותן צל על ראשו של יונה, השמח על הדבר שמחה גדולה. בלילה נאכל הקיקיון על ידי תולעת ולא זו אף זו, מזג האוויר משתנה לרעה. השמש קופחת על ראשו של יונה השואל את נפשו למות (ואנחנו השמחים בחלקנו תחת מזגן בית הכנסת מבינים היטב מדוע). על הרקע הזה בא משפט המחץ, המסכם את הוויכוח המתמשך שבין יונה לבין ה', ובכך מהווה את תמצית הסיפור כולו-

(י) וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ,  שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד.  (יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה--אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה, רַבָּה.

יונה אכן חס על הקיקיון, ולקורא מובן הדבר- הקיקיון סיפק ליונה הגנה מפני פגעי מזג האוויר. דברי ה' מציבים משוואה- כפי שיונה חס על הקיקיון, כך ראוי הוא שה' יחוס של נינווה שחשיבותה גדולה יותר משל הקיקיון.

לא צריך לעיין הרבה בכדי להבין שמשוואה זו מעוררת קושי מהותי- אם כוונתו של ה' היא ללמד את יונה שאף הוא אמור לחוס על נינווה ולהזדהות (סוף סוף) עם שליחותו, לא נראה שיונה אמור לקנות את ההוכחה. יונה אכן מצטער על אובדן הקיקיון, אך הוא חס על עצמו בלבד!

גם הקורא נשאר מעט מבולבל, האם, בניגוד לטענת יונה, מחל ה' לאנשי נינווה בצדק? ה' לא אומר כך, שכן שום טענה נגדית באשר לאיכות תשובתם של אנשי נינווה אינה נשמעת כלפי יונה. ברם, אם לא בצדק חס ה' על נינווה, שאלתו של יונה עדיין מהדהדת- מדוע מחל להם ה'? רק משום שמדובר בעיר גדולה כל כך? ובכלל, כיצד מעשה הקיקיון עוזר לנו להבין מדוע סלח ה' לאנשי נינווה?

בכדי לרדת לעומקם של שני פסוקי הסיום, ננסה ללכת כמה צעדים אחורה ולהתבונן טוב יותר בכתוב. מיד עם תום שליחותו, היה יונה אמור, עד כמה שהדבר נוגע לשולחו- ה', לשוב אחר כבוד לארץ ישראל. על דעת עצמו מבכר יונה להישאר באזור, מחוץ לעיר, ולעשות סוכה "עד אשר יראה מה יהיה בעיר". מה יונה מצפה ש"יהיה בעיר"? נראה שיונה יושב ומצפה לראות כמה מהר תתפוגג תשובת אנשי נינווה ותתברר צדקתו בוויכוח מול ה'. על הרקע הזה ניתן להבין את גדילת הקיקיון הפלאית, תוך שעות ספורות, בהקשר אחר לגמרי. נתבונן בפסוק המתאר את גדילת הקיקיון-

(ו) וַיְמַן ה' אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה:

מהי ה"רעה" ממנה אמור הקיקיון להציל את יונה? ובכן, "רעתו" של יונה מתוארת בפרוטרוט בפסוק הראשון בפרק-

(א) וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה, רָעָה גְדוֹלָה; וַיִּחַר, לוֹ...  

רעתו של יונה אינה קשורה לעובדה שהוא תקוע במדבר נינווה בלי מזגן אלא לטענה הבסיסית שלו מול ה'- לאנשי נינווה לא מגיעה מחילה ותשובתם, לדעתו, אינה תשובת אמת. בצו ה' הוא נאלץ לבצע מעשה הנוגד את צו מצפונו- להציל רשעי עולם מהדין המגיע להם. על כך רע לו וחורה לו מאד.

(במאמר מוסגר ראוי לציין שמושג ה"רעה" משחק תפקיד מרכזי בספר, ומשמש גם לתיאור חטאי נינווה -"קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה... כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי", וגם לתיאור העונש שהיה צפוי להם אלמלא היו חוזרים בתשובה - "וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם". ברם, במסגרת עיון זה נתמקד רק בפרק האחרון בספר)

גדילת הקיקיון משמחת את יונה "שמחה רבה" משום שהיא משמשת לו לאות שה' איתו, ושבעצם, למרות שה' שלחו להציל את נינווה, גם ה' תומך בדעתו של יונה, ומצפה, כמותו, לראות במפלת נינווה. ברם, תוך כמה שעות נעלמת שמחתו של יונה-

(ז) וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ: (ח) וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי:

כשם שהקיקיון גדל באופן פלאי, הוא יבש באופן ניסי לא פחות. במקביל מארגן ה' יום חם במיוחד. תגובתו של יונה "וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי" מוכרת לנו מתחילת הפרק-

(ג) וְעַתָּה ה', קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי:  כִּי טוֹב מוֹתִי, מֵחַיָּי.

זו אינו אלא חזרה למצבו הנפשי של יונה בעקבות אכזבתו מהתנהלותו של ה' מול נינווה.

נמצאנו למדים, כי לא החוסר המעיק במזגן הוא שגורם ליונה לשאול את נפשו למות. כפי ששמחתו של יונה היתה על האות מה' לצדקתו של יונה, שבא לידי ביטוי בגדילת הקיקיון הפלאית, כך עתה יובש הקיקיון מהווה איתות הפוך ליונה, הרומז ליונה באופן חד משמעי שה' אינו חפץ בישיבתו מחוץ לעיר ורומז לו שיסתלק משם כמה שיותר מהר.

על רקע פרשנות זו לנס גדילת הקיקיון ולנס קמילתו עשוי הקורא לשאול- אז ה' "בעד" יונה או "נגדו"? ומה הפשר של עשיית שני אותות בעלי משמעות הפוכה? ליונה התשובה ברורה. מראש הוא יודע היטב שרצון ה' ביחס לנינווה מנוגד לרצונו שלו ("...כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה"), לכן, רציונלית, לא היתה לו שום סיבה להאמין שה' שינה את דעתו ולפתע הוא מעודד אותו לשבת מחוץ לעיר ולצפות, עם חופן פופקורן, במפלתה של נינווה. אדם אחר, אובייקטיבי יותר מיונה, היודע את רצון ה', היה מתייחס לגדילת הקיקיון בספקנות ובתמיהה. כל זה אינו מפריע ליונה לראות את גדילת הקיקיון כאות לצדקתו, ולשמוח עליו שמחה רבה. המסר של ה' ליונה חד וברור- ה' מסב את תשומת ליבו של יונה לכך שפרשנותו של יונה את המציאות מוּטה. יונה מעדיף להתבונן על המציאות במשקפיו שלו, לפיהם אסור לה למידת האמת שתלקה. לכן, בלי לחשוב הרבה, יונה שש על כל אות התומך בדרכו ו"שמח על הקיקיון שמחה רבה". לאורך כל הדרך יונה האשים את ה' בהנהגה שאינה לפי מידת האמת, ועתה ה' כמו משיב לו- קשוט עצמך!

ברגע שעובדה זו מונחת לנגד פניו של יונה, יונה, ועמו הקורא, יכול להבין גם את הנהגת ה'. בניגוד להבנה הראשונית שהוצגה בתחילת דברינו, ההקבלה שעושה ה' בשני הפסוקים האחרונים של הספר אינה בין הקיקיון לבין נינווה, אלא בין יונה לבין ה'- כפי שיונה מוּטה כלפי דין בפרשנותו את המציאות, כך גם, כביכול, ה' מוּטה כלפי חסד בפרשנותו ובהנהגתו את העולם. יונה נוטש את השיפוט האובייקטיבי ומעדיף להתמקד דווקא במעשי ה' התומכים בתפיסת העולם שלו, הגורסת הנהגה על פי מידת האמת. באותו האופן מעדיף ה' להתמקד במעשי בני האדם התומכים ב"תפיסת העולם" שלו- הטיה כלפי רחמים וחסד. ה' אינו שופט "אובייקטיבי", הוא יושב למשפט עם נטייה ברורה להטות כלפי רחמים.

הסיבה להטיה זו חשובה לא פחות, והיא מהדהדת מפסוקי הסיום- יונה לא עמל בקיקיון ולא גידלו, אמור מעתה- ה' עמל בנינווה וגידלה. ה' אינו שופט באובייקטיביות את עולמו, מכיוון שהוא עולמו שלו- ביטוי של חוכמתו ופועל ידיו. אפשר שאת המסר הזה רצו רבותינו הקדמונים להנחיל לנו כאשר תיקנו לקרוא את ספר יונה ביום הכיפורים- המפתח לתשובה אינו חשבון סאת העוונות מול חשבון סאת הזכויות כשלעצמו. הפתח הפנימי לתשובה נובע מההכרה של הקשר העמוק והאינטימי הקיים בין שופט כל הארץ לבין בריותיו.

פיתוח עץ של יעקב שטיינהרט, יונה מתעלף תחת השמש היוקדת כשמעליו הקיקיון מוכה התולעת. מתוך: ספר יונה שנדפס בפילדלפיה תשי"ג (1953). מאתר הספריה הלאומית

לדף הראשי ליום הכיפורים

הפטרת תשעה באב

בתשעה באב קוראים בתורה בבוקר ובתפילת מנחה. הקריאה בבוקר היא מספר דברים פרשת ואתחנן פרק ד' כה-מ. להפטרה קוראים בנביא ירמיהו מפרק ח' יג ועד פרק ט' כג.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

תשעה באב הוא אחד הימים הקשים בשנה, זיכרון לחטא המרגלים ולחורבן שני בתי המקדש. אנו נמצאים בצום, נוהגים מנהגי אבלות, יושבים על הארץ או על ספסל נמוך וקוראים את ההפטרה בניגון הקודר של מגילת איכה. הפסוקים הקשים של ירמיהו משלבים את קינתו האישית, תפילה לעתיד ונבואה. הפסוקים מחולקים לפרשיות רבות, לפעמים פסוק או שניים בפרשייה. דבר זה אומר שאין בהכרח קשר ישיר בין חלקי ההפטרה והם לא טקסט רציף, אולם בכל זאת ננסה למצוא קשר אפשרי המחבר בין פסוקים אלו ליחידה אחת גם אם לא נכתבה במקור ככזו.

יג אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם-ה'אֵין- עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה וְהֶעָלֶה נָבֵל וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם:

דימוי הארץ הוא לשדה. בעל השדה רוצה לאסוף את היבול, אבל אין מה לאסוף. הגפן חסרת ענבים ועלי התאנה נבלו.

יד עַל-מָה אֲנַחְנוּ ישְׁבִים הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר וְנִדְּמָה-שָּׁם כִּי- ה'אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי-רֹאשׁ כִּי חָטָאנוּ לַה':

פסוק זה הוא כבר דבריו של ירמיהו. אין טעם להישאר בעיר החרבה, אין בה כלום. אולי עוד אפשר לנוס אל ערי המבצר[1].

טו קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה: טז מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל-הָאָרֶץ וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְישְׁבֵי בָהּ:

לא סתם מזכירים בפסוק את דן. כבר בפרק הראשון בספר (ראו הפטרת פרשת מטות) מתבשר ירמיהו בנבואה כי מצפון תיפתח הרעה.

יז כִּי- הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם לָחַשׁ וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם נְאֻם-ה':

וחורבן ירושלים הוא התגשמות של נבואות רבות שנאמרו.

יח מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי:

וכאן ירמיהו כבר מקונן על החורבן.

יט הִנֵּה-קוֹל שַׁוְעַת בַּת-עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם-מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר:

גם בפסוק זה חילופי דוברים בין ירמיהו בחציו הראשון לבין השאלה הרטורית אותה שואלה הקב"ה בחציו השני.

כ עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ: כא עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי הָשְׁבַּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי: כב הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם-רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת-עַמִּי:

ירמיהו ממשיך בקינתו. אם החורבן היה בחודש אב, אולי קינה זו נאמרה לקראת חג הסוכות המסמל את סוף עונת הקציר.

כג מִי-יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי:

ירמיהו אינו מוצא עוד דבר לעשות פרט להרבות בכי ומספד.

א מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים:

מי הדובר בפסוק זה? ירמיהו אולי מתאר את עצמו, אבל לפי ההמשך נראה שיש כאן מעין דיבור בשמו של הקב"ה.

ב וַיַּדְרְכוּ אֶת-לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי- מֵרָעָה אֶל-רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא-יָדָעוּ נְאֻם-ה': ג אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל-כָּל-אָח אַל-תִּבְטָחוּ כִּי כָל-אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל-רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: ד וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר-שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ: ה שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת-אוֹתִי נְאֻם-ה':

הניאוף המדובר הוא במערכת היחסים בין עם ישראל לקב"ה וההליכה אל אלילים. כל התנהגות העם היא התנהגות של שקר ורמאות.

ו לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי-אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת-עַמִּי: ז חֵץ (שָׁוחֻט) [שָׁחוּט] לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת-רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ:

פסוקים אלו חוזרים על הנאמר קודם והם באים להדגשה. ייתכן והנביא מתייחס כאן לרצח גדליה בידי ישמעאל בן נתניה, שעשה את עצמו בא בשלום. גדליה לא שעה לאזהרות שנאמרו לו ולא העלה על דעתו כי ירצחו אותו.

ח הַעַל-אֵלֶּה לֹא-אֶפְקָד-בָּם נְאֻם-ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר-כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי: ט עַל-הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל-נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי-אִישׁ עוֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד-בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ: י וְנָתַתִּי אֶת-יְרוּשָׁלַם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים וְאֶת-עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב:

חיזוק מסוים לאפשרות שהקינה מתייחסת לרצח גדליה, היא איזכור ערי יהודה. כפי שהערנו, החורבן בחודש אב היה של ירושלים בלבד. יהודים הורשו להישאר בארץ ולגור בה. לעומת זאת, לאחר רצח גדליה, עזבו יהודים רבים את הארץ והיא הייתה שוממה עד שיבת ציון.

יא מִי-הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת-זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי-ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל-מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר: יב וַיֹּאמֶר ה' עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ: יג וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם: יד לָכֵן כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת-הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי-רֹאשׁ: טו וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת-הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם:
עזיבת התורה וההליכה אחר עבודה זרה ושרירות הלב הם הגורמים לחורבן.

טז כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל-הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה: יז וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ-מָיִם: יח כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי-עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ: יט כִּי-שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר-ה' וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר-פִּיו וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה:

הקינה הולכת וגוברת. ירמיהו לבדו כבר אינו יכול לקונן על החורבן ויש לקרוא למקוננות נוספות. זו ההחמרה שהולכת ועולה. קודם כל חורבן המקדש וירושלים, לאחר מכן רצח גדליה וסיום התהליך הוא בהחלטה של שאר העם לרדת למצרים. נראה שלכך הכוונה במילים כי עזבנו ארץ בפסוק י"ח. לא היה הכרח לעזוב את הארץ וירמיהו עוד ניבא בשם ה' כי יש חובה להישאר בארץ (ראו פרקים מ"ב מ"ג), והנשארים יהיו מוגנים ממלך בבל (שכנראה הפסיק להתעניין בממלכת יהודה). אולם ניסיונות אלו נכשלו וירמיהו, מובס לחלוטין, גילה לצערו שהוא צודק, אבל כל מה שהוא יכול לעשות זה לקונן "אמרתי לכם".

כ כִּי-עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת:

כא דַּבֵּר כֹּה נְאֻם-ה' וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקּוֹצֵר וְאֵין מְאַסֵּף:

הנבואה החלה ברצון לאסוף את היבולים, אבל אין את מה לאסוף וגם אין מי שיאסוף.

ומסיימת ההפטרה בפסוקים מעט יותר אופטימיים.

כב כֹּה אָמַר ה' אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כג כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-ה':

אפשר לשייך את כל הקריאה לחורבן על המקדש וירושלים, אולם כפי שהערנו, ישנה אפשרות נרחבת יותר שהקינה מתייחסת גם לאירועים מאוחרים יותר – רצח גדליה והעזיבה למצרים. בבניין ירושלים ננוחם.

הקריאה וההפטרה בתפילת מנחה זהות לאלו של תענית ציבור.

---

[1] נבוכדנאצר מלך בבל אכן לא השמיד את כל ערי יהודה ולאחר חורבן המקדש מינה את גדליה בן אחיקם לנציב על כל ארץ יהודה. מושבו של גדליה היה בעיר מצפה. 

הפטרת שבת חול המועד פסח

בשבת חול המועד פסח לא קוראים את פרשת השבוע אלא חלק מפרשת כי תשא, בדומה לשבת חול המועד סוכות. הפטרת השבת היא מספר יחזקאל פרק ל"ז א-יד והיא מוכרת בשם "חזון העצמות היבשות".

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

יש הנוהגים להוסיף שני פסוקים מפרק ל"ו על מנת לקשר יותר את ההפטרה לחג מאחר ופסוקים אלו מזכירים את המועדות ואת העלייה לרגל

לז כֹּה אָמַר ה' אלוקים זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: לח כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה': 

תקופת יחזקאל היא כבר בזמן הגלות והחורבן ופתיחת ההפטרה בדברי נחמה על ריבוי העם כפי שהיה בימיה הגדולים של ירושלים שהייתה מלאה מפה לפה.

כמעט בכל המקומות ההפטרה תתחיל כאן:

א הָיְתָה עָלַי יַד-ה' וַיּוֹצִיאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: ב וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: 
חכמי התלמוד מנסים למצוא את מקום הבקעה ואת פשר העצמות שיש בה. הכתוב לא אומר דבר בנושא זה, וניתן להניח שנבואה זו הייתה ממילא בחיזיון אך יש דעות  שהמחזה היה אמיתי, ואותם מתים קמו לתחייה והמשיכו לחיות .

ג וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אלוקים  אַתָּה יָדָעְתָּ:
יחזקאל לא מתפתה לענות את התשובה הפשוטה - לא, אך גם לא עונה מיד כן. הוא למעשה אומר שתחיית העצמות תלויה ברצונו של אלוקים. ברובד המציאותי בוודאי שכך, שכן אדם אינו יכול להחיות מתים, אלם אם נבין את החיזיון כמשל לעם ישראל שהתייבש, הרי שדווקא שם פעילות אנושית בהחלט יכולה לעורר ולהחיות את העם.

ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר-ה': 
וכך גם עונה ה’ ליחזקאל. בוודאי שאני יכול להחיות את המתים, אולם אותה תחייה צריכה לבוא דרך נבואה אנושית ובאמצעות מעשה אנושי. כאן לנבואה יש תפקיד של ציווי. הנביא מנבא על העצמות, אך נבואה זו היא פעולת ציווי לשומעים.

ה כֹּה אָמַר ה' אלוקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: ו וְנָתַתִּי- עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה': 
מתי מתבצעת נתינת הרוח? האם לפני יצירת הגוף או לאחריו? בפסוקים נתינת הרוח מתוארת גם בהתחלת התהליך וגם בסופו.

ז וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה-רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ: ח וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּידִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: 
אולם בפועל, קודם התקרבו העצמות אחת לשנייה ונוצר השלד, לאחריו נוספו השרירים ושאר הרקמות, ועדיין אלו אינם אנשים חיים ואין בהם רוח.

ט וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ כֹּה-אָמַר ה' אלוקים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: י וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא- בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד: 
את הגוף עצמו אפשר להרכיב מהעצמות הנמצאות בשטח, אולם הרוח צריכה להגיע ממקור חיצוני.

יא וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: יב לָכֵן- הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה- אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: יג וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: יד וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם-ה'

וכאן בסיום החיזיון מתברר המשל והנמשל. העצמות היבשות מסמלות את הייאוש ואובדן התקווה לאחר הגלות. גולי יהודה חיים בבבל, אבל נראים בעיניהם כמתים וכנמצאים בקבר. נבואת יחזקאל היא חזון של עידוד ובשורה לגולים, אולם הצורה בה היא נאמרת רומזת לכך שלמרות שתהליך הגאולה יכוון מלמעלה הוא תלוי גם, ואולי אפילו בעיקר, בפעולות האנשים.

לרוב מסיימים את קריאת ההפטרה כאן אולם יש הנוהגים להוסיף עוד שני פסוקים המציינים את אחדות עם ישראל (והם גם פתיחת הפטרת ויגש).

טו וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו]:יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ:

חזון העצמות היבשות - פרט ממנורת הכנסת - בנו אלקן (צילום: תמר הירדני)

לדף הראשי של פסח

הפטרת שבת תשובה

השבת שלפני יום הכיפורים מכונה שבת תשובה ולה הפטרה מיוחדת. ההפטרה היא הפטרת פרשת וילך (כאשר ראש השנה בימים שני או שלישי) או הפטרת פרשת האזינו (כאשר ראש השנה בימים חמישי או שבת). עיקר ההפטרה הוא הפרק האחרון בספר הושע עליו כבר עמדנו במאמרנו להפטרת פשרת ויצא. אולם שם הפרק נידון מתוך הקשר רחב יותר של נבואות הושע, היבט שלא נתמקד בו כאן. ללומדים מומלץ לעיין גם במאמר על הפטרת פרשת ויצא המביא גם את ההקבלות בין פרקי הסיום של הושע.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

ב שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:
קריאה זו של הנביא הינה בלשון ציווי אולם נשמעת כמעט כתחינה.

ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:
גם כאן מזכירים את מידת הרחמים של ה'. נשא עוון ופשע.

ד אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר-בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם:
ישראל מבין כי ברית עם אושר לא תושיע אותו וגם זונח את הפסלים ועבודת האלילים שעשה הוא בעצמו

ה אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ:
מידת הרחמים עושה את פעולתה

ו אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן:  ז יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן: ח יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן:
שלושה פסוקים רצופים המסתיימים במילה לבנון. השוו לפסוק ז' בפרק הקודם. הטל הוא מקור מים זמין גם בימות החמה והוא יפריח את עם ישראל (לעומת הדימוי לאריה הטורף)

ט אֶפְרַיִם מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא:
שוב מדבר הנביא על זניחת העבודה הזרה

י מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם:
מסקנת הנבואה ברורה. הכל תלוי במעשי העם. דבר זה נאמר כבר בתורה ומהווה את הקרון הבחירה החופשית: "כו רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: כז אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: כח וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם:". הנביא פורש את שתי האפשרויות. קודם כל את המצב הקיים, המצב הגרוע, את חטאי העושק והרמאות שמביאים לעבודה זרה. את זניחת ה' והסתמכות על בריתות מפוקפקות עם הגויים ולעומת זאת מציג את האפשרות האחרת, את ההליכה בדרכי ה' ואת הברכה הבאה בעקבותיה.

למעשה היה אפשר לסיים כאן, אולם סיום הנביא אינו כל כך אופטימי והמנהג הוא לסיים בדבר טוב. המשך ההפטרה תלוי במנהגים השונים.

למנהג ספרד קוראים את הפסוקים האחרונים מספר מיכה פרק ז:
יח מִי-אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל-פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא-הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי-חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יט יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאתָם: כ תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם:
פסוקים אלו נאמרים גם בעת התשליך, והם מזכירים את הקב"ה ומחילתו על העוונות. הדברים מתקשרים יפה להושע. אמנם הצדיקים ההולכים בדרכי ה' מצבם מובטח, אולם גם בפני הפושעים, ובעצם כולנו, לא נסגרות דרכי התשובה. האפשרות שהושע מציג אינה האפשרות היחידה, ומידת התשובה יכולה לכפר על העוונות.

רעיון דומה, מובא גם לפי מנהג אשכנז בפרק ב' בנביא יואל.

רוב המנהגים מתחילים מפסוק ט"ו אולם יש כאלו המתחילים כבר מפסוק י"א. יואל מנבא רבות על יום ה', אותו יום גדול ונורא, ומעט הפסוקים כאן מעט מוצאים מהקשרם (שהוא המשך ישיר לתחילת ספר יואל המתאר מכת ארבה קשה), אולם נפרשם כמתאימים ליום הכיפורים, מתוך ראיית ההפטרה בהקשרה המצומצם בלבד תוך הערות מעטות להקשר לתחילת ספר יואל. קוצר היריעה אינו מאפשר כאן לימוד וההעמקה בנביא יואל ונסתפק בהמלצה לקרוא לכל הפחות את פרק א' ותחילת פרק ב', בהם נמצא הקבלות רבות ומענה לשאלות נוספות שעלו.

יא וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ כִּי-גָדוֹל יוֹם-ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ: יב וְגַם-עַתָּה נְאֻם-ה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד: יג וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל-בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל-ה' אֱלֹקיכֶם כִּי-חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וְנִחָם עַל-הָרָעָה: יד מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַה' אֱלֹקיכֶם:
כפי שהערנו ברוב הקילות לא קוראים פסוקים אלו אולם הקשרם ליום הכיפורים ברור. יום הכיפורים נמשל ליום ה' והקריאה לחזור בתשובה לפניו היא קריאה ברורה. פסוק י"ג מזכיר חלק משלוש עשרה מידות הרחמים הנאמרות לרוב בתפילת היום, ופתיחת פסוק יד מזכירה מאד את תגובתם של אנשי נינוה לבשורתו הקשה של יונה על כך שעירם תחרב (יונה ג' ט): "מִי-יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹקים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד"

רוב קהילות אשכנז מוסיפות את הקטע הבא בלבד, שהוא המשך ברור לקטע הקודם ומתאר את הפעולות המעשיות הדרושות לחזרה בתשובה.
טו תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ-צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה: טז אִסְפוּ-עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיוֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ: יז בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל-עַמֶּךָ וְאַל-תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל-בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹקיהֶם:
תקעו שופר הוא נמשל לראש השנה, והצום הוא כמובן יום הכיפורים. כל העם נדרש למעין גיוס כללי לצורך החזרה בתשובה. מגדול ועד קטן כולל יונקי שדיים שעוד אין להם דעה עצמאית. אפילו חתן וכלה המרוכזים בעולמם הפרטי ובתא המשפחתי החדש שהקימו חייבים להשתתף במצווה. גם הכוהנים עצמם בבית המקדש אינם פטורים מהצום ומבקשת התפילה.

יח וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל-עַמּוֹ:
כמו בתורה, אחד הטיעונים החזקים הוא מה יאמרו הגויים. גם משה רבנו השתמש בטיעון זה בהצלחה יותר מפעם אחת. שימו לב שבפסוקים הקודמים (מפסוק טו) פרט לצום ולבקשת התפילה אין פעולה כלשהי של תשובה או הבטחה לעתיד, דווקא בפסוקים הקודמים (שכפי שאמרנו לא נקראים במרבית הקהילות) מופיעה הקריאה היותר משמעותית לשוב בלב שלם אל ה'. חוסר זה רק מדגיש עד כמה בעייתי לקרוא רק את פסוקי ההפטרה ולא להתייחס להקשר הרחב יותר שלהם במקומם.

יט וַיַּעַן ה' וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת-הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא-אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם: כ וְאֶת-הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל-אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת-פָּנָיו אֶל-הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל-הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת:
התשובה מתקבלת ואיתה ההבטחות לשגשוג הכלכלי והבטחוני. לא ברור מיהו הצפוני, יש המפרשים על העמים שבאים מצפון להילחם (מצפון תיפתח הרעה) ויש המפרשים שמדובר דווקא ביצר הרע, ויש המפרשים שמדובר באותו ארבה המוזכר בפרק א' (שהוא בעצמו מסמל את העמים הנלחמים). גם הפרטים הגיאוגרפיים אינם ברורים באופן מיידי, אולם נראה מההקשר של ארץ ציה ומדבר שמדובר על ים המלח, הנמצא בקדם (מזרח). הים האחרון כוונתו לים התיכון.

כא אַל-תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי-הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת:
כב אַל-תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי-עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם:
מיהם בהמות שדי? האם מדובר בבקר ובצאן או דווקא באנשים? פסוקים אלו באים להנגיד את הפסוקים הקודמים, ארץ ישראל שאולי נחרבה והייתה בעצמה ציה ושממה תפרח ותדשא (ותספק מזון לאדם ולמקנה). יתרה מכך פסוקים אלו באים כנגד פסוקים בפרק א' ביואל שגם שם התייחסו לבהמות ומהם נראה שהפרוש כאן הוא בהמות ממש.

כג וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּה'  אֱלֹקיכֶם כִּי-נָתַן לָכֶם אֶת-הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן:
וכמו האדמה גם בני ציון, עם ישראל, עליהם לשמוח, אולם שמחתם היא קודם כל בה' אלוקיהם. הפסוק מבטיח את ירידת הגשמים בזמנם מהיורה (מורה) ועד המלקוש שירד בחודש הראשון הוא חודש ניסן.

כד וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר:
ירידת הגשמים במועד היא המפתח להצלחה ולשגשוג כלכלי בדומה למה שאנו קוראים כחלק מקריאת שמע (דברים י"א יד): "וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ"

כה וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת-הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם:
ושוב, אם היינו לומדים את ספר יואל כסדרו היינו מזהים מיד את הניגוד לפרק א' ביואל המתאר את ההתקפה על ארץ ישראל כמתקפת ארבה חמורה המשאירה את האדמה צחיחה וחסרת כל לדוגמה (א' ו) : "שֻׁדַּד שָׂדֶה אָבְלָה אֲדָמָה כִּי שֻׁדַּד דָּגָן הוֹבִישׁ תִּירוֹשׁ אֻמְלַל יִצְהָר".
כו וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת-שֵׁם ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר-עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: כז וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא-יֵבשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם:
ראינו בכמה פעמים, כי לאחר החזרה בתשובה מובטח שגשוג כלכלי. גם במקומות אחרים בתורה ובנביא נראה שההצלחה היא כולה הצלחה גשמית: יבולים ברוכים, עושר במחצבים. אולם בתורה ובנביא השגשוג הכלכלי הוא רק האמצעי לשגשוג הרוחני ועל ידו מגיעים להלל את ה' להכרתו ולידיעתו.

הפטרות ראש השנה

שלוש עקרות נפקדו בראש השנה: שרה, רחל וחנה. כך לפי הגמרא במסכת ראש השנה. על פקידתה של שרה אמנו אנו קוראים בקריאת התורה. פקידתה של חנה מוזכרת בהרחבה בהפטרה ליום הראשון של ראש השנה ואילו רחל אמנו מוזכרת בהפטרה של היום השני.
ההפטרה של היום השני כוללת כמה פסוקים שהפכו לשירים ידועים מאד ונביא כמה ביצועים שלהם.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

ההפטרה ליום הראשון של ראש השנה היא בספר שמואל מתחילתו ועד סוף תפילת חנה בפרק ב'

א וַיְהִי- אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף אֶפְרָתִי: ב וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים:
פתיחת הסיפור רגילה, אולם אנו רואים מיד שיש לנו סיפור עקרות נוסף. בניגוד למקרים אחרים בו אשמת העקרות אינה ברורה הרי שכאן ידוע שחנה היא העקרה מאחר ולאלקנה יש ילדים מאשה אחרת. מוצאו של אלקנה מפורט אולם אנו יודעים שהוא היה משבט לוי ולא משבט אפרים.

ג וְעָלָה- הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה':
עלי הוא הכהן הגדול אבל הפסוק כבר נותן לנו הטרמה של המתרחש. עלי לא מאד בעניינים ותפקידו בעיקר סימלי. מי שעושים את העבודה בפועל הם בניו.

ד וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת: ה וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ:
מסתבר שמנה אחת אפים, אינה דווקא ביטוי גנאי, אלא מנה משובחת יותר. אלקנה רואה שחנה במצוקה ומנסה לפצות אותה.

ו וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְעִמָהּ כִּי-סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ:
אבל כמובן שעל חוסר בפרי בטן לא יכולות לפצות שום מתנות ועוד כאשר יש אישה נוספת בסביבה שדואגת לסובב את הסכין. מסיבה זו מכונות נשים של בעל אחד צרות זו לזו. מלשון אויבות. זהו אולי הבסיס לאיסור לשאת שתי אחיות. אחיות שאומורת להיות חברות קרובות, אסור שיהפכו לאויבות. כמובן שעם הצרות באות גם הצרות...

ז וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל:
לא מדובר באירוע חד פעמי, אלא באירוע החוזר על עצמו מדי שנה. המפרשים מרחיבים מעט. חלקם לגנאי וחלקם מנסים למצוא נקודות זכות במעשיה של פנינה, דבר הקשה בפשט.

ח וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים:
שאלתו של אלקנה אינה ברורה. הרי הסצינה חוזרת על עצמה כל שנה. האם חנה לא ענתה לו בשנה שעברה? האם לא ברור לו למה היא עצובה? האם הוא חושב שהוא טוב לה מעשרה בנים? אולי אלקנה נמנע מלשאול שאלה זו ושאל אותה לראשונה באותה שנה.

ט וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן ישֵׁב עַל-הַכִּסֵּא עַל-מְזוּזַת הֵיכַל ה':
חנה בוודאי אינה משתכנעת משכנועיו של אלקנה אבל אוכלת בכל זאת, אולי לא לקלקל את החגיגה לכולם. זוהי אכילה שאין עמה שמחה ותענוג, אלא אכילה כפויה. חנה אינה מסוגלת לסבול יותר והולכת להתפלל.

י וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל-ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה: יא וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל-יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ:
תפילה כנה אמיתית ופשוטה היוצאת מתוך הלב. חנה עושה מעשה שנחשב באותה תקופה לדרסטי. נדרים הם עניינים חמורים ואין להקל ראש בנדר (זכרו את נדרו של יפתח ואת תוצאותיו הטרגיות). אמנם כאן ההשלכות אינן כה חמורות, הילד יוקדש לעבודת ה'', אבל נניח שחנה תלד רק ילד אחד ולא תזכה לגדלו ולהיות במחיצתו. עדיין ההקרבה שלה ברורה.

יב וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת-פִּיהָ: יג וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה: יד וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ:
הצרות באות בצרורות. מושפלת על ידי צרתה, לא זוכה לאמפתיה מבעלה ובסוף עוד חושבים אותה לשיכורה. קשה לדבר סרה בעלי הכהן, אולם הנביא עצמו מדגיש לנו כי עלי היה מנותק מהעם ולא רגיש וקשוב למצוקותיו. כיצד יכול אם כך להתפלל ביום הכיפורים, או בכל יום אחר, על כל עם ישראל? לבי לבי על חנה מרת הנפש.

טו וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי לִפְנֵי ה': טז אַל-תִּתֵּן אֶת-אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת-בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה:
יש להעריך את חנה, שעוד הצליחה למצוא כוחות נפש לענות לעלי ולהסביר לו את המצב. יש כאן רמז מטרים חשוב. עלי חושב שחנה היא בת בליעל, אולם הנביא עצמו יגלה לנו כי דווקא בניו של עלי עצמו הם בני הבליעל. הביקורת על עלי רק מתעצמת בכך שהוא אינו שם לב מה קורה בתוך ביתו ולעומת זאת ממהר לחשוד באחרים. הדברים חורגים ממסגרת ההפטרה, אולם נעיר כי עלי מקבל עונש נורא על כך, בפרט שבסך הכל הוא היה כהן ואחרון השופטים וגם עונשו הקשה מציק לקורא.

יז וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹקי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת-שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ:
עלי מתעשת במהרה ומברך את חנה, הוא מבין ומודה בטעותו.

יח וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא-הָיוּ-לָהּ עוֹד:
חנה מתעודדת ומצב רוחה משתפר

יט וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה' וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת-חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ ה': כ וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו:
ואכן, חנה נכנסת להריון, ויולדת בן. השם שמואל אינו בדיוק מהשור ש.א.ל. אולם בפנינו רמז נוסף המתייחס לשאול המלך ולמערכת היחסים שתהיה לו עם שמואל הנביא.

כא וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל-בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַה' אֶת-זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת-נִדְרוֹ:כב וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי-אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת-פְּנֵי ה' וְיָשַׁב שָׁם עַד-עוֹלָם: כג וַיֹּאמֶר לָהּ- אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד-גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם ה' אֶת-דְּבָרוֹ וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת-בְּנָהּ עַד-גָּמְלָהּ אֹתוֹ:
אלקנה מודאג מעט. הזכרנו שנדרים הם עניין רציני ואין להפר אותם אולם חנה יודעת שצריך לחכות מעט עד שהילד ייגמל והיא כמובן זוכרת שהוא מוקדש לה'.

כד וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית-ה' שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר: כה וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת-הַפָּר וַיָּבִאוּ אֶת-הַנַּעַר אֶל-עֵלִי:
וכששמואל גדל, חנה מקיימת את נדרה ומביאים את הנער על עלי.

כו וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל-ה': כז אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ: כח וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּיהוּ לַה' כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה':
לא ברור עם עלי זוכר את האירוע (שהיה לפחות שלוש שנים קודם לכן).

סיום ההפטרה הוא תפילתה הנפלאה של חנה שרבים מפסוקיה נהיו מטבעות לשון.

א וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל-אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ:
שמחתה של חנה ואושרה פורצים אלינו מהמילים. חנה לא מהססת אפילו לכנות את פנינה בתואר אויבתה.

ב אֵין-קָדוֹשׁ כַּה' כִּי-אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹקינוּ: ג אַל-תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' (וְלֹא) [וְלוֹ] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת:
כל מה שקורה בעולם הוא מהקב"ה. אנשים יכולים לדבר ולדבר אולם קביעת העלילה נעשית בסופו של דבר בידי הבורא.

ד קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ-חָיִל: ה שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד-עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה:
רבים מפרשים זאת על חנה ופנינה. המדרש מספר שחנה אכן ילדה עוד שישה ילדים, ואילו בניה של פנינה הלכו לעולמם בנסיבות עלומות.

ו ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל: ז ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף-מְרוֹמֵם: ח מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם-נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי ה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל:
פסוק ו' מזכיר מאד את הפסוק מפרשת האזינו (דברים ל"ב לט): "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹקים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל: " נראה שחנה הכירה את השירה. פסוק ח' מזכיר מאד פסוק הנאמר בתהילים והוא גם חלק מהבית הראשון בתפילת הלל.

ט רַגְלֵי (חֲסִידָו) [חֲסִידָיו] יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי-לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר-אִישׁ: י ה' יֵחַתּוּ (מְרִיבָו) [מְרִיבָיו] (עָלָו) [עָלָיו] בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם ה' יָדִין אַפְסֵי-אָרֶץ וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ:

הפטרת יום ב' של ראש השנה
הפטרת היום השני של ראש השנה היא בספר ירמיהו פרק ל"א

ספר ירמיהו ידוע בעיקר בגלל נבואות הפורענות שלו. אולם אין להתבלבל נבואות פורענות מצויות אצל כל הנביאים וגם נבואות נחמה אפשר למצוא בכל נביא ועדיין יפה וראויה היא הפטרה זו ליום השני של ראש השנה שכאן היא עוסקת רבות בזיכרון ופסוקי הסיום שלה מופיעים כחלק מתפילת זיכרונות. הדגשתי את הפתיחות של הפרשיות השונות כולם פותחות במילים כה אמר ה' (מוטיב פתיחה שחוזר על עצמו רבות סביב פרקים אלו בירמיהו).

א כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל:
גם לאחר עונשי הגלות הקב"ה זוכר את תקופת עם ישראל במדבר והפסוק מזכיר לנו פסוק אחר מתחילת הספר (הנמצא עמוק בתוך פסוקי פורענות) :"הָלֹךְ וְקָרָאתָ- בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". 

ב מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד: ג עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים:
נראה שפסוקים אלו מתכתבים עם הפטרות הנחמה בישעיהו ופרת הפטרת פרשת ניצבים אותה קראנו רק לפני מספר ימים בה מתוארת ציון ככלה העודה עדייה. קשרים לשוניים רבים יש בין הפטרות הנחמה בישעיהו לבין לשונו של ירמיהו.

ד עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ: ה כִּי יֶשׁ-יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל-ה' אֱלֹקינוּ:
יש לשים לב כי הדברים מכוונים על אפרים, כלומר ממלכת ישראל ולא על ממלכת יהודה. פסוק ה' הוא פסוק חשוב. ירבעם בן נבט, מלך ישראל הראשון לאחר פיצול המלוכה, מנע עלייה לירושלים, על מנת לבסס את שלטונו. חזרת אפרים מהגלות תסמן גם את ביטול המחסומים (בפועל, הושע בן אלה,  מלך ישראל האחרון, ביטל אותם) ואת האיחוד המחודש של הממלכה.

ו כִּי-כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת-עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל: ז הִנְנִי- מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה: ח בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל-נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי-הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא: ט שִׁמְעוּ דְבַר-ה' גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ: י כִּי-פָדָה ה' אֶת-יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ:
גם המקומות הגיאוגרפים מוזכרים בישעיהו בהפטרת פרשת ניצבים ובפרט האיים הרחוקים. החידוש כאן הוא כי גם המתקשים בהליכה: הנכים והנשים ההרות יגיעו. הם יבואו בבכי, כנראה זכרון החורבן עדיין טרי.

יא וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם-צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל-טוּב ה' עַל-דָּגָן וְעַל-תִּירֹשׁ וְעַל-יִצְהָר וְעַל-בְּנֵי-צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא-יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד:
אולם אחרי שיבואו, הבכי יתחלף ברינה, והשפע הכלכלי והשגשוג, וכמובן ההתיישבות המחודשת בארץ המובטחת יניסו את היגון והאנחה.

יב אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם: יג וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת-טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם-ה':
ייתכן ואפשר לראות בפסוקים אלו מעין המשך להפטרת הנחמה האחרונה של פרשת ניצבים, הפטרה החוזרת על עיקרי הדברים ומסכמת אותם ואם רק היינו זקוקים לנחמה, הרי שהיינו יכולים להפסיק את הקריאה כאן. אבל גם במצב הזה עדיין יש מי שזקוקה לנחמה. זוהי רחל אמנו וחתימת ההפטרה היא בפסוקים הידועים.

יד כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ:
הפסוק הבודד הזה מהווה פרשייה בפני עצמה. נראה שההפטרה חוזרת למעשה אחורה, או מתחילה נבואה חדשה לגמרי (לרוב פרשייות חדשות מתחילות עניין חדש). רחל מבכה את בניה שירדו לגלות, בין אם אלו בני אפרים ובין אם אלו בני יהודה.  מדוע פסוק זה הוא פרשייה בפני עצמה? הנביא מפריד את בכייה של רחל ונותן לו מקום בפני עצמו. הנחמה אינה כה מהירה. המענה והניחום יגיע, אבל לאחר זמן ולאחר המתנה. עוד יש להבין מדוע בכלל מתחילה פרשייה זו בביטוי כה אמר ה'. האם לא כולם שומעים את בכייה של רחל? מסתבר שלא. או בגלל שהארץ (הרמה) נותרה ריקה ושוממה מיושביה, רחל בוכה ואין מי שישמע אותה זולת הקב"ה, או כמובן הבכי שהוא ברומו של העולם, בעולמות העליונים, והקב"ה באמצעות הנביא מגלה לנו מעט מהמתרחש שם.


טו כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי- יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: טז וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:

קבר רחל - 1912- ליאו קאהן ארכיון יד בן צבי

ואכן, פרשייה חדשה מתחילה ובה הקב"ה עצמו מנחם את רחל ומבטיח לה את ההבטחה הידועה ושבו בנים לגבולם, הבטחה אותה מתארת תחילת ההפטרה (וגם המשך נבואת ירמיהו שאינה חלק מההפטרה).

יז שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹקי:יח כִּי-אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל-יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם-נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי: יט הֲבֵן- יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל-כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם-ה':
כאן ממשיכה הנבואה לתאר את נאם ה' המזכיר את אפרים מתפלל וחוזר בתשובה על חטאיו. בדיוק כמו שכתב בפסוק החותם את מגילת איכה: "השיבנו ה' אליך ונשובה" משתמש ירמיהו באותה לשון לתאר את בקשת אפרים, בקשה אותה הקב"ה מקבל בחיוב.


ונסיים בביצוע של החזן שמואל מלבסקי שהלחין את השיר הידוע (לא, זה לא של להקת הנחל).

השיר נהיה כל כך פופולארי והנה ביצוע של מקהלה מאינדונזיה (!!)


לדף הראשי של ראש השנה

הפטרת פרשת ניצבים

הפטרת פרשת ניצבים (ולפעמים הפטרת פרשת ניצבים וילך) היא ההפטרה האחרונה בסדרת הפטרות הנחמה והיא נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. ההפטרה מספר ישעיהו מפרק ס"א עד פרק ס"ג ט.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

י שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹקי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: יא כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן ה'  אלוקים יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל-הַגּוֹיִם:
פסוק זה מסמל את הקומה מהאבל ומהחורבן. תחילתו בבגדי ישע ומעיל צדקה, ביגוד פשוט אותו נותנים לאנשים חסרי כל אולם מיד בהמשך הפסוק כבר מדובר על לבוש מפואר הרבה יותר של חתן וכלה. בעוד שהורדת התכשיטים הינה סמל לאבלות (כמו למשל לאחר חטא העגל), הרי שכאן ההתקשטות בתכשיטים מסמלת את סיום האבל. הפסוק גם מתקשר לפסוק מהפרשה (דברים ל' ט): " וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ עַל-אֲבֹתֶיךָ: "

א לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר: ב וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל-מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ: ג וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד-ה' וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף-אֱלֹקיִךְ:
הפטרה זו ממשיכה את הפטרת השבוע שעבר. אור גדול יצא מירושלים וישפיע על כל הסביבה.

ד לֹא-יֵאָמֵר- לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא-יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי-בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי-חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל: ה כִּי-יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל-כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקיִךְ:
דימויי החתונה ממשיכים.

ו עַל-חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּירִים אֶת-ה' אַל-דֳּמִי לָכֶם: ז וְאַל-תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד-יְכוֹנֵן וְעַד-יָשִׂים אֶת-יְרוּשָׁלַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ:
לא רק שחומותיה של ירושלים יבנו מחדש אלא שיופקדו עליה שומרים יום ולילה עד ששמה של ירושלים יצא לתהילה בכל הארץ.

ח נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם-אֶתֵּן- אֶת-דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם-יִשְׁתּוּ בְנֵי-נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ: ט כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת-ה' וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי:
אחת מעונשי הפורענות הוא כי האדם לא נהנה מעמל מעשה ידיו. הוא טורח ואחרים נהנים. הבטחת הנביא היא כי מי שטרח יאכל ויהנה מפרי מעשיו.

י עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל-הָעַמִּים:יא הִנֵּה ה' הִשְׁמִיעַ אֶל-קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת-צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: יב וְקָרְאוּ לָהֶם עַם-הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי ה' וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה:
לאחר בנינה המחודש של ירושלים מגיע זמן קיבוץ הגלויות. יש לעבור בשערים ולסלול את הכבישים והדרכים ולקרוא לכל עם ישראל מקצווי העולם לחזור לירושלים, העיר שכולם דורשים אותה.

א מִי-זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: ב מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת:
מי המגיע מארץ אדום? ובגדיו אדומים כמו מבציר ענבים?

ג פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין-אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל-בְּגָדַי וְכָל-מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: ד כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה: ה וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי: ו וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם:
הבסת אדום נמשלת לדריכת ענבים בגת. קשה היא נקמתו של ה' באדום. אין אנו יודעים מי מבצע בפועל נקמה זו. נראה שאלו לא בני ישראל אלא אולי עמים אחרים המשמשים כלי שרת בידיו של הקב"ה. נבואה זו מצטרפת לנבואות אחרות בדבר תבוסתו של אדום (ראו למשל בהפטרה לפרשת וישלח).

ז חַסְדֵּי ה' אַזְכִּיר תְּהִלּוֹת ה' כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר-גְּמָלָנוּ ה' וְרַב-טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו:ח וַיֹּאמֶר אַךְ-עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ: ט בְּכָל-צָרָתָם (לֹא) [לוֹ] צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל-יְמֵי עוֹלָם: 
מסיים הנביא באמירת שבח לה'. השבח מתרכז בהצלת והושעת ישראל.

לדף הראשי לפרשת ניצבים