הפטרת פרשת שלח

הפטרת פרשת שלח היא פרק ב' בספר יהושע ועוסקת בשליחת המרגלים ליריחו. הקשר לפרשה הוא ברור ובמהלך הקריאה נעמוד על הדומה והשונה בשליחת המרגלים על ידי משה ועל ידי יהושע.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

א וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מִן-הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם-אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְאֶת-יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ-שָׁמָּה: 

לשם מה שולח יהושע מרגלים? האם הוא לא נכווה ברותחין לפני ארבעים שנה? למה לחזור על טעות פטאלית כזו?כבר בפסוק הראשון אנו עומדים כמעט על כל ההבדלים בין מרגלי משה למרגלי יהושע. בעוד המרגלים אצל משה נשלחו לתור את הארץ, אצל יהושע הם מרגלים. יהושע שולח רק שני אנשים. משה שלח משלחת גדולה של שנים עשר אנשים שברור שאינה יכלה להיות חרישית. מטרת השליחות אצל משה מפורטת, אולי אפילו מפורטת מדי ואילו כאן אין מטרה ברורה אלא הבאת התרשמות. השליחה נעשית חרש. אפשר להבין זאת בכמה מובנים אך לי נראה שפרט ליהושע אף אחד לא ידע כלל שנשלחים מרגלים בשונה מאד מאצל משה, בו שליחת המרגלים הייתה לעיני כל העם. הנביא אינו מפרט מי היו המרגלים ואילו מרגלי משה מופיעים בשמותיהם. מרגלי יהושע הם כנראה אנשים מהשורה ולא נשיאים כמו מרגלי משה (במדרשים דווקא מופיע זיהוי שלהם אולם בפשט הם אלמוניים). הדבר חשוב שכן אנשים במעמד של נשיאים הם אנשים בעלי דעות עצמאיות ופחות מתאימים לביצוע שליחויות.

יהושע בהחלט הפיק לקחים ושולח משלחת קטנה, ממוקדת, חשאית וממודרת שתדווח רק לו (ולא לכל העדה). 

שני המרגלים נכנסים בקלות ליריחו (בהמשך, בעקבות שליחת המרגלים, העיר תתואר כסגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בה) והולכים להתאכסן אצל רחב. משמעות עיסוקה של רחב ברורה אולם מפרשים אומרים כי היא הייתה ספקית מזון. זהו תיאור עדין של הפונדק אותו רחב ניהלה שאכן שימש כמלון ואכסניה, אולם העניק ללקוחות מובחרים שירותים נוספים, ובמדרשים מסופר על מוניטין מיוחד שיצא לרחב בתחום. הבחירה במקום כזה היא טבעית. יריחו עיר מרכזית. הרבה עוברים שם וכל מי שמתארח בפונדק הוא זר יעורר פחות חשד.

ב וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת-הָאָרֶץ: 

ובכל זאת עוף השמים יוליך את הקול, והשליחות כנראה לא הייתה חשאית מספיק. שומר עירני, מלצר בוגדני בפונדק או כל אחד אחר הסגיר את הסוד. ייתכן ובגדיהם או מראם היה משונה. ייתכן ששני אנשים ללא חמורים גמלים או מטען הם חשודים. תיירות לא הייתה ממש מפותחת באותם זמנים.

ג וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל-רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר-בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת-כָּל-הָאָרֶץ בָּאוּ:

מלך יריחו דורש מרחב את האנשים. הוא אינו צופה התנגדות, הוא מניח שרחב לא מתעניינת יותר מדי במניעים הנסתרים של לקוחותיה, כל עוד הם משלמים במזומן ומשוכנע שבעקבות ההסבר שלו היא תשתף פעולה.

ד וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת-שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה:

רחב אישה חכמה ולאחר ניצחונות ישראל בעבר הירדן המזרחי, הבינה שצריך לחשוב על טקטיקות הישרדות. היא מזדרזת להחביא את האנשים ועונה לשליחי המלך שאכן היו אצלה אנשים והיא כמובן לא ידעה כלל מהיכן הם. עד כאן רחב דיברה אמת ולכן גם משפת הגוף שלה שליחי המלך לא יכלו להבין כי היא מסתירה משהו.

ה וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם: 

וכאן מגיעה ההטעיה שהפכה להטעיה קלאסית בספרות ובקולנוע. היא מפנה את הרודפים לכיוון הלא נכון, ואפילו מדרבנת אותם שימהרו בשביל שישיגו אותם ובעיקר שיעופו לה כבר מהבית...

ו וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל-הַגָּג: 

כבר נאמר לנו שרחב החביאה את האורחים, אבל כאן מפרטים יותר. רחב חששה מחיפוש וממש החביאה אותם בתוך ערימת שבבי עץ.

ז וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם:

הרודפים יצאו מהעיר לחפש וכאמצעי ביטחון סגרו לחלוטין את דלתות העיר ולמעשה הטילו עוצר על העיר.

ח וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל-הַגָּג:

שני המרגלים היו ללא תעסוקה ובמצב הזה הכי טוב ללכת לישון ולאגור כוחות. אולם רחב ממהרת לסגור עיסקה.

ט וַתֹּאמֶר אֶל-הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי-נָתַן ה' לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ וְכִי-נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: י כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ ה' אֶת-מֵי יַם-סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי- מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: יא וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא-קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹקיכֶם הוּא אֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת:

רחב בקיאה בהיסטוריה. אנו לומדים על ההשפעה העצומה של קריעת ים סוף. השפעה זו נכנסה לשירת הים: "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן" (שמות טו טו). לאירוע מרוחק זה שאולי יושבי כנען כבר הספיקו לשכוח ממנו, הצטרפו הניצחונות על עוג וסיחון. בפסוק האחרון רחב כמעט מצטטת מילה במילה את דברי משה (דברים ד' לט): "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד"

יב וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ-נָא לִי בַּה' כִּי-עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם-אַתֶּם עִם-בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת: יג וְהַחֲיִתֶם אֶת-אָבִי וְאֶת-אִמִּי וְאֶת-אַחַי וְאֶת-(אַחְוֹתַי) [אַחְיוֹתַי] וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת-נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת:

עיסקה פשוטה ונבונה - נפש תחת נפש, ובהתאם למנהגי אותם ימים עיסקה חשובה כל כך דורשת שבועה.

יד וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת-דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת-ה' לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת:

אמנם לרוב מרגלים הם שליחים בלבד ועליהם היה לחזור ליהושע ולאשר את פרטי העיסקה אולם כאן הם הסכימו מדעתם והסכמתם מחייבת את יהושע. 

טו וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת: טז וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן-יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלשֶׁת יָמִים עַד שֹׁב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם:

בעיר יש עוצר ולכן אין אפשרות לצאת לרחוב, אבל אפשר לצאת מהחלון. רחב מכירה את נוהלי החיפוש ויודעת שהוא יימשך שלושה ימים עד שהרודפים יתייאשו. בזמן הזה אין טעם לנסות לחצות את הירדן מזרחה ויש ללכת דווקא מערבה.

יז וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: יח הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת-תִּקְוַת חוּט- הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת-אָבִיךְ וְאֶת-אִמֵּךְ וְאֶת-אַחַיִךְ וְאֶת כָּל-בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה: יט וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא- מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם-יָד תִּהְיֶה-בּוֹ: כ וְאִם-תַּגִּידִי אֶת-דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: כא וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן-הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת-תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן: 

המרגלים קובעים עכשיו תנאים להסכם. הרי פרטיו לא לגמרי ברורים וצריך לרדת לפרטים. הם אומרים לרחב לסמן עם חוט השני את הבניין בו היא נמצאת ולכנוס לתוכו את כל מי שיקר לה. הם כמובן מתרים בה שלא תספר את הדבר לאחרים אחרת הם נקיים מהשבועה.

כב וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד-שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל-הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ: כג וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וַיְסַפְּרוּ-לוֹ אֵת כָּל-הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: כד וַיֹּאמְרוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ כִּי-נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ וְגַם-נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ: 

המרגלים מחכים כמומלץ שלושה ימים ומצליחים לחזור ליהושע ולספר לו את כל מה שקרה.הם אינם מביאים שום פרטים צבאיים אלא אך ורק את דבריה של רחב. אמנם דעתה היא דעה יחידה שהם שמעו, אולם הנכונות שלה להחביא אותם ולבקש מהם להחיות אותה, מראה על האווירה הכללית בעיר.

השליחות הצבאית נכשלה. אין שום מידע צבאי וממילא כבוש יריחו היה ניסי, אז לשם מה כל הפרשה? אולי נמצא רמז קל בסיום העניין ובצלת רחב (פרק ו):
כב וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת-הָאָרֶץ אָמַר יְהוֹשֻׁעַ בֹּאוּ בֵּית-הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת-הָאִשָּׁה וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ: כג וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת-רָחָב וְאֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ וְאֶת-אַחֶיהָ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ וְאֵת כָּל-מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל:

שוב נשאל למה מודגש כל כך (וגם במקום אחר בפרק ו') מקצועה של רחב? אם נשים לב כי חטא המרגלים בימי משה מתואר גם כן באותו פועל: "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת-זְנוּתֵיכֶם עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר" (במדבר י"ד לג)נבין כי ההפטרה אינה מנגידה בין מרגלי משה למרגלי יהושע אלא דווקא בין מרגלי משה לרחב הזונה! כפי שהערנו, המרגלים דברנו נכון. העם חזק ויושב בערים בצורות, והם חסר את מידת האמונה. ודווקא רחב היא זו המאמינה בה', זוכרת את הניסים שנעשו עוד ביציאת מצרים וברור לה כי העיר הבצורה והחזקה לא תעזור לה כלל! במדרש מובא כי רחב נישאה ליהושע, לא פחות. ייתכן ובהנגדה זו רמז למקור המדרש. בגלל אמונתה של רחב שהייתה זהה לאמונתו של יהושע (וכלב), שהניצחון במלחמה אינו פונקציה של עובי החומה ראו בו חז"ל דמות המתאימה להיות אשתו של יהושע הנביא.

אומנות בפרשה
ציור מהמאה ה-17 של אומן לא ידוע. שימו לב שפרט להתרחשות המרכזית (שובעת המרגלים וחוט השני), מופיעה סצינה נוספת מהסיפור בצד שמאל למטה - רחב מטעה את חיילי המלך.

רחב והמרגלים- אמן לא ידוע המאה ה-17

וציור נוסף מאת ג'יימס טיסוט

המרגלים יורדים בחומה - ג'יימס טיסוט ~1900 המוזיאון היהודי בניו-יורק

לדף הראשי של פרשת שלח

הפטרת פסח

ההפטרה של חג הפסח היא בספר יהושע פרק ה' אולם יש הנוהגים להקדים כמה פסוקים מפרק ג'.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

הפסוקים בפרק ג' הם סוג של הקדמה. לא כולם אומרים אותם. הם נאמרים בעיתוי של ערב חציית הירדן. הוספתם משרתת כמה מטרות: השוואה ברורה בין יהושע למשה. השלמת המעגל של משה המוציא ממצרים ויהושע המכניס לארץ ישראל ואולי אף היזכרות בנס חציית הירדן כמקביל לנס קריעת ים סוף.
פרק ג'
ה וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם הִתְקַדָּשׁוּ כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה ה' בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת:ו וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר שְׂאוּ אֶת-אֲרוֹן הַבְּרִית וְעִבְרוּ לִפְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ אֶת-אֲרוֹן הַבְּרִית וַיֵּלְכוּ לִפְנֵי הָעָם:ז וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ:

מכאן מתחילה עיקר ההפטרה, בני ישראל כבר נמצאים בארץ ישראל. מסע הנדודים במדבר הסתיים. חציית הירדן הייתה בי' בניסן, זהו היום בו לוקחים את הכבש המיועד להיות קורבן הפסח. אולם על מנת שיוכלו לחוג את הפסח יש צורך בתנאים נוספים

פרק ה
ב בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:ג וַיַּעַשׂ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת:ד וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא- מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:ה כִּי-מֻלִים הָיוּ כָּל-הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא-מָלוּ: 
בני ישראל לא מלו במדבר וכתוצאה מכך לא יכלו לחוג את חג הפסח במשך כמעט ארבעים שנה. במצרים בני ישראל הקפידו למול. גם בשנה הראשונה במדבר בני ישראל מלו. התורה מפרטת בפרשת בהעלותך את הפסח שעשו בשנה השנייה (שנה לאחר יציאת מצרים). אבל לאחר חטא המרגלים וגזירת הנדודים במשך ארבעים שנה לא מלו בני ישראל כלל. המדרש מוסר שרק שבט לוי (שלא היה בחטא המרגלים) המשיכו למול את בניהם, אבל הפסח לא נעשה.
 
ו כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד-תֹּם כָּל-הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר- נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:ז וְאֶת-בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ:ח וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָל-הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם: 
הנביא מזכיר לנו מדוע לא מלו את בני ישראל. כנראה שזה הדבר הראשון שצריך לזכור כאשר נכנסו לארץ. הרי רוב מוחלט של הנכנסים היו כאלו שהיו רק ילדים קטנים בזמן חטא המרגלים או שנולדו אחריו והם לא חוו את החטא בעצמם.
 
ט וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה: 
מדוע העורלה מכונה חרפת מצרים? הסיבה היא כי היא תזכורת לכך שבחטא המרגלים בני ישראל רצו לשוב לארץ מצרים. ומדוע לא מלו במדבר? כנראה בגלל הסכנה שבמילה במדבר ובתנאי הדרך. אמנם חייהם של בני ישראל היו ממילא בנס. בארה של מרים סיפקה מים, המן סיפק אוכל, ענני הכבוד סיפקו הגנה. אבל את חרפת החטא היה צריך לשאת עד הכניסה לארץ.

י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה- עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: 
וסופסוף לאחר עשרות שנים אפשר לעשות את חג הפסח כמו שצריך

יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: 
ולמחרת חג הפסח אוכלים מצות. בדיוק כמו הציווי בתורה. המצות הן חידוש. בפעם הראשונה בני ישראל לוקחים דגנים (כנראה שעורה שמבשילה יותר מוקדם) ומכינים ממנה מצות. זוהי הפעם הראשונה שאוכלים מתבואת ארץ ישראל.
יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: 
כתוצאה מכך המן פוסק. יש כמה דעות בנושא. אפשר שהמן הפסיק לרדת ביום פטירתו של משה רבנו. בני ישראל ממילא חונים בערבות מואב על הירדן בשטחים שאינם מדבר ושגדלה בהם תבואה שניתן לאכול. למרות זאת ובאורח נס המן החזיק מעמד עוד כארבעים יום עד הפסח. דעות אחרות אומרות שהמן המשיך בפועל לרדת גם לאחר פטירתו של משה רבנו.

יג וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה-אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם-לְצָרֵינוּ:יד וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר-צְבָא-ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל- יְהוֹשֻׁעַ אֶל-פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל-עַבְדּוֹ:טו וַיֹּאמֶר- שַׂר-צְבָא ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ שַׁל-נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:
יהושע אינו נמצא כמובן בעיר יריחו אלא באזור יריחו ואולי הלך להביט בעצמו על זירת הקרב העתידית עליה דיווחו לו המרגלים ששלח (ראו ההפטרה לפרשת שלח שתופיע בקרוב), והנה הוא רואה איש חמוש. יהושע לא חושש והולך לברר מי זה. האם אלו חיילי האויב או אולי דווקא עריקים שיוכלו לעזור לו. התשובה מפתיעה אותו מאד, ודבר המלאך מבססים שוב את ההשוואה למשה שנאמרו לו אותן מילים בדיוק במעמד ההתגלות בסנה. אבל אצל יהושע העניין שונה. יהושע, כמובן כבר מכיר את ה' היטב והתנבא בעבר פעמים רבות ולכן הקורא מעט מופתע ממידת ההפתעה של יהושע. גם לא ברור מה המלאך רוצה לומר, מאחר והמסר היחידי הוא שיהושע עומד על מקום קדוש, אבל איזה? במקום מעמד הסנה מקובל לראות את מיקום הר סיני (וגם שם הקדושה הייתה רק לשעתה ולא נשארה לאחר מתן תורה) ויכול להיות שגם כאן, ה' רומז ליהושע כי ביריחו יקרו דברים מיוחדים שלא כדרך הטבע.

סיום ההפטרה מזכיר לנו כי הכניסה לארץ ישראל היא רק השלב הראשון. לאחריו צריכה לבוא שלב כיבוש הארץ ולכן מוסיפים עוד פסוק או שניים מפרק ו'.



א וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא: 

פרק ו' עוסק כולו במלחמת יריחו שהייתה מלחמה ניסית בה בני ישראל לא היו צריכים לעשות דבר. גם זה מזכיר את יציאת מצרים ובפרט את קריעת ים סוף בה נאמר "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון". יש נוהגים להוסיף גם את הפסוק האחרון של פרק ו' החותם את מלחמת יריחו

כז וַיְהִי ה' אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל-הָאָרֶץ:

יהושע נופל לפני המלאך - מרק שגל - מוזיאון האגארטי

 לדף הראשי של פסח

הפטרת שמחת תורה ושמיני עצרת

הפטרת שמיני עצרת ושמחת תורה נראית לנו טבעית. אם בשמחת תורה מסיימים את קריאת התורה בפרשת וזאת הברכה, מה טבעי יותר להמשיך בשני הערוצים האפשריים. בקריאת התורה מתחילים מיד מחזור חדש בקריאת הפרק הראשון מספר בראשית ובהפטרות מתחילים מהפרק הראשון בספר הראשון בנביאים - ספר יהושע. פרשת וזאת הברכה מסיימת במותו של משה רבנו וספר יהושע הינו המשך ישיר ומיידי.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

למנהג ספרד קוראים בפרק הראשון עד פסוק ט' ולמנהג אשכנז קוראים את כל הפרק.

א וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה--עֶבֶד ה'; וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר.

 שימו לב לתארים בפסוק. משה הינו עבד ה' ויהושע הוא משרת משה. יהושע אפילו לא מוגדר כמנהיג של עם ישראל. נקודה נוספת שיש לשים אליה לב היא האמירה הישירה של ה' ליהושע ללא מתווכים. במינוי יהושע (במדבר כ"ז כו) נאמר שיהושע יעמוד לפני הכהן הגדול ויקבל את הוראות ה' דרך האורים והתומים: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל-הָעֵדָה", אולם יהושע זוכה להתגלות ישירה מאת ה'. גם בסוף ספר יהושע, תוארו משתנה וכמו משה רבנו אף הוא מכונה עבד ה'.

ב מֹשֶׁה עַבְדִּי, מֵת; וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  ג כָּל-מָקוֹם, אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ--לָכֶם נְתַתִּיו:  כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי, אֶל-מֹשֶׁה.  ד מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד-הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר-פְּרָת, כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים, וְעַד-הַיָּם הַגָּדוֹל, מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ--יִהְיֶה, גְּבוּלְכֶם.  ה לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:  כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ, לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ.

תחילתו של פסוק ב' משונה. הרי יהושע יודע שמשה מת, אלא שהאמירה הזו מהווה חתימה של תקופה. תקופת משה הסתיימה ויהושע הוא עכשיו המנהיג העצמאי בשטח. יהושע יוצא מצילו של משה בו היה כל השנים במדבר. הדבר אינו פשוט ליהושע וכמובן שקשה ואולי למעשה בלתי אפשרי להיכנס לנעליו של משה. הרי התורה אמרה שלא קם נביא כמשה. לפיכך יהושע מקבל חיזוקים מיוחדים שיאפשרו לו לעמוד במשימה.

ו חֲזַק, וֶאֱמָץ:  כִּי אַתָּה, תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם.

שימו לב לביטוי חזק ואמץ, שיופיע רבות במהלך הפרק. יהושע ראה את כל נדודי העם במדבר במשך ארבעים השנים והיה נוכח בכל רגעי המשבר: מלחמת עמלק, שבירת הלוחות, חטא המרגלים ועוד. יהושע יודע כמה קשה להנהיג את העם, ואם במדבר היו קשיים מרובים, גם כיבוש וירושת הארץ אינם עניין פשוט.

ז רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה--אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל-תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול:  לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.  ח לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ:  כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל.  ט הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל-תַּעֲרֹץ וְאַל-תֵּחָת:  כִּי עִמְּךָ ה' אֱלֹקיךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.  {פ}


וכמובן ההצלחה תלויה תמיד בשמירת התורה כפי שנמסרה ממשה רבנו. אנו נמצאים בתחילת הנבואה המדברת על שמירת התורה, תורת משה עבדי. ביטוי כמעט זהה מופיע בנביא האחרון מלאכי - קרוב לאלף שנה אחר כך (על הפטרה זו נעמוד בפירוט בהפטרת שבת הגדול): "זכרו תורת משה עבדי". כל הנבואה סובבת סביב תורת משה. פסוק ח' הינו מתאים ביותר לקריאה בשמחת תורה, לאחר הריקודים עם ספרי התורה. "והגית בו יומם ולילה". הרי זה מה שאנו חוגגים בשמחת תורה. פסוק ט' משמש הנחיות למנהיג. שוב חזק ואמץ, אבל גם הנהגה מעשית יותר, אל תערוץ ואל תחת. מצד אחד אל תהיה שליט עריץ ורודן על העם ומצד שני אל תפחד מהעם ותפחד למשול בו. האיזון בהנהגה הוא חשוב ביותר.

י וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ, אֶת-שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר.  יא עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה, וְצַוּוּ אֶת-הָעָם לֵאמֹר, הָכִינוּ לָכֶם, צֵידָה:  כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ.  {פ}

יהושע מתחיל במנהיגות. בינתיים הוא אינו פונה ישירות לכל העם אלא דרך השוטרים (יהיו מי שיהיו) ומחלק דרכם הוראות לעם ישראל. 


יב וְלָראוּבֵנִי, וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי, שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה--אָמַר יְהוֹשֻׁעַ, לֵאמֹר.  יג זָכוֹר, אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', לֵאמֹר:  ה' אֱלֹקיכֶם מֵנִיחַ לָכֶם, וְנָתַן לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת.  יד נְשֵׁיכֶם טַפְּכֶם, וּמִקְנֵיכֶם, יֵשְׁבוּ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן; וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם, כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, וַעֲזַרְתֶּם, אוֹתָם.  טו עַד אֲשֶׁר-יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם, כָּכֶם, וְיָרְשׁוּ גַם-הֵמָּה, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיכֶם נֹתֵן לָהֶם; וְשַׁבְתֶּם לְאֶרֶץ יְרֻשַּׁתְכֶם, וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ, אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה', בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ.

הבטחות מה' לחוד ומציאות לחוד. יהושע עדיין אינו מרגיש מספיק בטוח בעצמו ולכן כל דיבורו עם שבטי ראובן גד וחצי המנשה נעשה תוך הזכרת משה רבנו. יהושע עדיין אינו מבין או אינו משתמש בסמכות שיש לו כמנהיג ומשתמש באזכרת שמו של משה רבנו כמקור הסמכות. אבל דבר זה עומד להשתנות

טז וַיַּעֲנוּ, אֶת-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:  כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, וְאֶל-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ.  יז כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁמַעְנוּ אֶל-מֹשֶׁה, כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ:  רַק יִהְיֶה ה' אֱלֹקיךָ, עִמָּךְ, כַּאֲשֶׁר הָיָה, עִם-מֹשֶׁה.  יח כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-יַמְרֶה אֶת-פִּיךָ, וְלֹא-יִשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר-תְּצַוֶּנּוּ--יוּמָת:  רַק, חֲזַק וֶאֱמָץ.

תשובת השבטים מבהירה היטב שבני ישראל דווקא מקבלים את השינוי. תשובתם מחזקת את סמכות יהושע. הסמכות של המנהיג מגיעה ,אולי, מלמעלה - מה', אבל מנהיג מוצלח חייב את הסכמת העם. השבטים אומרים שהם יצייתו בכל ליהושע ומשתמשים בדיוק באותו ביטוי בו השתמש ה' - חזק ואמץ. ואכן מיד בהמשך ספר יהושע אנו רואים שיהושע כבר לא מזכיר את משה כמעט וכי הוא מתנהג כמנהיג בעל סמכות המקובל על העם.

בוודאי שמתם לב שהביטוי "חזק ואמץ" מופיע רבות בהפטרה ומשמש כמילה המנחה שלה. הדבר אינו מקרי. הפטרת שמחת תורה מזכירה לנו גם את פרשת וילך (הפרשה היחידה שאין לה כלל הפטרה משלה - כאשר היא מחוברת לניצבים קוראים את הפטרת ניצבים וכשהיא בודדת קוראים את הפטרת שבת שובה). בסיום פרשה זו מופיע הפסוקים הבאים (דברים ל"א כב-כד):
"כב וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כג וַיְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ: כד וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת עַל-סֵפֶר עַד תֻּמָּם:"

גם משה רבנו מבין ויודע שהוא משאיר ליהושע משא כבד ביותר, וגם הוא מברך אותו באותן מילים - חזק ואמץ. אולם איך  ייתכן שמשה יהיה עם יהושע לאחר מותו? התשובה ברורה ומופיעה בפסוק הבא. משה אמנם מת, אולם תורת משה, היא זו שתישאר ותמשיך עם יהושע (ועם כל עם ישראל) ותאפשר את ההנהגה וההמשכיות. אמירה זו של משה, ברכה שהיא ציווי, נאמרת לו שוב במפורש על ידי ה' כפי שראינו וגם על ידי העם.
ושוב ראינו שלהפטרה יש קשרים לפרשה/חג בכמה רבדים. ברובד הפשוט של ההמשכיות והמעבר מהתורה לנביאים, אולם גם בהבנה כי כל הנהגת עם ישראל וכל קיומו של עם ישראל תלויים למעשה בתורה.


לדף הראשי לשמחת תורה

פרשת מטות מסעי - יהושע ואלעזר כמנהיגי העם

בפרשת פנחס, יהושע נבחר על ידי ה' ליורשו של משה רבנו. לפיכך, היינו מצפים שבכל האירועים החשובים בפרשותינו הוא יהיה נוכח. האירוע הראשון בפרשה הוא המלחמה במדיין. ליהושע יש ניסיון צבאי בהובלת עם ישראל, במלחמת עמלק, וגם לאחר שהוא נבחר למנהיג שיילחם בכל עמי כנען, הרי שמצופה ממנו לעמוד בראש המחנה כבר עתה. במקום זאת אנו מוצאים דווקא את פינחס עומד בראש המחנה.

גם כשמשה יוצא לקראת הלוחמים, היינו מצפים שיהושע יצא מיד אחריו, אולם רק אלעזר הכהן מופיע בשמו. משה מנהל משא ומתן מול שבטי גד וראובן, ויהושע בתור המנהיג הבא שאחראי לקיום ההסכם צריך להיות דמות פעילה אבל גם שם מופיעים רק משה ואלעזר.

יהושע בן נון מופיע פעמיים בצורה עקיפה בפרשת מטות ופעם אחת בפרשת מסעי. בשתי פרשות אלו, אין הוא נוכח ואין הוא מדבר. משה מזכיר אותו בתוכחה לבני גד ובני ראובן, כאחד משני האנשים שמילאו אחרי צו ה', לא הוציאו דיבת הארץ והם היחידים שייכנסו לארץ ישראל - במדבר ל"ב י"ב: "בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה'". פעם שניה מופיע כעד להסכם עם שבטי גד וראובן, אולם לאחר אלעזר הכהן (שם כ"ח)": "וַיְצַו לָהֶם משֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְאֶת-רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". אפשר להניח שיהושע נבחר לתפקיד העד בגלל גילו המבוגר שכן הוא היה המבוגר ביותר במחנה בני ישראל (פרט למשה) ולא כמנהיג העתידי של עם ישראל. פעם שלישית (בפרשת מסעי כבר) מופיע יהושע כמי שינחיל את הארץ לבני ישראל אולם גם שם רק לאחר אלעזר הכהן! (ל"ד י"ז) "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן".

קשיים אלו מחזקים את הסברה שהבאנו בעיוננו הקודם על כך שמינוי יהושע התבצע בזמן מאוחר יותר ובזמן מלחמת מדין טרם היה ידוע כי יהושע יהיה המנהיג הבא. במצב זה הגיוני לשלוח את פינחס בראש המחנה מאחר והוא התחיל במהלך ועליו מוטלת המלאכה לסיימו. הדבר היחידי שידוע על יהושע זה שהוא יכנס לארץ ישראל. לכאורה גם כלב יכול להיות מנהיג של כלל עם ישראל. גם הוא לא חטא במרגלים, גם לו הובטח להיכנס לארץ, לפי חישובי הגילאים הוא השני בזקנותו מבין הגברים בכלל עם ישראל (כלב מצהיר על עצמו שהוא בן 85) והוא כמובן משבט יהודה לו הובטחה המלכות, אולם מלכות זו תחכה עוד שנים רבות.

עוד נראה שלכל אורך הפרשות יש לאלעזר הכהן עדיפות על פני יהושע. אלעזר כבר ירש את מקום אביו והוא בניגוד ליהושע מכהן בפועל וכולם יודעים זאת.  הופעתו של אלעזר לאחר משה היא טבעית, כפי שהיה בימי אהרון.

הפסוק שיכול לתת לנו קצת אור בנושא הינו בדיני כלי גויים, המופיע לאחר חזרת הצבא מהמלחמה עם מדיין:
"ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חקת התורה אשר ציוה ה'". פסוק זה יחיד בכל התורה שכן לא מצינו שמישהו לימד הלכה לבני ישראל ולא היה משה רבנו. הפרשנים לא מתעלמים מפסוק קשה זה. רש"י: "לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי גויים.." ומצרף מקרים נוספים שהבולט שבהם הוא במי מריבה. לפי גישה זו יש פה שבח לאלעזר שזכה להעביר הלכה. גישה הפוכה לחלוטין מציג החזקוני ואומר: "בשביל שחקת פרה אדומה ניתנה לאלעזר פירשה הוא לישראל והואיל והורה הלכה לפני משה רבו אף על פי שאמרה בשם משה רבו נענש, שהרי כתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ולא מצינו שוב שנצרך לו יהושע".

עיון קצר בספר יהושע מוכיח את טענת החזקוני. יהושע לא נדרש מעולם לאורים ולתומים. היה לו "דיבור ישיר" עם הקב"ה. החזקוני דורש זאת לגנאי של אלעזר אולם בהחלט אפשר לראות פה מעלה יתרה של יהושע, שהצליח להתקרב לדרגת רבו ואולי בנושאים מסוימים (עצירת השמש במלחמת גבעון) אף לעבור אותה.  אלעזר כלל לא מוזכר בספר יהושע בפרקי המלחמות, אלא מוצג לראשונה בפרק י"ד, כאשר מתחילים פרקי נחלת הארץ. ומשם והלאה מופיע פעמים רבות.

החיבור בין יהושע לבין אלעזר אמור להיות כחיבור בין משה לאהרון. ההנהגה המשותפת של העם על ידי שני האישים בתקופת המדבר היתה אמורה לעבוד באותו אופן גם בארץ ישראל. הדבר כנראה לא קרה והיה ריחוק מסוים בין האישים. אין לכך סיבה מפורשת בכתובים אולם חשוב לזכור שאלעזר שימש כבר ככוהן גדול בפועל ביחד עם משה רבנו. באותה תקופה יהושע שנזהר מאד בכבוד רבו (וראו למשל את תגובתו בפרשת המתנבאים) העדיף להתרחק מהזרקורים, וכנראה כמו שנאמר עליו בספר שמות נשאר בתוך האוהל, ולא פיתח כלל התנהגויות של מנהיג עתידי היודע שימיו של המנהיג הנוכחי ספורים והוא רק מחכה לרשת את מקומו. המדרש בדברים רבה מתאר בדרמטיות את יומו האחרון של משה:

קרא את יהושע. אמר לפניו: ריבונו של עולם, יטול יהושע ארכי [=תפקיד] שלי, ואהא חי. אמר הקב"ה: עשה לו כדרך שהוא עושה לך. מייד השכים משה והלך לביתו של יהושע. נתיירא יהושע ואמר: משה רבי בא אצלי?! יצאו להלוך, הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאוהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן, הלך משה אצל יהושע ואמר לו: מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך? אותה שעה צעק משה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת... (דברים רבה ט', ה).

יהושע מתיירא מאד מזה שמשה בא לשרתו, אולם משה מסביר לו שזו גזירה, לעומת זאת יהושע מסרב לספר למשה מה אמר לו הדיבור. אין הוא עושה זאת כנגד משה, אלא שאם משה אינו יודע מה הדיבור, הרי שזה רצון ה' ויהושע אינו יכול לפעול נגד רצון זה, גם במחיר פגיעה ברבו האהוב.

בזכות עובדה זו זכה יהושע כשנהיה למנהיג, לדיבור ישיר מאת ה' ולא הזדקק לאורים ולתומים, אולם כשהגיעו לנחלה והיה צורך בגורל, חוזר אלעזר למרכז הבמה עקב כך שהגורל הוא הוא האורים והתומים וכמובן גם לקיים את ציווי ה' שאלעזר ויהושע ינחילו ביחד את הארץ. תקופה זו מציינת התחלה של ריחוק בין ההנהגה לבין הכהונה, שהגיעה לשיאה בתקופת השופטים בפרשת יפתח, עליה קראנו בהפטרה לפרשת חוקת. פרשת חוקת פתחה את כל מעגל הירושה עם מותו של אהרון ומינויו של אלעזר, בפרשת פינחס יהושע נבחר ליורשו של משה, משם החלו ההיפרדות בין הכהונה להנהגה, היפרדות שאוחדה מחדש בימי שמואל שהיה המנהיג ואף שימש תקופה מסוימת בכהונה.

 מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת מטות

בין משה רבנו לשמואל הנביא