הצחוק בבשורת הולדת יצחק

הצחוק בבשורה לאברהם

בפרשה ה' מבשר לאברהם שייולד לו בן משרה: "וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (יז ט"ז). אחרי שאברהם מקבל את הבשורה הוא מגיב כך: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (פסוק יז).

אברהם כל כך מתקשה להאמין שהבשורה תתקיים שהוא מציע חלופה, ישמעאל יהיה הממשיך: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם ל-האלוקים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (פסוק י"ח).

הרד"ק מסביר שאברהם אומר לה' די במה שנתת לי, ישמעאל, קטונתי מהחסד הגדול הזה שאתה אומר שתעשה עמי עוד, דיי במה שנתת לי.

לאחר מכן ה' ממשיך את השיח שלו עם אברהם ואינו מתייחס לכך שהוא צחק. לעומת זאת בפרשת וירא מתרחש מקרה דומה:"וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (פרק יח' פסוקים י – יג).

ואחרי זה מוכיחים את שרה על כך שצחקה והיא מכחישה.

 "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ"(פרק יח פסוק טו).

למה צחקה שרה?

מהסיפור עולות שלוש שאלות עיקריות.

1. מדוע מוכיחים את שרה על כך שצחקה ואת אברהם לא מוכיחים?
2. איך גם אברהם וגם שרה צחקו? מה הם לא האמינו במה שה' אמר?
3. מדוע שרה מכחישה שצחקה למה היא משקרת? הרי כולנו יודעים ששרה הייתה נביאה וצדיקה, לא הגיוני שהיא תשקר?

לפעמים בשני משפטים יש את אותה מילה והיא נראית בתחילה עם אותה משמעות, אבל כשמתרגמים את המילה לשפה אחרת, רואים שהמילה המתורגמת היא אינה אותה מילה וממילא למילה עצמה אין בדיוק את אותה משמעות.

אולי הדוגמה הידועה ביותר לכך היא המילה "כי" כפי שמופיע בגמרא פעמים רבות: "דאמר ר"ל כי משמש בד' לשונות" (למשל ראש השנה ג.).

כך גם בפרשתנו בשני הפסוקים כתובה אותה מילה, ויצחק או ותצחק, אבל המשמעות של שתי המילים שונה כשמסתכלים בתרגום אונקלוס.

את המילה ויצחק של אברהם אונקלוס מתרגם ל "וחדי" – ושמח ואילו את של שרה הוא מתרגם ל "וחייכת" כלומר מלשון שׂחוק, באנגלית את המילה שׂחוק מתרגמים  ל laugh.

כלומר אברהם שמח בבשורה ולעומת זאת שרה צחקה על הבשורה, לכאורה נפתרה השאלה, אבל לפי המשך פסוק י"ז נראה שאברהם תמה: "הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" הוא בעצם שואל את עצמו אם דבר כזה יכול בכלל לקרות?

מדוע צחק אברהם?

האברבנל מסביר שאברהם צחק לא מכיוון שלא האמין אלא מפני שזה היה דבר נגד הטבע, אברהם האמין שיהיה נס אבל צחק מעצם העובדה שבן אדם בן מאה ואישה בת תשעים יילדו ילד, זה כמו שגם אתם תצחקו אם אלוקים יגיד לכם שהיום תראו זברה צהובה, זה לא שאתם לא תאמינו, אלא פשוט עצם הרעיון לראות דבר שהוא נגד הטבע ונגד מה שאנו מכירים מצחיק אותנו.

האברבנל מסביר שאברהם אמר לשרה שה' הבטיח שייולד להם ילד (כי זו הייתה כל המטרה של שינוי השם, וכנראה אברהם הסביר מדוע ה' ציווה אותו ואת שרה לשנות את שמם) ולכן אי אפשר לומר את אותו הדבר על שרה כשרה צחקה.

אבל אנחנו לא באמת יכולים לדעת האם אברהם אמר לשרה שה' הבטיח שייולד לה בן או שאברהם לא סיפר לה ,כי זה לא כתוב.

ולכן הפירוש של האברבנל קצת קשה כי לכאורה היה צריך שה' לא יכעס גם על שרה. אבל בעצם כשחושבים על זה, הצחוק שרה  הרבה יותר מובן.

הרמב"ן מסביר שבעיני שרה, שלושה אנשים, אורחים באים לבית של אברהם, אברהם יודע שהם מלאכים וכנראה שרה לא יודעת, אברהם מארח אותם יפה נותן להם לאכול לשתות וכל מה שהם רוצים, הם באים להיפרד, והאורח מברך אותם כך: "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו".

שרה שומעת את זה וצוחקת, היא הרי ניסתה שנים והיא יודע שברכה אחת של אורח לא תשפיע, שרה כל כך מיואשת שהיא לא מאמינה כבר שהיא יכולה ללדת, וזה דבר הגיוני לחשוב בהתחשב בפסוק יא, שם מוזכר שבלי נס שרה אינה מסוגלת ללדת.

אבל ה' כועס עליה מכיוון שהיה ראוי לה להאמין לא משנה מה, אתה צריך להאמין שזה יכול לקרות. שרה מכחישה שהיא צוחקת מכיוון שהיא לא צחקה על כך שייולד להם בן בזכות נס אלא על הברכה שייולד להם בן באופן טבעי (מה שלא הגיוני), אם שרה הייתה יודע שהאיש הוא מלאך אלוקים היא לא הייתה צוחקת, היא הייתה מאמינה, אבל היא לא האמינה עד שקיבלה הבטחה מאלוקים.

זהו מסר מאוד חשוב לא משנה מה אף פעם לא להפסיק להאמין, גם כשהדבר נראה בלתי אפשרי.

לדף הראשי של פרשת לך לך

אברהם, שרה והמלאכים - רמברנדט

ויהי אור- Fiat Lux

פרשת הבריאה פותחת בתיאור המצב לפני שאלוקים התחיל לעשות סדר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹוקים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם".

יש לנו את הארץ, תהו ובהו, כלומר כלום, ריק, יש לנו חושך, שהוא פשוט קיים מכיוון שאין אור, יש לנו את אלוקים, שהוא מרחף על פני המים, אלו הדברים שיש בעולם לפני היום הראשון.

ביום הראשון אלוקים בורא את האור : " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר".

לאחר מכן אלוקים מבדיל בין האור ובין החושך:  "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ" – אלוקים מבדיל בין האור ובין החושך העולם מתחיל להיות מסודר, יש זמנים לאור ויש זמנים לחושך הם לא באים ביחד.

לאחר מכן אלוקים קורא לאור ולחושך בשמות: " וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד". אלוקים קורא לאור, יום, לא ברור האם אלוקים קורא לאור עצמו יום ולחושך עצמו לילה או שלזמן שיש אור הוא קורא יום ובזמן שיש חושך הוא קורא לו לילה, כיום המילה יום מבטאת את הזמן שיש אור בחוץ, בגלל השמש (נגיע אליה בהמשך) והלילה מבטא את הזמן שאין אור.

שני המושגים האחרים שמופיעים בפסוק הם ערב ובוקר, שניהם מסמלים את תחילתו של הלילה או היום, וכאן אנחנו למדים שהם גם מסמלים את המעבר שבין יממה ליממה, השינוי אינו מתבצע בבת אחת אלא בתהליך העובר מאור לחושך (ערב) ומחושך לאור  (בוקר).

הסתיים לו היום הראשון וקיבלנו מושג כללי על האור והחושך, ערב, בוקר, יום ולילה.

עכשיו נעבור ליום הבריאה הרביעי, אלוקים בורא את המאורות: "  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם...". מאורות הם דבר שעושה אור, והתפקיד שלהם יהיה "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן".

מהפסוק עולות שתי שאלות: מדוע אנחנו צריכים מאורות שיעשו אור הרי, אלוקים כבר ברא את האור ולא צריך מאורות בשביל האור? 

השאלה השנייה שעולה מן הפסוק היא: למה צריך את המאורות להבדיל בין היום ובין הלילה, הרי אלוקים כבר הבדיל ביניהם ביום הראשון? נחזור לשאלות אלו עוד מעט.

לאחר מכן אלוקים עושה בפועל את המאורות:

"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ : וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב".

בפסוקים אלו אנו רואים שאלוקים נותן למאורות עוד תפקיד, למשול. השמש מושלת ביום והירח והכוכבים מושלים בלילה. מה זאת אומרת למשול ? כל התפקיד שלהם הוא לספק אור. במה מתבאטת המשילות שלהם, ואיך הם עושים זאת?

לאחר מכן כתוב לנו עוד פעם להבדיל בין האור ובין החושך, למה התורה כותב עוד פעם להבדיל הרי היא כבר כתבה זאת?

החזקוני מסביר שהמאורות אינם מביאים אור חדש לעולם אלא המאורות הם למעשה האור שיולד מן האור שנברא ביום הראשון ומתחלק לשתי חתיכות, כלומר אין כאן אור חדש אלא האור הישן מהיום הראשון מתפצל לירח ולשמש, וכל אחד מהם מאיר בזכות אותו האור, השמש והירח מאירים כדי לתת מקור ברור לאור, ושלא סתם פשוט יהיה אור ולאחר מכן סתם חושך אלא, שהאור והחושך שה' ברא יהיו בתוך דברים ממשיים.

לממשלת היום – על הפירות להבשילם, לממשלת הלילה- כדי לצנן שלא יתליעו, כלומר אלוקים נותן למאורות עוד תפקידים חוץ מלהאיר (שגם ככה יש מהיום הראשון) ולשמש כמועדים (בני האדם צריכים לעשות את עיקר הפעולה), למשול הכוונה להיות משפיע מעבר לתפקודך הרגיל, כידוע השמש עוזרת לצמחים בתהליך הפוטוסינתזה, והירח שומר עליהם מפני השמש שלא יתייבשו בחום, למשול הכוונה להשפיע.

הרשב"ם מסביר את התפקיד של המאורות: הרשב"ם אומר שהמאורות עוזרים לנו להבין את ההחלפה בין יום ללילה, לפני המאורות לא ברור איך זה היה קורה, כשהשמש והירח קיימים ברור לנו איך השקיעה והזריחה מבדילים בין היום ובין הלילה, ואיך הירח עושה אור בלילה ומחליף את השמש כשהיא שוקעת (הדבר נכון רק כאשר הירח מלא ואז הוא גם מאיר בעוצמה הגבוהה ביותר, בלילות אחרים, זריחת הירח מוקדמת או מאוחרת לשקיעת השמש). המאורות הם אלה שגורמים לחילוף, לבידול, בין היום ובין הלילה.

לסיכום: המאורות הם כלי פיזי למשהו שלא יכלנו לדעת מה המקור שלו, התפקיד העיקרי שלהם הוא אינו להאיר שכן אור היה בכל מקרה אלא הם כלי קיבול, הם גם מראים לנו את תהליך המעבר, מראים לבני האדם מועדים ואותות שונים והם גם מושלים, הם בעלי יכולת השפעה מעבר לתפקיד הבסיסי שלהם.

אלוקים לוקח את יום הבריאה הראשון ומפשט אותו בפנינו במאורות ביום הרביעי. אין זה מקרה והרעיון היה ידוע לחכמינו במשך שנים ומבוטא כבר בשיר הייחוד, פיוט קדום הנאמר כיום רק ביום הכיפורים. בפיוט מופיעה השורה: "שְׁלֹשֶׁת יָמִים הָרִאשׁוֹנִים / אָז הֱכִינוֹתָם לָאַחֲרוֹנִים". שלושת הימים הראשונים של הבריאה הכינו את העולם לשלושת הימים האחרונים, בתהליך של התפתחות ושכלול. את ההכנה של היום הראשון לרביעי פירטנו, בים השני נבראו הופרדו המים והשמים ובחמישי נבראו הדגים והעופות למלא את המים והשמים , ביום השלישי נבראה היבשה ובשישי החיות והאדם למלא את היבשה.

 Fiat Lux ויהי אור

לדף הראשי לפרשת בראשית

חטא המרגלים

בחטא המרגלים רואים שהייתה אי בהירות במטרת השליחה, באופי הפעולה שנדרשה ואפילו בזהות מי שיזם את המעשה. ייתכן והכל אחד ראה את התפקיד והשליחות בצורה שונה ומכאן בגיעו לחטא הגדול.

הפסוק השני בפרשת שלח הוא: "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם".

נראה שה' מצווה את משה לשלוח מרגלים, אבל רש"י מסביר לנו שזה לא כך: "לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב) נשלחה אנשים לפנינו", כלומר רש"י אומר שה' אינו מצווה את משה לשלוח מרגלים אלא אומר למשה שבעקבות רצון העם לשלוח מרגלים הוא יחליט האם לשלוח או לא, רש"י יודע זאת ממה שמשה מספר לעם ישראל בפרשת דברים:  "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן "

כלומר עם ישראל מבקש ממשה לשלוח מרגלים, בפרשתנו רואים שה' אומר למשה שאם הוא רוצה הוא יכול לשלוח ואם הוא לא רוצה הוא לא חייב.

"וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט", משה מסכים עם העם ושולח אנשים לארץ ישראל.

אבל בואו נשים לב מה העם ביקש , העם ביקש אנשים שיחפרו את הארץ, כמובן שהמילה לחפור לא באה כאן במשמעות הרגילה, יכול להיות שהכוונה היא לבדוק או לחטט,

האבן עזרא מפרש כך: כי החופר יחפש מה שיש בסתר. לעומת זאת בפרשתנו מטרת המשימה של המרגלים היא: "וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן" על זה אומר האבן עזרא: "ויחפשו"- הכוונה לבדוק את הארץ באופן פשוט בלי להתעמק יותר מדי.

אבל בואו נחזור שניה להתחלה בשביל מה שולחים מרגלים? מדוע העם רוצה לשלוח מרגלים קרוב לוודאי כדי לאסוף מודיעין לקראת כיבוש הארץ, המרגלים נשלחים כדי לאסוף מודיעין צבאי, מאיפה כדאי להיכנס, איזו עיר כדאי להתקיף ראשונה ועוד.

בספר יהושע מסביר לנו המלב"ים מה ההבדל בין ריגול כמו שקרה עם המרגלים ביריחו ללתור כמו אצלנו.

התר - מבקש את הטוב אם טובה הארץ ואם אנשים גבורים וכדומה. 
והמרגל - יבקש את ערות הארץ, המקום הנוח לכבשה משם.
ובארתי כי יש בזה שני מיני שליחות, אם העם שולחים תרים לראות הטובה היא אם רעה, [שהכוונה בזה אם ראוי שילחמו עליה אם לאו] ישלחו נשיא מכל שבט, כי לא יסמכו בזה על אנשים פחותים ולא יסמכו שבט על שליח שבט אחר, כי כל אחד ישלח איש אשר יסמך לבו עליו.

לפי המלב"ים בפרשתנו עם ישראל והתרים את הארץ רק רצו לבדוק האם הארץ טובה לכיבוש או לא בניגוד לספר יהושע שמה שאלו איך יוכלו לכבוש את הארץ. העם רוצה לשלוח אנשים אל הארץ כדי לבחון האם כדאי לכבוש אותה או לא.

מה גם שלמרגלים בפרשתנו אין מטרה ברורה רק לראות את הארץ להתרשם ממנה, לכן משה מציב שאלות לתרים את הארץ אבל עדיין המשימה ממש לא ממוקדת כי לא אומרים להם תלכו לשם ותבדקו אם אפשר לעשות ככה ולהיכנס מפה, רק מה המצב של הארץ, התרשמות כללית.

משה מציב לאנשים שאלות כלליות על הארץ: " וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא וְאֶת-הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם-רָב" וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים  וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה הֲיֶשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים". 

שימו לב משה שואל שאלות שמצד אחד נורא כלליות כמו השאלה "וראיתם את הארץ מה היא". איך הם אמורים לענות על שאלה זו בהתרשמות כל כך קצרה? ומצד אחר נותן להם לא יותר מדי אפשרויות לענות על השאלה.

הבעיה מתחילה כשהאנשים מתחילים לפרט יותר ממה שמשה הטיל עליהם: "וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ: כח אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: כט עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן". 

 כאן מתחילים להתלהט העניינים פתאום משום מקום צץ לנו כלב ואומר: " וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ" כאן כלב מכניס דבר שלא אמרנו קודם אף אחד מהמרגלים לא הזכיר שלא נוכל לכבוש את ארץ ישראל, עד עכשיו המרגלים אמרו רק עובדות.

אני חושב שכלב הושפע מן העם ולכן אמר "ויהס". בטח העם הבין דבר מתוך דבר והתחיל להתלחש על כך שאין סיכוי לכבוש את הארץ. וכאן לפי דעתי מגיע החטא הגדול: "  וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". פה המרגלים חוטאים בשליחות שלהם כל מה שהם היו צריכים לעשות הוא להתרשם באופן כללי מן הארץ, ולענות על השאלות ששאל משה.

המרגלים מסיקים מסקנות ומקבלים החלטות, מה שלא היה תפקידם. וכאן בעצם זה מראה שעם ישראל רצה להתרשם מהארץ ולבדוק האם כדאי להתאמץ בשבילה או שלא כדאי, מבינים זאת מעצם זה שתוך שניה הוא השתכנע שלא כדאי לכבוש. עם ישראל שולח מרגלים לא כדי לבדוק איך לכבוש אלא לבדוק האם לכבוש, וזה גם טעות של עם ישראל.

לסיכום: המרגלים החטיאו את השליחות שלהם ולכן חטאו וגרמו לנזק כה גדול ובנוסף עצם השליחות הייתה לא למטרה טובה, ולפי דעתי עצם השליחות הייתה מהתחלה כבר לא טובה.

לדף הראשי של פרשת שלח

ארבע העונות - סתיו - ניקולא פוסן 1664 מוזיאון הלובר

האם עוזר להיות נזיר?

בפרשת נשא ה' אומר למשה  את דיני הנזיר:  "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'". יש לנו פה סוג חדש של נדר, נדר נזירות , מה זה נזיר? הספורנו מסביר את הפסוק שהבאנו קודם:

כִּי יַפְלִיא - יַפְרִישׁ עַצְמו מִן הַבְלֵי וְתַעֲנוּגות בְּנֵי הָאָדָם.
לִנְדּר נֶדֶר נָזִיר- לִהְיות נָזוּר וּפָרוּשׁ מִן הַתַּעֲנוּגִים הַמֻּרְגָּלִים.
לְהַזִּיר לַה'- לְהַפְרִישׁ עַצְמו מִכָּל אֵלֶּה לְמַעַן יִהְיֶה כֻּלּו לַה', לְהִתְעַסֵּק בְּתורָתו וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְדָבְקָה בו. 

לפי הספורנו נזיר הוא אדם שפורש מן הגשמיות כדי שיוכל כולו לעסוק ברוחניות, בעבודת ה'.

לכאורה נזיר אמור לפרוש מכל הגשמיות, אך אנחנו רואים בהמשך שיש לו רק שלושה ציווים.

לא לשתות יין או כל מה שקשור לענבים, לא להסתפר ולא להיטמא למת.

לכאורה לא נראה שאלו הדברים שיגרמו לאדם להיות פרוש מהגשמיות, ולא נראה שבזכות זה הוא יוכל להידבק בה' יותר טוב. מילא יין שזו תאווה של האדם ויין הוא באמת מאוד גשמי אבל נגיד שיער אם כבר ההיפך הייתי אומר שנזיר יצטרך לספר את השיער שלו כל יום כדי שהוא לא יגדל ושהנזיר לא יתעסק איתו.

שיער הוא גם גשמי ולכן היינו חושבים שצריך לעקור אותו ולא לגדל אותו, דבר נוסף זה טומאת מת, בטומאת מת התורה נותנת סיבה מדוע אסור להיטמא: "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל-רֹאשׁוֹ" הספורנו מסביר שאם הוא יתחיל להתעסק עם המת הוא בעצם מבזבז את הזמן שלו במת במקום לעסוק בדברי קדושה אחרים.

אבל עדיין קשה כי מצד אחד מת זה דבר מאוד רוחני הנשמה עוזבת את הגוף, יש לנו נפש וגוף ובמת רואים את זה ואי אפשר להגיד שזה יהיה אסור בגלל שזה קשור לגשמיות כי זה גם קשור לרוחניות.

מצד שני נכון שיש בזה בזבוז זמן אבל אפשר גם להגיד שיש בזבוז זמן בלאכול ולישון שזה הרבה יותר תדיר ובכל זאת אנחנו רואים שהתורה לא אסרה זאת אלא רק להיטמא למת שזה די נדיר.

אם הייתם שואלים אותי הייתי אומר לכם שבן אדם שרוצה להיות רוחני צריך לא להתחתן לא לשתות יין להסתפר כל יום, למעט באכילה למעט בשינה ללמוד הרבה קודש ולהתבודד, בדומה למה שעושים הנוצרים.

אם כן ראינו שהמטרה היא להימנע מדברים מסוימים ובכך לעסוק בתורה כולך, אבל ראינו שדווקא הדברים שהתורה אמרה אינם עוזרים דווקא למטרה זו, אם כן מדוע התורה אומרת שאסור לנזיר לעשות דברים אלו ואינה אומרת דברים אחרים כמו שאמרנו?

לפי דעתי, הנזירות אינה באה דווקא כדי לפרוש מהגשמיות אלא כדי לחיות איתה, שימו לב, אם המטרה של נזיר הייתה לפרוש מן הגשמיות כדי לעבוד את ה', אז מי שהיה נזיר היה צריך לנדור שיהיה לתקופה ארוכה לפחות כמה שנים, עד שיתרגל בעצמו וכבר לא יצטרך את נדר הנזירות.

אבל למרות זאת חז"ל אומרים לנו שסתם נזיר זה שלושים יום, כמה כבר אפשר כבר להתקרב לה' בתוך שלושים יום בתור נזיר? הרי רובנו ממילא לא מסתפרים כל חודש ורוב האנשים לא שותים יין כל יום, אז אני בטוח שזה לא יהיה לו כל כך נורא ואני בטוח שרובנו לא הולכים כל חודש לבית קברות אם כן אנחנו רואים שהנדר בכלל לא עוזר וגם לא מפריע, הוא לא באמת יכול לגרום לשינוי בזמן כל כך קצר, אם כן מה הטעם בכלל בלהיות נזיר לזמן כל כך קצר.

אני חושב שבעניין הנזיר התורה מלמדת אותנו שני דברים חשובים מאוד:

הראשון, המשכיות ותהליך - התורה לא אומרת כל כך הרבה איסורים כי היא יודעת שהבן אדם לא יכול לעמוד בזה בהתחלה ולכן היא אומרת את הדבר שהוא בין החשובים יין.

מן הסתם אין הכוונה בנזירות שהאדם יהיה פרוש מן היין שלושים יום, ואחר כך יחזור להיות שיכור כמו בהתחלה, שאם כן, צדיק מה פעל, כלומר הוא לא עשה בנזירות כלום, אלא הכוונה שירגיל את עצמו מעט מעט כי כל התחלות קשות ובל' יום הוי חזקה ששוב לא יהיה להוט אחריו כל כך, כך אומר האור החיים.

המטרה של הנזירות היא לא להיות קדוש בנזירות עצמה אלא להתחיל תהליך של קדושה שבהתחלה תהיה חייב לעשות מכוח הנדר ואחר כך אתה כבר תהיה רגיל בו.
לפי דעתי בגלל זה התורה אסרה גם להיטמא למתים כי בתקופת ההתרגלות לקדושה הוא צריך שלא יהיה לא מסיחי דעת הוא צריך להישאר טהור כדי שאחר כך הוא כבר יהיה רגיל להיזהר בזה.

הדבר השני הוא, שאנחנו צריכים לשלב את הגשמיות ברוחניות, שימו לב התורה אינה אוסרת את כל האיסורים שאמרתי קודם לכן אלא רק שלושה. ושימו לב שבסיום כל התהליך של הנזירות היינו מצפים שהנזיר ישמור את על העבודה שעשה עד עכשיו אבל התורה אומרת לנו דברים הפוכים לגמרי: "גִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת-רֹאשׁ נִזְרוֹ... וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן"

כלומר בסיום התהליך הנזיר צריך לשתות יין וצריך להסתפר כלומר לעבור על שני האיסורים שהיו לו בתקופה הזו.

אני חושב שהתורה אומרת זאת כדי שהאדם יבין שצריך לשמור על הגשמיות כן צריך לשתות יין כן צריך להסתפר וגם לפעמים צריך לגדל את השיער, חשוב להיטמא גם למת מצווה.

אבל הלקח מכל התקופה הזאת והמסקנה מכך שתקופה מסוימת אסור לו לשתות יין ואז מייד הוא שותה.

כל זה בא כדי ללמד אותנו שהגשמיות צריכה לבוא עם הרוחניות אבל הכל צריך להיות במינון הנכון.

שמשון הורג בפלשתים עם לחי חמור - ג'יימס טיסוט

לדף הראשי של פרשת נשא

האם בניו של אהרון הכהן היו כולם כהנים גדולים?

בפרשת במדבר מסופר על בניו של אהרון הכהן: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-אַהֲרֹן הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר ג אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר-מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן  ד ... וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל-פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם"

בפסוקים מסופר לנו על בניו של אהרון ושימו לב שבפסוק ג' הם נקראים הכהנים הַמְּשֻׁחִים, כלומר הכהנים שנמשחו בשמן המשחה. נקדים ונאמר שבגמרא ובמשנה במקומות רבים מסופר לנו שיש שלושה סוגי כהנים גדולים:

1. כהן מרובה בגדים - כהן שלובש את כל שמונת הבגדים שמופיעים בפרשת תצווה שהבגדים האלו מבדלים את הכהן הגודל משאר הכהנים.
2. כהן משוח מלחמה - כהן שנתמנה לחזק את לב העם היוצאים למלחמה, ולהחזיר מן המערכה את הפטורים, היו מושחים אותו בשמן המשחה, כל תפקידו של כהן זה, הוא לעודד את העם בשעת היציאה למלחמה כפי שכתוב בפרשת כי תצא.
3. כהן משיח- הכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה.

במקרה שלנו מסופר על אלעזר ואיתמר שנמשחו בשמן המשחה, הם נמשחו מכיוון שהם יוצאי דופן ולא כמו כל שאר הכוהנים שהיו אחריהם.

הם היו יוצאי דופן בכך שהם לא קיבלו את הכהונה מאביהם, בדרך כלל הכהונה עוברת בתורשה ואתה נהיה כהן מעצם היותך נולד לכהן אחר, אבל כשהם נולדו אהרון עוד לא היה כהן ולכן הם אינם כהנים מעצם לידתם לאיש כהן כי כשהם נולדו הם לא נולדו לאיש כהן.

יצא מצב שאהרון היה כהן והם לא, מה עשו משחו אותם בשמן המשחה כדי שגם הם יהפכו להיות כהנים, וימשיכו את זרע הכהונה.

השאלה שעכשיו עולה היא, האם בכך שהם נמשחו כדי להיות כהנים רגילים זה הפך אותם לכהנים גדולים כי בכל זאת הם נמשחו בשמן המשחה, ולמדנו שכהן שנמשח בשמן המשחה הוא כהן גדול.

או שבגלל שזה היה חד פעמי המשיחה לא הפכה אותם לכהנים גדולים אלא רק לכהנים הדיוטות, וגם זה מה שהתכוונו לעשות.

בואו ננסה להכריע את הספק, האבן עזרא והרמב"ן טוענים שבפסוק ד' כתוב "עַל-פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם" על פני הכוונה בפני כלומר בחייו, ואם הכוונה היא בחייו מדוע הוצרך לכתוב את זה הרי כמעט כל כהן הדיוט מכהן בחיי אביו?

אלא ברור מכאן שהכוונה היא שהם היו כהנים גדולים, שכהן גדול אינו מכהן בדרך כלל על פני אבא שלו שגם הוא כהן גדול, ולכן זה רשום כדי להגיד לנו שיש פה מקרה יוצא דופן.

לעומת זאת הספורנו והחזקוני טוענים שעל פני זה מלשון במקום ולא מלשון בפני והם מביאים הוכחה מהפסוק הבא: " לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר" כאן ברור שבמילים על פני הכוונה היא במקום ולכן יכול להיות שגם פה זה כך וכוונת הפסוק היא כך: שאלעזר ואיתמר כיהנו במקום אביהם, כלומר לאחר אביהם.

כדי להכריע בשאלה נצטרך לעיין בספר ויקרא פרק י'. שמה מסופר על כך שאהרון נמצא בספק מסוים ושואל את משה האם נהג כהוגן: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'".

רש"י אומר שאהרון שאל את משה שאלה בנוגע להקרבת קורבן מסוים ביום שבו נדב ואביהו מתו (כלומר אהרון אלעזר ואיתמר היו אוננים- זמן שהוא מזמן מות הנפטר עד לקבורתו מצב זה נמצא רק אצל שבעת הקרובים , אונן פטור מכל המצוות ועבודתו בכהן הדיוט פסולה, אך בכהן גדול עבדותו כשרה), ולפני כן מסופר שאלעזר ואיתמר הקריבו קורבן והם גם היו אוננים ומשה כעס עליהם. אהרון שואל האם הוא כן יכול להקריב את הקורבן למרות שהוא אונן?

מכאן אנחנו רואים שאהרון עושה חילוק בינו שהוא כהן גדול לבין בניו שהם הדיוטות, אם כן אנחנו רואים שאלעזר ואיתמר אינם נחשבים לכהנים גדולים.

האבן עזרא מסביר את המקרה קצת אחרת הוא מסביר שכשאהרון אומר " וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" הוא מתכוון לצרות הרבות שפקדו אותו (מות נדב ואביהו) אהרון בעצם אומר שהוא לא הצליח להתרכז ולחשוב כל הזמן בעניין הקורבן כלומר הוא חשב סתם מחשבות לא קשורות, ובמסכת זבחים יש נידון האם מחשבה שלא קשורה לקורבן פוסלת את הקורבן ולכן הוא שאל את משה האם זה בסדר או לא? וממילא אין פה כל קשר לכהנים גדולים או אנינות או הדיוטות.

ראיה נוספת שאפשר להביא היא מהמשך הספר שלנו בפרק כ' שמה מסופר על כך שאהרון מת אנחנו נדע אם אלעזר ואיתמר היו כהנים גדולים בכך שנראה האם משחו את אלעזר או לא? אם משחו אותו סימן שהוא היה צריך משיחה מיוחד כדי להיות כהן גדול ואם לא משחו אותו סימן שהוא כבר היה כהן משיח וכשאהרון מת הוא גם נהיה מרובה בגדים.

אחרי שאהרון מת מסופר לנו על אלעזר כך: " וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן-הָהָר" כלומר לא היה צורך למשוח את אלעזר לכהן גדול אלא רק לשים לו בגדי כהונה כי הוא בעצם כבר נמשח וכבר היה כהן גדול.

אבל כאן נוכל להציע דעה חדשה שאלעזר ואיתמר אינם כהנים גדולים אבל ברגע שאהרון מת הם כבר נמשחו אז אין טעם למשוח אותם פעמיים פשוט הפעם הראשונה הייתה לכהן הדיוט לא לכהן גדול כי הכהן הגדול כבר נמשח, ורק ברגע שהוא מת בעצם התפנה מקום ורק אז אתה יכול להפוך לכהן גדול. 

לסיכום: יש ראיות לכאן ולכאן ואני רוצה להציע שהם היו במעמד מיוחד בשל המקרה המוזר הזה. כי אנחנו גם רואים שמשה מצווה אותם: " וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף ". ולעומת זאת בפרשת אמור כתוב:" וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר-יוּצַק עַל-רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת-יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת-הַבְּגָדִים אֶת-רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם", כלומר לפי הציווי בפרשת אמור אנחנו רואים שרק מי שהוא גם כהן מרובה בגדים וגם כהן משיח אסור לו לפרוע את ראשו ואילו אלעזר ואיתמר שנגיד שהם כהנים משיחים גם אסור להם.

מכאן אנחנו יכולים להסיק שהם במין הגדרה מיוחדת וכנראה שהיו שונים מכל הכהנים שבאו אחריהם.

ולכן אני חושב שאין תשובה חד משמעית כי הם יוצאי דופן בכל כך הרבה דברים השאלה היא מה אתה חושב? האם מכח זה שהם נמשחו הם נעשו כהנים גדולים או רק כהנים רגילים ולכהנים גדולים צריך משיחה מיוחדת? 

לדף הראשי של פרשת במדבר

אלעזר יורש את אהרון - וייליאם בראסי הול

דבר תורה לפרשת בחוקותי

דברי תורה של יואב לפרשת בחוקותי

שנת תשע"ח - מדוע יש כל כך הרבה קללות בפרשה

בפרשת בחוקותי נקראת גם פרשת התוכחה מכיוון שבפרשה זו כתוב שאם עם ישראל יעבוד את ה' הוא יקבל ברכות. חלילה אם עם ישראל יעזוב את ה', אז ה' יתן לו קללות. פרשה נוספת דומה לפרשתנו בעניין הברכות והקללות היא פרשת כי תבוא.

גם בפרשתנו וגם בפרשת כי תבוא יש יחס לא הגיוני בין מספר הברכות לקללות.

בפרשתנו ישנם 11 פסוקים שמדברים על הברכות שעם ישראל יקבל אם יעשה כרצון ה'. ועשרים ותשעה פסוקים שמדברים על הקללות שעם ישראל יקבל אם לא יעשה כרצון ה'. יחס של יותר מפי שתיים וחצי. בפרשת כי תבוא היחס עוד יותר גדול.

ישנם ארבע עשרה פסוקים שמדברים על הברכות שעם ישראל יקבל אם יעשה כרצון ה', וחמישים וארבע פסוקים שמדברים על הקללות שעם ישראל יקבל אם לא יעשה כרצון ה'. יחס של פי 3.8.

אם כן אנחנו רואים שיש הרבה יותר קללות מאשר ברכות, והשאלה שאני רוצה לשאול היום היא למה? למה יש יותר קללות מברכות? נראה שאלוקים רוצה להפחיד אותנו כדי שלא נסור מהדרך. אבל האם אלוקים רוצה שנעבוד אותו מפחד, רק כדי שלא נקבל את הקללות?

האם אלוקים לא מעדיף שנעבוד אותו באמונה שלמה כמו שצריך כי אנחנו אוהבים אותו, מאשר שנעבוד אותו כדי לא לקבל את הקללות?

אני חשבתי על רעיון מסוים הרעיון הוא שיש שני סוגים של פחד, פחד טוב שזה מה שאלוקים קוצה שיהיה לנו אחרי שנקרא את הפרשות האלה, ופחד רע,  שני הפחדים האלה מופיעים אצלנו גם בחיים.

בואו נתחיל מהפחד הרע, הפחד הרע הוא פחד שמשתק אותך שגורם לך להרגיש לא בנוח ולהרגיש כפוי למשהו זה הפחד הלא טוב.

הפחד הטוב זהו פחד שמתוכו יוצאים דברים טובים, לדוגמה: כשבן אדם מפחד האדרנלין מתחיל לזרום לו בגוף והוא מקבל אנרגיה ובמצב כזה הוא יכול לעשות דברים שהוא לא מסוגל בדרך כלל כמו לרוץ הרבה יותר מהר .

גם בעניין הרוחני יש שני סוגי פחדים הראשון, הפחד הרע פחד שגורם לך לעשות את המצוות לא כמו שצריך ובאופן גרוע, הוא משתק אותך וגורם לך לפחד מכל מעשה שלך.

השני פחד טוב שמנתב אותך למעשים טובים יותר דוגמה לכך היא מה שאמר רבי יהושע במסכת סנהדרין: "אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב".

כלומר גם שעם ישראל חוטא הפחד מהגשמיות, ממישהו כמו המן יכול להעביר את עם ישראל מחשיבה על חומריות לחשיבה על רוחניות ורק אז עם ישראל חוזר בתשובה, דווקא דרך הפחד.

המסקנה מהדבר תורה היא שתמיד כשאנחנו מפחדים אנחנו צריכים לנתב את הפחד הזה לדברים טובים ולא להרס עצמי .

לדף הראשי לפרשת בחוקותי

דבר תורה לפרשת אחרי מות

דבר התורה של יואב לפרשת אחרי מות 

שנת תשע"ח - על המיוחדות של יום הכיפורים ומה נדרש בשביל לחזור בתשובה.

בפרשת אחרי מות מסופר על יום הכיפורים ומה הכהן הגדול צריך לעשות ביום כיפור. היום אני רוצה לדבר על מי או מה שמכפר על החטא. כדי לכפר על החטא אנחנו צריכים ארבעה דברים.

1. שאלוקים ירצה לכפר לנו על החטא כי לא משנה כמה נתחרט וכמה נחזור בתשובה אלוקים הוא היחיד שיכול להגיד שהחטא שעשינו לא תקף.
2. הכהן הגדול. אנחנו יכולים ללמוד זאת מהפסוק הבא: "כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם" על מי מדובר ביכפר עליכם? למרות שאולי אפשר לחשוב שמדובר על ה', המפרשים, האבן עזרא והספורנו מסבירים שמדובר על הכוהן. וכך גם נראה כי אם מדובר על ה' היה צריך להיות כתוב אכפר עליכם.
3. החוטא עצמו. אפשר להבין זאת מהמשך הפסוק הקודם: "לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" אפשר להבין את הפסוק בשתי דרכים. הראשונה תיאור מציאות אחרי שהכהן יכפר עליכם אתם תטהרו.השניה ציווי לפני שהכהן מטהר אתכם אתם צריכים להיטהר, אתם צריכים לחזור בתשובה, וכך אומר הכלי יקר.
4. יום הכיפורים, יום הכיפורים זהו היום היחיד שבו ה' מכפר לכולם: "לְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל-חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה" יום כיפור הוא יום מיוחד לכפר על החטאים.

אני רוצה לשאול האם באמת  חייבים את כל ארבעת הדברים?

את אלוקים תמיד חייבים, כי כמו שכבר אמרנו רק אלוקים מחליט אם החטא יכופר או לא. אבל האם בלי עבודת הכהן או בלי שיהיה היום יום כיפור או בלי שאנחנו נעשה תשובה האם החטא עדיין מתכפר? לגבי האדם עצמו האם יום הכיפורים מכפר ללא תשובה יש מחלוקת רבי וחכמים במסכת שבועות.

רבי אומר שיום הכיפורים מכפר על כל העבירות של בין אדם למקום חוץ משלוש, לדעת חכמים האדם חייב לחזור בתשובה להתחרט ואם הוא מראה שהוא רוצה להתקרב לה' ולהיות טוב, החטא מתכפר לו.

לגבי עבודת הכהן הגדול, הכהן הגדול כפי שכתוב בפרשתנו היה בעצם מכפר על עם ישראל, אבל סביר להניח שגם אם הכהן היה עושה את כל העבודה, ואחד מעם ישראל היה יושב ואוכל ורוצח, כנראה שבכל זאת משמים לא היו סולחים לו.

אפשר לומר שעבודת הכהן הגדול בעצם משלימה לתשובה. כאשר האדם חוזר בתשובה זה עדיין לא תמיד מספיק והכהן הגדול משלים את החזרה בתשובה של כל אדם בעבודתו, בימינו אין כהן גדול ולכן יהיה יותר קשה לכפר על החטא כי אין לנו את מה שישלים לנו לתשובה, 

ולכן בימינו בית הכנסת והתפילות הם מעין תחליף, וגם עוזר לנו לתשובה. לגבי היום עצמו ידוע הדבר שבכל יום אפשר לכפר על החטא אבל ביום כיפור שערי שמים נפתחים והנפש מתרוממת, וזה לא מיסטיקה זאת עובדה שביום כיפור הנפש יותר מרוממת, מרגישים קדושה.

ולמה אנחנו מרגישים כך דווקא ביום כיפור? בטוח שה' גורם לכך הוא עוזר לנו לחזור בתשובה, אבל אפשר גם לומר שבגלל שזהו יום מיוחד ברגע שנייחד משהו ונעשה אותו מיוחד ויחסית נדיר נרגיש לגביו גם אחרת.

לדף הראשי של פרשת אחרי מות

מכירת חמץ

דבר התורה של יואב על מכירת חמץ וגלגוליה השונים:

אחד הדברים שנהוג לעשות לפני פסח בימינו, זה מכירת חמץ.
האם חשבתם לעצמכם פעם שזה לא צירוף מקרים שבמקרה לפני פסח החמץ עובר לגוי ובדיוק כשיוצא פסח הוא חוזר אלינו לא קצת מוזר שהגוי בכלל לא ראה או יראה את מה שהוא קונה לא מוזר שזה בעצם אצלנו והעיקר אנחנו אומרים שזה של הגוי.

האם מכירת חמץ מותרת או שמא זה נחשב לרמאות ואסור לעשות ככה.

כדי להבין בכלל האם זה מותר או אסור אנחנו צריכים ללכת אחורה איך מכירת חמץ התחילה?
מכירת חמץ התחילה כך: בי"ד בניסן בחצות היום אסור שיהיה לך כבר חמץ, ולכן היהודים היו מתכננים שהם יגמרו את החמץ שברשותם קרוב לפסח ויישאר להם ממש קצת חמץ למצוות ביעור.אבל לפעמים יצא שהיהודי לא תכנן כמו שצריך את אכילתו ויצא מצב שהוא נשאר עם כמות לא מבוטלת של חמץ.
ליהודי כזה יש שתי אפשרויות:

1. לשרוף את החמץ או לתת אותו במתנה לגוי.
2. למכור את החמץ לגוי, ולהרוויח את שווי החמץ.

אם יהודי היה סוחר בחמץ ונשאר לו הרבה חמץ אז כדי שלא להפסיד את החמץ הרשו חכמים למכור את החמץ לגוי אף על פי שהוא אינו צריך כמות כזאת גדולה, ואם הגוי ירצה היהודי יקנה ממנו בחזרה את החמץ אחרי פסח.

מכירת חמץ מסתבכת כשאנחנו מגיעים למצב שאם נמכור את החמץ לגוי ולא נקנה אותו אחרי פסח, נפסיד הרבה כסף למרות שקיבלנו את שווי החמץ. לדוגמה: אם יש ליהודי מפעל בירה, אחרי שהוא מייצר את הבירה הוא מוכר אותו למישהו והמישהו הזה נותן לו את דמי הבירה ובנוסף אחוזים מהמכירות. יוצא שאם היהודי ימכור את הבירה שיש לו הוא יפסיד את האחוזים, מה שיכול להוביל אותו להפסד כספי מאוד גדול.

ולכן תקנו חכמים שבמקרה כזה מותר ליהודי למכור את החמץ לגוי ואחרי הפסח לקנות אותו ממנו חזרה.

לפני כמה מאות שנים החל להתפשט מנהג מכירת חמץ, רבנים רצו לרכז בעצמם ובצורה מסודרת את מכירת החמץ כדי שלא יהיה בה כשל ואז החמץ יישאר אצל היהודי בימי הפסח. כשאנשים ראו שרבנים מוכרים את החמץ באופן מסודר הם רצו גם למכור את החמץ שלהם כדי שהוא לא יאבד.
זהו בעצם התפתחות מנהג מכירת חמץ, והשתרשותו לימינו.

עכשיו נעבור ליתרונות והחסרונות של המכירה.
מצד אחד נראה שאנחנו עובדים על ה' ועל עצמנו, כי אנחנו אומרים שמכרנו את החמץ שלנו אבל בתכלס הוא עדיין נמצא אצלנו וגם ברור לנו שאחרי הפסח אנחנו נקנה אותו שוב. בנוסף ברור לנו שהגוי לא יגע או אפילו יחשוב על החמץ שהוא קנה מאיתנו, והמכירה היא מכירה פיקטיבית כי הקונה לא יקבל את המוצר וגם בימינו מדינת ישראל לא לוקחת מס על מכירת חמץ. ולמה? כנראה היא אפילו מבינה שזה לא באמת מכירה אלא סתם טריק להפטר מהחמץ.

מנגד יהיה אפשר לטעון, שלי בתכלס מותר למכור את החמץ לפני פסח לגוי ,כמו כל מכירה ולכן אין עם זה בעיה. והגוי אם הוא רוצה לקחת את החמץ הוא מוזמן, בעידן של היום קורה כל הזמן שאתה יכול לקנות משהו מהמחשב בלי לזוז, לשלם עליו, ואז אחרי שבעה ימים להחליט שהתחרטת ואתה מקבל את כל הכסף בחזרה. אפשר להגיד שגם פה זה יהיה כך ופשוט הגוי יתחרט.  חוץ מזה בסוף הפסח הוא לא חייב למכור לי את החמץ בחזרה רק אם הוא רוצה. אז בתכלס זה כמו כל מכירה והיא מכירה רגילה ואמתית לכל דבר.

ברור שהדין של בעל מפעל לאדם פשוט הוא שונה מכיוון שאדם פשוט אינו חייב למכור את החמץ  והוא היה צריך לעשות חשבון כמו שצריך. ואילו בעל מפעל חייב כל הזמן לשרת את לקוחותיו ואם הוא לא ייצר במשך שבוע וישרוף את הכל הוא כנראה יפשוט את הרגל.

יש כאלה שמחמירים כמו שאמרתי ואומרים שמותר למכור חמץ רק אם זה יהיה בהפסד גדול.
אולם להלכה נפסק שגם מי שיש לו מעט חמץ יכול למכור את החמץ כי בסופו של דבר אם הרשו למכור את החמץ אז זה לא משנה אם יש לך כמות גדולה או קטנה.

לסיכום: יש הסוברים שמכירת חמץ היא מעין הערמה ולכן מחמירים ונוהגים לבער חמץ גמור ולמכור רק תערובות חמץ ודומיהם, ויש כאלו שמוכרים לגוי ולא קונים בחזרה ואז זו מכירה גמורה, אבל רוב הפוסקים מתירים למכור חמץ ולקנותו אחרי הפסח, אבל מומלץ שלא למכור רק קצת חמץ ועדיף שיהיה קצת הפסד כדי שהמכירה לא תיראה כמו רמאות.
פסח שמח.

לדף הראשי של פסח

דבר תורה לפרשת בא

דברי תורה לפרשת בא
דברי תורה לפרשת בא

דבר תורה - על וישאלו את מצרים, ועל שקרים לבנים

בפרשת בא ה' מבקש מבני ישראל כך: "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב", כשה' אומר וְיִשְׁאֲלוּ, מה הכוונה?

למילה שאלה יש שני פירושים: שאלה זה לבקש משהו, אם אני שואל שאלה אני מבקש לדעת משהו מסוים. אם אני שואל  אפשר כוס מים אני מבקש משהו.

שאלה זה גם לשאול חפץ מסוים כדי להחזירו לאחר זמן מסוים. וכשבני ישראל עושים את מה שצווה עליהם כתוב כך: וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת , וַה' נָתַן אֶת-חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם, וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת-מִצְרָיִם"

כאן מוכרחים להגיד שבני ישראל שאלו, בקשו על מנת להחזיר את הכלי כסף כי אם הם היו רק מבקשים, והמצרים היו נותנים להם זה לא היה נקרא ניצול. המצרים חושבים שבני ישראל יחזירו להם את הכלים ובני ישראל יודעים שזה לא יקרה. בני ישראל מנצלים ומשקרים למצרים, וזו לא הפעם הראשונה.

כשמשה בא לפרעה אחרי מכת ערוב משה אומר לפרעה כך :  "דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר, וְזָבַחְנוּ לה' אֱלֹוקינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ ,וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱלֹקיכֶם בַּמִּדְבָּר, רַק הַרְחֵק לֹא-תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת". משה אומר לפרעה שהם ילכו שלשה ימים ואז יחזרו למרות שמשה יודע שעם ישראל צריך לצאת מארץ מצרים.

איך אפשר להסביר את שני המקרים שבהם עם ישראל מרמה את המצרים?

מכירים את המשפט "הגונב מגנב פטור"?! משפט זה הוא כמובן לא נכון אבל מה עם המשפט הבא: "מותר לגנוב חפץ שלך מהגנב שגנב לך" כמובן שזה מותר כי דבר זה לא נחשב לגניבה. פרעה משקר למשה כבר שלוש פעמים, משה הבין שפרעה כל הזמן משקר לו, משה משקר למי ששיקר לו, אין מה לעשות בארץ כמו מצרים, השקר היה נפוץ מאוד וככה אנשים היו מדברים, כמו שאשת פוטיפר שיקרה על יוסף. גם יוסף שיקר לאחיו בארץ מצרים, אברהם שיקר לפרעה בארץ מצרים המון שקרים קורים בארץ מצרים, הבעיה היא הארץ, מצרים העתיקה היא ארץ של שקרים.

משה משקר הוא יודע שבמשא ומתן קשוח עם מישהו שכל שניה משנה את מה שהוא אמר צריך לפעמים לשנות קצת את האמת.

בני ישראל שאלו מהמצרים כלי כסף וזהב ושמלות, גם כאן אפשר לומר שבני ישראל נוקמים קצת על ארבע מאות שנות עבדות, אפשר אולי להסביר שאלוקים חושש שעם ישראל, עם של עבדים שרק לפני רגע יצא ממצרים ירצה לשוב אליו כמו שמסופר בפרשת בשלח: " כִּי אָמַר אֱלֹקים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" ה' מפחד שעם ישראל יחזור למצרים, ובפרשת בשלח מסופר לפחות פעמיים שהם רוצים לחזור למצרים, ברגע שעם ישראל שאל מהמצרים כלי כסף וזהב אין להם אפשרות לחזור למצרים.

אנחנו רואים שגם משה וגם עם ישראל לא תמיד אומרים את האמת, כי אם תמיד נגיד רק את האמת זה לא טוב, ויש הרבה דוגמאות לאנשים שלא אמרו את האמת כמו יעקב ורבקה יצחק אברהם, תמר, רחל ועוד הרבה, ולפעמים חייבים להיות לנו שקרים לבנים, אבל החכמה הגדולה היא לדעת מתי שקר לבן הופך לשחור ומתי כדאי להגיד בכלל שקר לבן?   

לדף הראשי של פרשת בא           <

דבר תורה של יואב על קידוש החודש

פרשת בא היא פרשת הבר מצווה שלי ולכן הדבר תורה השבוע יהיה יותר רעיוני מאשר שאלה ותשובה כמו בדרך כלל.
כולם מכירים את הפסוק "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" שמדבר על ספירת החודשים וקידוש הלבנה.
אני רוצה להציע רעיון לפסוק, אבל לפני כן נחזור להתחלה להקדמת רש"י לספר בראשית. אמר רבי יצחק: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא "מהחודש הזה לכם", שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל". רבי יצחק אומר: שמכיוון שמצוות קידוש החודש היא המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל היה צריך להתחיל משם את התורה.

אפשר להבין שמצוות קידוש החודש כל כך מיוחדת וחשובה שזאת המצווה הראשונה שישראל נצטוו בה. אבל אם ישאלו אתכם  מה אתם חושבים המצווה הכי מיוחדת או הכי חשובה של עם ישראל, אתם תשיבו  שאולי שבת או ברית מילה אבל אף אחד לא היה אומר מצוות קידוש החודש.

אז ככה מצוות קידוש החודש היא באמת מצווה מאוד חשובה ויש סיבה שזאת המצווה הראשונה של עם ישראל  אז מהי הסיבה?
אנחנו פחות מרגישים זאת בימינו אבל מצוות קידוש החודש משפיעה לנו  כמעט על כל המצוות התלויות בזמן. כשה' אומר למשה "החודש הזה לכם ראש חודשים" הוא לא מתכוון שהירח רק משמש לקביעת ראשי החודשים אלא הוא משמש אותנו  לרוב המצוות התלויות בזמן.
עם ישראל אינו יכול לקבל את המשך המצוות בלי שקיבל קודם את המצווה הבסיסית ביותר שלפי מצווה זו יתנהלו חייהם של כל העם במשך שנים. ה' רצה לתת לעם ישראל את מצוות קידוש החודש כדי שיוכלו אחר כך ליישם את שאר המצוות כמו שצריך.
דבר אחר: עם ישראל בדיוק עוד רגע עומד להיגאל ולהפוך לעם. עם ישראל הוא מיוחד הוא לא כמו שאר האומות עם ישראל צריך איזה שהוא ייחודיות ולכן ה' אומר להם למנות לפי הירח. ה' נותן את המצווה הזאת דווקא במצרים דווקא לפני שעם ישראל נגאלים. כדי שכשהם יהיו לעם הם ידעו מהי דרך החיים שלפיה הם צריכים לנהוג ומה היא הייחודיות שלהם.
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר היתה: משה ואהרון משתמשים במטהם לכמה וכמה מכות אילו מכות בפרשת וירא ובפרשת בא משה ואהרון השתמש במטה כדי לעשותן?
והתשובה היא: דם, כינים, ברד וארבה
והחידה השבועית של השבוע היא: מה משותף לשלושת המכות בפרשה כלומר: מתי המכות היו ומה נגרם  מחלק מהן.
החידה לא קשה ואפשר למצוא את התשובה בדבר התורה הבא (שנרשם לפני כמה שנים).

לדף הראשי של פרשת בא       

דבר תורה לפרשת וישלח

דברי תורה של יואב לפרשת וישלח

• תשע"ח - ההפתעה של עשו
• תשע"ז - על שינוי השם מיעקב לישראל

תשע"ח - ההפתעה של עשו

בפרשת וישלח יעקב שולח מלאכים לעשו, והוא אומר למלאכים להגיד ככה וככה לעשו.כשהמלאכים חוזרים הם מספרים ליעקב שהם היו אצל עשו, וגם שעשו הולך לקראתו עם 400 אנשים. למרות שהייתה אמורה להיות שיחה בין המלאכים לעשו לא מסופר שעשו אומר ליעקב משהו אבל יעקב מבין מספיק ממעשיו של עשו.

מיד לאחר שהמלאכים אומרים זאת ליעקב, כתוב כך: " וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" יעקב מפחד ומצטער על כך שעשו בא לסגור איתו חשבון. אפשר לשאול מדוע יעקב שולח את המלאכים הרי הוא יודע שעשו רוצה לנקום למה הוא פותח מקום לתגרה ומסכן את עצמו? על שאלה זו נענה בהמשך דבר התורה.

באסטרטגית המלחמה של יעקב הוא מפצל את אנשיו לשתי קבוצות ואומר כך: "וַיֹּאמֶר אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" יעקב חושש שעשו יכה את אנשיו ולא ירחם על איש, יעקב חושש שנקמתו של עשו בעקבות סיפור הברכות ייפגע גם באנשיו.

כשיעקב מתפלל לה' הוא אומר כך: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי..." יעקב מפחד וממש חושש לחייו, והוא מזכיר לה' " וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם..."  כלומר יעקב אומר לה' איך אתה נותן לעשו להרוג אותי אחרי ההבטחות?!

אבל כשעשו פוגש את יעקב, עשו עושה את הבלתי צפוי, את מה שאף אחד לא היה מצפה ממנו. " וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" לא רק שעשו מחבק ומנשק את יעקב דבר שכלל לא היינו מצפים שיעשה אלא אפילו מתואר שהוא רץ, הוא זה שיוזם את החיבוק את הנשיקה.

עשו רוצה לסיים את הסכסוך בדיוק כמו יעקב, ולכן יעקב שולח מלאכים, יעקב רוצה לשים את כל הסיפור מאחוריו, כי מתישהו צריך לעשות זאת.  ובאמת גם יעקב מתפלא על אחיו: "ויֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי"

אפשר להציע כמה אפשרויות.

• יש את האפשרות שכל ההכנות שיעקב עשה באמת הועילו.
• או שעשו באמת הבין שיצחק בירך את יעקב כי זה מה שהיה צריך להיות ואין טעם לכעוס על יעקב.
• או שלעשו לא אכפת מה היה לפני 20 שנה אז נכון שבאותו הרגע הוא התרגז. להרבה מאיתנו קורה שכועסים כמה שעות ואחרי יום יומיים במקסימום שבוע אנחנו נרגעים אז הגיוני שעשו נרגע אחרי כל כך הרבה זמן. ומבחינתו זהו מפגש עם אח שלו שהוא לא ראה 20 שנה.

וזה המסר מהפרשה: עשו עושה את מה שהכי לא ציפינו. ואנחנו צריכים לדעת שגם מי שנראה לנו רשע גמור ובטוח עומד לעשות משהו רע תמיד יכול להפתיע אותנו.


לדף הראשי של פרשת וישלח

תשע"ז - על שינוי השם מיעקב לישראל

בפרשת וישלח, יעקב נותר לבדו מעברו האחד של הנהר ונאבק באיש מסתורי. בסיום המאבק מתברר כי אותו איש מסתורי הוא מלאך.

המלאך מבקש מיעקב לשחררו ויעקב דורש ברכה. המלאך שואל את יעקב לשמו ויעקב עונה. המלאך מברך את יעקב: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". אולם שינוי השם אינו מתבצע  בפועל, ויעקב ממשיך להיות מכונה יעקב ולא ישראל.

לאחר ההגעה לבית אל מתגלה אלוקים בעצמו ליעקב ומשנה שוב את שמו "ויֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹקים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל".

אולם גם כאשר שינוי השם בא מפי האל, השם אינו משתנה באופן מוחלט. בניגוד לאברהם ושרה שרק שמם החדש מופיע מאז שהם קיבלו אותו. אצל יעקב לפעמים יופיע יעקב ולפעמים ישראל.

פרשנים רבים ניסו למצוא הגיון בשימוש בכל שם אולם לא נראה שיש כלל אחד מתי נעשה שימוש בכל שם ופעמים רבות מופיעים ביחד שני השמות, למשל בברכות בלעם בפרשת בלק.

מבין כל ההצעות למציאת ההיגיון בשימוש בשמות, אפשר להציע שכאשר העניין הוא עניין פרטי ומדובר ביעקב האדם, נעשה שימוש בשם יעקב. אולם כאשר מדובר על יעקב אבי האומה נעשה שימוש בשם ישראל, כפי שאנו מכונים בני
ישראל, אולם גם לכלל זה יוצאים מן הכלל רבים. נביא שתי דעות של פרשנים לגבי השם הראשון שנותן המלאך ליעקב :

• רש"י –"לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמייה כי אם בשררה ובגלוי פנים" – שינוי השם נועד להזכיר לכולם שהברכות והבכורה אכן מגיעות ליעקב.
• רס"ג -  "לא יקרא שמך לעולם יעקב בלבד אלא גם ישראל" – שינוי השם אינו מוחלט אלא מהווה תוספת לשם הראשון. ראב"ע מרחיב ואומר שיש מחלוקת האם שני השמות בעלי חשיבות זהה או שאחד מהם הוא השם העיקרי.

לסיכום: שמו של יעקב אינו בא כתחליף לשמו הקודם אלא כהוספה. בניגוד לאברהם ושרה ששמם בא כתחליף לשמם הקודם.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר היתה: אלו שתי מילים בפרשת ויצא אינן בעברית.
והתשובה נמצאת בפרק ל"א פסוק מ"ז בתיאור הברית של לבן ויעקב: " וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד". המילים יגר שהדותא הן בארמית ומשמעותן היא גל-עד.
והחידה השבועית של השבוע היא: רשום על תושבי שכם "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים"
איפה עוד בתנ"ך מוזכר הביטוי "ויהי ביום השלישי"?

לדף הראשי של פרשת וישלח

דבר תורה לפרשת תולדות

דברי תורה של יואב לפרשת תולדות

• שנת תשע"ז - ויתרוצצו הבנים בקירבה
• שנת תשע"ח - מדוע יצחק לא מבטל את הברכות ליעקב

שנת תשע"ח - מדוע יצחק לא מבטל את הברכות ליעקב

בסוף פרשת תולדות מסופר על כך שיצחק רוצה לברך את עשו ומברך בטעות את יעקב. אני רוצה לשאול מדוע יצחק לא יכול להגיד, שזה שהוא בירך את יעקב היה בטעות, ולכן הברכה לא מתקיימת? מדוע יעקב נשאר מבורך גם אחרי שהטעות מתגלה? 

בדבר תורה היום אני רוצה להוכיח שיצחק ידע שהוא מברך את יעקב ולא את עשו, ולכן הוא לא מתחרט.

בהתחלה יעקב מגיע אל יצחק, יצחק שואל אותו מי הוא ואחרי זה יצחק שוב ושוב חוזר ושואל את יעקב מי אתה. מזה שיצחק שואל שוב ושוב אנחנו יכולים להבין שהוא כבר חושד שמשהו לא בסדר. לעומת זאת, כאשר עשו מגיע אין את כל השאלות האלו.

לאחר מכן יצחק אומר ליעקב: "וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" נניח שחס וחלילה עשו היה מגיע במקום יעקב, אז המצב היה כך:הקול קול עשו והידיים ידי עשו, אבל פה זה הקול קול יעקב, ולכן ליצחק אמור להיות ברור שמי שנמצא לידו הוא לא עשו, אלא מישהו אחר.

פסוק לאחר מכן כתוב: " וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת" לפי קשר הפסוקים נראה "שהלא הכירו" מדבר על כך שהוא לא הכיר, לא ידע שזה יעקב אלא חשב שזה עשו.

 

ואני חושב שאפשר לפרש את זה כך: יצחק לא הכיר, לא ידע מי עומד מולו כי מצד אחד הידיים ידי עשו ומצד שני הקול קול יעקב ולכן היה שם איזה רגע שיצחק היה מבולבל, ולא ידע מי זה בכלל אבל עוד יותר חשד שזה לא עשו. יצחק לא מברך סתם ככה אנשים ולכן הוא ממשיך עם הניסיונות שלו: הוא מבקש ממנו לנשק אותו יצחק מריח אותו ורק אז מברך אותו.

 

אפשר לשער שכשיעקב מנשק את יצחק הוא כבר מזהה ויודע שזה יעקב כי חוץ מכל הסימנים שאמרתי קודם, אין מצב שיצחק לא יודע להבדיל בין הבנים שלו כשהם כל כך קרובים אליו מבחינה פיזית. אבל בכל זאת כפי שהתורה מעידה המצב עדיין קצת מבלבל: "וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו" אפשר להסביר כך או שבגלל שהוא הריח את בגדיו הוא עדיין היה קצת לא בטוח. או שיצחק יודע את מה הוא מריח והתורה מדגישה זאת וירח את ריח בגדיו כלומר יצחק מריח את הבגדים של עשו ואילו הגוף עצמו של יעקב, ויצחק אומר "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי" כלומר יצחק יודע שהוא מריח את בנו  ולא את הבגדים.

לאחר מכן כשעשו בא ליצחק, מתואר על יצחק כך: " וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד-מְאֹד" חרדה זה מצב שבו האדם חש אי שקט ודאגה רבה בשל מחשבה שמשהו עומד לקרות. יצחק יודע שעשו עומד לרדוף ולשנוא את יעקב ולכן הוא חרד.

 

יצחק יודע שיעקב אמור להיות המבורך ולכן הוא אומר: "ואֲבָרֲכֵהוּ גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה" יצחק יודע שהוא טעה בקשר למי מגיעות הברכות, ומבין שהברכות באמת מגיעות ליעקב ולכן הוא משאיר את המצב הקיים ולא מבטל את הברכה שנתן ליעקב.

והמסר מהפרשה הוא: שאם יצחק אבינו טעה במי צריך לקבל את הברכות אין פלא שגם אנחנו לפעמים טועים, וגם אם טועים צריך לדעת שחייבים לתקן, ואפילו ברגע האחרון, שבת שלום. 

לדף הראשי של פרשת תולדות

שנת תשע"ז - ויתרוצצו הבנים בקירבה

שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת תולדות. 

פרשת תולדות פותחת בתיאור לידת עשו ויעקב. פסוק כ"ב בפרק כ"ה מסופר כך: "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-ה'".

השאלות שעולת מהפסוק הן: מה זה "התרוצצו"?  מה זה אומר "אם כן למה זה אנכי"? ואיפה איך ולמה רבקה הולכת לדרוש  את ה'?

על שאלות אלה עסקו רבות חז"ל, אנו נביא שלושה מפרשים שעונים על שאלות אלו.

הפרשן הראשון: רש"י: רש"י מביא בשם המדרש "והתרוצצו"- לשון שהם רצו , כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. 
ממדרש זה עולות 2 שאלות ריאליות ושאלה פילוספית.

1. האם עובר יכול לדעת איפה אמו נמצאת?!(ריאלית)
2. האם העובר שולט בפרכוס שלו? (ריאלית)
3. האם לעובר יש יצר הרע או יצר טוב?(פילוסופית)

הרבה פעמים מדרשים לא באים לתאר בדיוק מה היה אלא יותר להביע איזה שהוא רעיון. 

נראה לי שמדרש זה בא להביע שעשו כבר מהיותו עובר היה משתוקק לעבודה זרה ואילו יעקב כבר מהיותו עובר היה משתוקק לעבודת ה'.

האם באמת המדרש מתאר מציאות?! לא בטוח, אלא המדרש בא לבטא את שאיפותיו של יעקב ועשו כבר מהיותם עוברים.

רש"י מסביר את הביטוי "אם כן למה זה אנוכי" כך: את המילה כן אפשר להחליף המילה כך. אם כך שהבנים מתרוצצים, גדול צער העיבור (יותר מבדרך כלל) למה אני התפללתי שאני אהיה בהריון אם צער העיבור כואב מהרגיל.

ותלך לדרוש את ה' מסביר רש"י: שיגיד לה מה יהא בסופה. כלומר רבקה ממש חוששת לחייה ולא בטוחה שתצא מהלידה בשלום.

נעבור לפרשן נוסף: הכלי יקר.

הכלי יקר לוקח את המדרש של רש"י שהבאנו בהתחלה ואומר שזה ויתרוצצו.
אבל בניגוד לרש"י הוא אומר שרבקה אומרת אם כן למה זה אנוכי מדבר על כך שבגלל שכל אחד פרכס במקום אחר רבקה הבינה שיהיו לה שני ילדים אחד רשע ואחד צדיק ובגלל זה היא התפללה אל ה' לשאול את ה' מה הועילה תפילתה?

הפרשן השלישי והאחרון הוא אור החיים.

האור החיים אינו מסכים עם רש"י שאמר שלרבקה היה צער מהעיבור כל כך גדול עד שאין טעם להיכנס לעיבור אלא הוא אומר שויתרוצצו זה מלשון נדחקו בבטנה ולא היה להם מקום כלומר הם לא היו מתקיימים אלא מתים.

ועל זה שואלת רבקה מדוע עמלתי עד עכשיו אם בסוף אני לא אלד? ולכן היא הולכת לדרוש את ה' כדי להתפלל על הריונה.

ולפינת החידה השבועית. החידה של שבוע שעבר הייתה עבד אברהם מביא לרבקה נזם איפה עוד רשום בתורה נזם ?
התשובה היא שנזמים מופיעים  עוד שלוש פעמיים בתורה. בפעם הראשונה יעקב מורה לבני משפחתו להסיר את אלהי הנכר ואת הנזמים בחזרתם לארץ ישראל מחרן. הפעם השנייה היא בחטא העגל בפרשת כי תשא אז אהרון מבקש מהגברים שיביאו את נזמי נשותיהם, והנשים מסרבות והפעם השלישית היא באיסוף הזהב למשכן בפרשת ויקהל.
והחידה השבועית השבוע היא: על עשו נאמר שהוא אדמוני על מי עוד נאמר בתנ"ך שהוא אדמוני. רשמו בתגובות מה אתם חושבים על הסרטון ומה התשובה של החידה . ואת התשובה לחידה נפרסם בשבוע הבא. שבת שלום.

לדף הראשי של פרשת תולדות