יום כיפור

מאמרים ליום הכיפורים

יום הכיפורים שחל להיות בשבת - על המיוחד ביום הכיפורים שחל להיות בשבת.

הפטרת יום הכיפורים - עיון בהפטרה של יום הכיפורים (שחרית).

יונה והקיקיון - הסיפור האמיתי - מאמר אורח מאת אלון מנור המתאר את משמעות צמיחת הקיקיון וקמילתו ומה הפריע כל כך ליונה עד שביקש את נפשו למות.

מאור הלבנה ושריפת התמיד - איזו תופעה אסטרונומית בלבלה את הכהנים וגרמה לפסילת קורבן התמיד ביום הכיפורים? עיון חדש במשנה במסכת יומא לאור ידע מדעי.

שנים שעלו בכבש - מאמר המראה כיצד המשנה במסכת יומא מתייחסת במרומז למצב החברתי הרעוע בסוף תקופת בית שני ועל מה שצריך לעשות בכדי לשפר מצב זה.

כל נדרי - על תפילת כל נדרי הפותחת את תפילות יום כיפור.

יום הכיפורים  וההתרחקות מהקודש - קריאת התורה ליום כיפור בפרשת אחרי מות מזכירה את מות את שני בני אהרון. במאמר ננסה להבין את מהות הקשר בין הדברים ולמה באות כל ההרחקות על הקירבה לקודש.

חידון ליום הכיפורים - חידות בציורים העוסקות בענינים שונים ביום הכיפורים.

ספרים על יום הכיפורים

יונה - פירוש ישראלי - פירוש חדש ומקיף על ספר יונה הנקרא בהפטרה של תפילת מנחה.

מבית לפרוכת - ספר העוסק בעיונים בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.

נבואה שעריך - סקירת ספר העוסק בעיונים בתפילות הימים הנוראים.

באר מרים - יום הכיפורים - סקירת הספר יום הכיפורים בסדרת הספרים באר מרים מאת רבני ישיבת הר עציון.


ספרים על מלחמת יום הכיפורים

על בלימה - סקירת הספר המתאר את קורות חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן.

בשם שמים - סיפורה של טייסת הפנטומים 201 - "האחת".

עדות מן הבור - ספרו של עוזי עילם.

הדור האבוד - ספרו של אמנון לורד.

יום הכיפורים
עניני יום הכיפורים רבים ונתארם בתמצית.

יום כיפור, או יום הכיפורים חל בי' בתשרי והוא היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי. ביום הכיפורים, המכונה כך על שום שבו מכופרים חטאינו, אנו מבקשים מחילה על החטאים וסליחה לפנים משורת הדין.

ההכנות ליום הכיפורים מתחילות כבר מראש השנה. יום הכיפורים מכפר על עברות בין אדם למקום, אולם אינו מכפר על עברות שבין אדם לחברו ולכן מקובל לבקש סליחה ממי שצריך וגם לסלוח לאחרים, אף אם לא ביקשו ממך סליחה.

בניגוד לראש השנה בו החטאים כמעט ואינם מוזכרים, עיקרו של יום הכיפורים הוא הוידוי הנאמר בכל התפילות. הוידוי מבוסס על סדר האלף-בית כך שלמעשה יכלול את כל העברות שעבר האדם. וידוי על החטא הוא השלב הראשון בחזרה בתשובה הכוללת בנוסף, גם חרטה על החטאים, עזיבתם וקבלה לעתיד להימנע מהם.

בערב יום הכיפורים נהגו רבים במנהג הכפרות, טקס סמלי בו אנו מביאים מעין קורבן על חטאינו. יש הנוהגים את המנהג בתרנגולות ובדגים (שבשרם משמש כצדקה לעניים) ויש העושים זאת בכסף הנתרם לצדקה.

כבר בתפילת מנחה של יום הכיפורים, אומרים פעם אחת את הוידוי. נהוג להתפלל מנחה מוקדם בצהריים.

יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה, ברחצה ונעילת מנעלי עור ותשמיש המיטה. בסעודה המפסקת לפני הצום אוכלים מאכלי חג. נהוג שההורים מברכים את בניהם בברכת כהנים. מקדימים להדליק נרות ולהגיע לבית הכנסת.

תפילת יום הכיפורים נפתחת עוד לפני השקיעה. בקהילות רבות מקדימים את "תפילה זכה", תפילה בה  מתוודים על  החטאים, ובכל קהילות ישראל תפילת ערבית נפתחת באמירת תפילת "כל נדרי", בה אנו מתחרטים על נדרינו.

לתפילה זו משמעות מיוחדת ומקורה קדום. יש המייחסים אותה ליהודים שהיו אנוסים להמיר את דתם אשר ביום הכיפורים הסתכנו, והתאספו להקים מניין ולפני שהחלו להתפלל אמרו תפילה זו על מנת להפר את הנדרים שנדרו להמיר את דתם. ייתכן והתפילה עצמה עתיקה עוד בהרבה.

תפילת הערבית כולללת פיוטי סליחות רבים לאחר תפילת העמידה, ונהוג לסיימה באמירת שיר הייחוד, פרקי שבח לקב"ה הנאמרים בצורת שיר פסוק בידי החזן ופסוק בידי הקהל.

תפילות השחרית והמוסף, ארוכות ומרובות בפיוטים, וכמובן בוידוי הנאמר גם בתפילת העמידה בלחש וגם בחזרת הש"ץ. בתפילת מוסף, עיקר התפילה מתאר את סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ומהווה מעין שחזור שלו בקטעי תפילה ומסתיים בכך שבגלל עוונותינו חרב בית המקדש.

תפילת מנחה כוללת בתוכה הפטרה וקוראים את כל ספר יונה. ספר יונה מתאר תהליך תשובה גדול של העיר נינוה ובמקביל תהליך תשובה של הנביא יונה עצמו.

ביום הכיפורים נוספת תפילה מיוחדת, תפילת נעילה הנאמרת ממש בסוף היום כאשר החמה כבר יורדת לשקוע. בתפילה זו נעלמות כל המחיצות, ארון הקודש נשאר פתוח כל התפילה, בכל מקום שנאמר כתיבה, משנים לחתימה, אומרים את קטעי הסליחות ואבינו מלכנו (אפילו בשבת) ונוסח הוידוי הוא מקוצר מחוסר הזמן, אך תכליתי. זוהי ההזדמנות האחרונה ויש לנצל אותה.

סיום התפילה, לאחר אבינו מלכנו אומרים החזן והקהל את הפסוקים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" פעם אחת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שלוש פעמים ומסיימים באמירה הפשוטה החותמת את התפילה "ה' הוא האלוקים" שבע פעמים. לאחר הקדיש (ויש נוהגים באמצעו) תוקעים תקיעה אחת בשופר ומסיימים בשירת לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

מיד לאחר מכן מתפללים תפילת ערבית רגילה לגמרי, כל ההוספות המיוחדות של עשרת ימי תשובה אינן נאמרות. לאחר תפילת ערבית מבדילים טועמים משהו, מקדשים את הלבנה ולאחר מכן אוכלים סעודת חג. רבים נוהגים מיד בצאת היום, להתחיל במלאכת בניית הסוכה, בבחינת וילכו מחיל אל חיל.
גמר חתימה טובה

יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים. מאוריציו גוטליב 1878 מוזיאון תל אביב

למה אוכלים קרפלך בערב יום כיפור הושענא רבא ופורים

המנהג ומקורו
בקהילות האשכנזיות נוהגים לאכול בפורים וכן בערב יום הכיפורים ובהושענא רבא, כיסנים ממולאים בשר הקרויים ביידיש 'קרעפכין' או 'קרעפלאך', בלשון עולים חדשים כרפלך ובאנגלית Kreplach. אף במרוקו נהגו לאכול לביבות ממולאות בשר.

כבר אמרו על כל מנהג שנעשה בקדושה על פי גדולי ישראל: "מנהג ישראל - דין הוא"

"ומצווה זו נוהגת בזכרים ובנקבות ובטף, בכל מקום ובכל זמן ועובר עליה ולא עשאה, אם הוא חכם שראוי לה, ביטל עשה ועונשו גדול מאוד שגורם קלקול המועדות ונקרא מבזה המועדות" (ספר החינוך, גרסה נדירה בכתבי יד, מצווה תרי"ד)

טעמי המנהג
יש המסבירים שהטעם לכך הוא שבימים אלו עורכים סעודה מכובדת כמו ביום טוב אך מותרים במלאכה ולכן היום טוב הוא מכוסה ומציינים זאת במאכל הכולל בשר (המסמל את השמחה כמאמר חזל על הפסוק "ושמחת בחגך" - אין שמחה אלא בבשר), אבל הבשר מכוסה בבצק (ספר טעמי המנהגים עמ' שפב סעיף תתצה).

שגור בפי העם, שבכל פעם שמכים - אוכלים כיסנים" הכאת המן בפורים, הכאת "על חטא" בערב יום כיפור וחביטת הערבה בהושענא-רבא.

הפסוק בדברים י"ג ט"ז- "הַכֵּה תַכֶּה אֶת-ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא..." ודרשו נוטריקון בהקשר של הכאות כפי שפירשנו למעלה הכה - "הושענא-רבא, כיפור, המן" תכה - "תאכל כראפלך הרבה".

ועוד קיצור של הכרפלך הוא כרפ - נוטריקון "כיפור, רבא, פורים"

ועוד על מנת להראות שהדין (הבשר) עטוף בחסד ובחיבה - הבצק

מקור השם
על פי היהלום, "קרעפל" כנראה מקורו מהקרפ הצרפתי.
המשותף לשלושת הימים: כיפור, הושענא רבא ופורים הוא נושא הכפרה. בגלל הכפרה ניצלנו מגזרות הפרסים בימי מרדכי ואסתר, בערב יום הכיפורים אנו אומרים וידוי בפעם הראשונה בתהליך התשובה לקראת התקווה לכפרה ובהושענא רבה או מלאי תקווה שנענו תפילותינו וה' כיפר לנו. המילה כפרה מהשורש כ.פ.ר ובשיכול אותיות כרפ, ובקטן, כרעפל.

צורת הכרפלאך מנין?
בגימטריה - כפר=300 - שלוש פעמים ק ובקיצור צורת משולש. גם אתם בטח חושבים שזה הסבר מפוקפק, ואכן לכרפלאך צורות רבות ושונות. וגם צורות כתיב שונות ומשונות. כרפלאך קרפלעך וכו'.

כרפלאך. הכין וצילם: ישי ורטהיימר

דרש
בזמן שבית המקדש היה קיים, אדם כיפור על מעדיו על ידי הקרבת קרבן שבעצם הוקרב במקום האדם - כ-פר כמו פר. כיום אנו אוכלים את הבשר.

מתכון
נלקח מאתר http://www.goodfood.co.il אשר כנראה אינה קיים. לא הצלחנו לברר של מי המקור, אבל אם מישהו ישלח את האינפורמציה נשמח לתת קרדיט.

מצרכים:
2 כוסות קמח
2 חלמון ביצה
1כוס מים
1 כפית מלח
1 בצל גדול קצוץ
2 כפות שמן
250 גרם בשר בקר טחון ומבושל
1 ביצה
1 כף פירורי לחם

להכנת הבצק: לנפות את הקמח לתוך קערה. לטרוף היטב את החלמונים עם המים ולצקת אותם למרכז הקערה. להוסיף את המלח ולערבב עם הקמח. לאסוף את הבצק באצבעות, ולהתחיל ללוש, בתחילה בקערה עצמה ואח"כ על גבי משטח מקומח כחמש דקות עד שיתקבל בצק גמיש וחלק. ליצור כדור מהבצק ולהניח אותו בכלי מכוסה במגבת.

להכנת המלית: לטגן את הבצל הקצוץ בשמן עד שישחים, לערבב את הבשר המבושל עם הבצל המטוגן. לשים בקערה ולהוסיף מלח, פלפל, ביצה טרופה ופירורי לחם. לערבב היטב.

ללוש מעט את הבצק שנח בינתיים ולרדד אותו על משטח מקומח לעלה דק ביותר. לחתוך על העלה לריבועים של 7*7 סנטימטרים. לשים במרכז כל ריבוע כפית של מלית, להרטיב קלות את שולי הבצק ולקפל את השוליים כך שיווצר משולש.

להרתיח מים בסיר גדול עם שתי כפיות מלח (אפשר גם אבקת מרק). כשהמים רותחים לשים את הכיסנים ולבשל כ-15 דקות. לסנן ולהגיש בתוך מרק.

יונה והקיקיון - הסיפור האמיתי

מאמר אורח מאת אלון מנור.
את סופו הדרמטי של ספר יונה אנחנו מכירים עוד מהגן, ונתקלים בו מחדש (לפחות) פעם בשנה במנחה של יום הכיפורים. אמנם, כאשר מנסים לשים לב למשמעות הסיפור, לדקויות העולות מהפסוקים ובסופו של דבר, למוסר ההשכל שהקורא אמור לקחת איתו הלאה, עולות מן הסיפור הפשוט לכאורה כמה תמיהות. בעיון זה ננסה לרדת לעומקו של פרק ד, הפרק האחרון בספר יונה ולהבין מהו המסר שמנסה ה' להעביר ליונה ועימו לקורא.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

אולי לפני שניגש לעיון מחודש, ננסה לספר את הסיפור הפשוט כרגיל, כפי שכולנו מכירים. בפרק ג מבצע יונה, כמעט בעל כרחו, את השליחות שהוטלה עליו ואכן, נראה ששליחותו הצליחה-

וַיַּרְא הָאֱלֹקים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה; וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים, עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם--וְלֹא עָשָׂה.

אך יונה ממש לא מרוצה. עם תחילת פרק ד אנחנו קוראים-

(א) וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה, רָעָה גְדוֹלָה; וַיִּחַר, לוֹ.  (ב) וַיִּתְפַּלֵּל אֶל-ה' וַיֹּאמַר, אָנָּה ה' הֲלוֹא-זֶה דְבָרִי עַד-הֱיוֹתִי עַל-אַדְמָתִי--עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי, לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה:  כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה.  (ג) וְעַתָּה ה', קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי:  כִּי טוֹב מוֹתִי, מֵחַיָּי.

יונה מרגיש שתשובתם של אנשי נינווה אינה שלימה. אם הדבר היה תלוי בו, לא היתה להם מחילה. דבר זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בכך שהוא משמיט מתוך מידות הרחמים שהוא מצטט את מידה האמת ("ארך אפיים ורב חסד ו..."), שלדעתו לקתה כאן.

יונה חש תחושה קשה, של אדם שנאלץ לבצע שליחות הנוגדת את צו מצפונו באופן חד, ולכן אינו יכול לסבול עוד את חייו, וברוב יאושו מבקש מה' לשים להם קץ.

ה' משיב, ספק ליונה ספק לעצמו, תשובה סתומה-

(ד) וַיֹּאמֶר ה' הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ:

יונה יוצא מהעיר, עושה סוכה ויושב לראות מה יהיה בעיר. לשמחתו של יונה ה' ממנה קיקיון שבן לילה גדל ונותן צל על ראשו של יונה, השמח על הדבר שמחה גדולה. בלילה נאכל הקיקיון על ידי תולעת ולא זו אף זו, מזג האוויר משתנה לרעה. השמש קופחת על ראשו של יונה השואל את נפשו למות (ואנחנו השמחים בחלקנו תחת מזגן בית הכנסת מבינים היטב מדוע). על הרקע הזה בא משפט המחץ, המסכם את הוויכוח המתמשך שבין יונה לבין ה', ובכך מהווה את תמצית הסיפור כולו-

(י) וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ,  שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד.  (יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה--אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה, רַבָּה.

יונה אכן חס על הקיקיון, ולקורא מובן הדבר- הקיקיון סיפק ליונה הגנה מפני פגעי מזג האוויר. דברי ה' מציבים משוואה- כפי שיונה חס על הקיקיון, כך ראוי הוא שה' יחוס של נינווה שחשיבותה גדולה יותר משל הקיקיון.

לא צריך לעיין הרבה בכדי להבין שמשוואה זו מעוררת קושי מהותי- אם כוונתו של ה' היא ללמד את יונה שאף הוא אמור לחוס על נינווה ולהזדהות (סוף סוף) עם שליחותו, לא נראה שיונה אמור לקנות את ההוכחה. יונה אכן מצטער על אובדן הקיקיון, אך הוא חס על עצמו בלבד!

גם הקורא נשאר מעט מבולבל, האם, בניגוד לטענת יונה, מחל ה' לאנשי נינווה בצדק? ה' לא אומר כך, שכן שום טענה נגדית באשר לאיכות תשובתם של אנשי נינווה אינה נשמעת כלפי יונה. ברם, אם לא בצדק חס ה' על נינווה, שאלתו של יונה עדיין מהדהדת- מדוע מחל להם ה'? רק משום שמדובר בעיר גדולה כל כך? ובכלל, כיצד מעשה הקיקיון עוזר לנו להבין מדוע סלח ה' לאנשי נינווה?

בכדי לרדת לעומקם של שני פסוקי הסיום, ננסה ללכת כמה צעדים אחורה ולהתבונן טוב יותר בכתוב. מיד עם תום שליחותו, היה יונה אמור, עד כמה שהדבר נוגע לשולחו- ה', לשוב אחר כבוד לארץ ישראל. על דעת עצמו מבכר יונה להישאר באזור, מחוץ לעיר, ולעשות סוכה "עד אשר יראה מה יהיה בעיר". מה יונה מצפה ש"יהיה בעיר"? נראה שיונה יושב ומצפה לראות כמה מהר תתפוגג תשובת אנשי נינווה ותתברר צדקתו בוויכוח מול ה'. על הרקע הזה ניתן להבין את גדילת הקיקיון הפלאית, תוך שעות ספורות, בהקשר אחר לגמרי. נתבונן בפסוק המתאר את גדילת הקיקיון-

(ו) וַיְמַן ה' אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה:

מהי ה"רעה" ממנה אמור הקיקיון להציל את יונה? ובכן, "רעתו" של יונה מתוארת בפרוטרוט בפסוק הראשון בפרק-

(א) וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה, רָעָה גְדוֹלָה; וַיִּחַר, לוֹ...  

רעתו של יונה אינה קשורה לעובדה שהוא תקוע במדבר נינווה בלי מזגן אלא לטענה הבסיסית שלו מול ה'- לאנשי נינווה לא מגיעה מחילה ותשובתם, לדעתו, אינה תשובת אמת. בצו ה' הוא נאלץ לבצע מעשה הנוגד את צו מצפונו- להציל רשעי עולם מהדין המגיע להם. על כך רע לו וחורה לו מאד.

(במאמר מוסגר ראוי לציין שמושג ה"רעה" משחק תפקיד מרכזי בספר, ומשמש גם לתיאור חטאי נינווה -"קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה... כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי", וגם לתיאור העונש שהיה צפוי להם אלמלא היו חוזרים בתשובה - "וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם". ברם, במסגרת עיון זה נתמקד רק בפרק האחרון בספר)

גדילת הקיקיון משמחת את יונה "שמחה רבה" משום שהיא משמשת לו לאות שה' איתו, ושבעצם, למרות שה' שלחו להציל את נינווה, גם ה' תומך בדעתו של יונה, ומצפה, כמותו, לראות במפלת נינווה. ברם, תוך כמה שעות נעלמת שמחתו של יונה-

(ז) וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ: (ח) וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי:

כשם שהקיקיון גדל באופן פלאי, הוא יבש באופן ניסי לא פחות. במקביל מארגן ה' יום חם במיוחד. תגובתו של יונה "וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי" מוכרת לנו מתחילת הפרק-

(ג) וְעַתָּה ה', קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי:  כִּי טוֹב מוֹתִי, מֵחַיָּי.

זו אינו אלא חזרה למצבו הנפשי של יונה בעקבות אכזבתו מהתנהלותו של ה' מול נינווה.

נמצאנו למדים, כי לא החוסר המעיק במזגן הוא שגורם ליונה לשאול את נפשו למות. כפי ששמחתו של יונה היתה על האות מה' לצדקתו של יונה, שבא לידי ביטוי בגדילת הקיקיון הפלאית, כך עתה יובש הקיקיון מהווה איתות הפוך ליונה, הרומז ליונה באופן חד משמעי שה' אינו חפץ בישיבתו מחוץ לעיר ורומז לו שיסתלק משם כמה שיותר מהר.

על רקע פרשנות זו לנס גדילת הקיקיון ולנס קמילתו עשוי הקורא לשאול- אז ה' "בעד" יונה או "נגדו"? ומה הפשר של עשיית שני אותות בעלי משמעות הפוכה? ליונה התשובה ברורה. מראש הוא יודע היטב שרצון ה' ביחס לנינווה מנוגד לרצונו שלו ("...כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה"), לכן, רציונלית, לא היתה לו שום סיבה להאמין שה' שינה את דעתו ולפתע הוא מעודד אותו לשבת מחוץ לעיר ולצפות, עם חופן פופקורן, במפלתה של נינווה. אדם אחר, אובייקטיבי יותר מיונה, היודע את רצון ה', היה מתייחס לגדילת הקיקיון בספקנות ובתמיהה. כל זה אינו מפריע ליונה לראות את גדילת הקיקיון כאות לצדקתו, ולשמוח עליו שמחה רבה. המסר של ה' ליונה חד וברור- ה' מסב את תשומת ליבו של יונה לכך שפרשנותו של יונה את המציאות מוּטה. יונה מעדיף להתבונן על המציאות במשקפיו שלו, לפיהם אסור לה למידת האמת שתלקה. לכן, בלי לחשוב הרבה, יונה שש על כל אות התומך בדרכו ו"שמח על הקיקיון שמחה רבה". לאורך כל הדרך יונה האשים את ה' בהנהגה שאינה לפי מידת האמת, ועתה ה' כמו משיב לו- קשוט עצמך!

ברגע שעובדה זו מונחת לנגד פניו של יונה, יונה, ועמו הקורא, יכול להבין גם את הנהגת ה'. בניגוד להבנה הראשונית שהוצגה בתחילת דברינו, ההקבלה שעושה ה' בשני הפסוקים האחרונים של הספר אינה בין הקיקיון לבין נינווה, אלא בין יונה לבין ה'- כפי שיונה מוּטה כלפי דין בפרשנותו את המציאות, כך גם, כביכול, ה' מוּטה כלפי חסד בפרשנותו ובהנהגתו את העולם. יונה נוטש את השיפוט האובייקטיבי ומעדיף להתמקד דווקא במעשי ה' התומכים בתפיסת העולם שלו, הגורסת הנהגה על פי מידת האמת. באותו האופן מעדיף ה' להתמקד במעשי בני האדם התומכים ב"תפיסת העולם" שלו- הטיה כלפי רחמים וחסד. ה' אינו שופט "אובייקטיבי", הוא יושב למשפט עם נטייה ברורה להטות כלפי רחמים.

הסיבה להטיה זו חשובה לא פחות, והיא מהדהדת מפסוקי הסיום- יונה לא עמל בקיקיון ולא גידלו, אמור מעתה- ה' עמל בנינווה וגידלה. ה' אינו שופט באובייקטיביות את עולמו, מכיוון שהוא עולמו שלו- ביטוי של חוכמתו ופועל ידיו. אפשר שאת המסר הזה רצו רבותינו הקדמונים להנחיל לנו כאשר תיקנו לקרוא את ספר יונה ביום הכיפורים- המפתח לתשובה אינו חשבון סאת העוונות מול חשבון סאת הזכויות כשלעצמו. הפתח הפנימי לתשובה נובע מההכרה של הקשר העמוק והאינטימי הקיים בין שופט כל הארץ לבין בריותיו.

פיתוח עץ של יעקב שטיינהרט, יונה מתעלף תחת השמש היוקדת כשמעליו הקיקיון מוכה התולעת. מתוך: ספר יונה שנדפס בפילדלפיה תשי"ג (1953). מאתר הספריה הלאומית

לדף הראשי ליום הכיפורים

הפטרת יום הכיפורים

יום הכיפורים, היום הקדוש והמיוחד ביותר בשנה. קריאת התורה הינה כמעט מתבקשת ומתארת את סדר העבודה המיוחד במשכן ולאחר מכן בבית המקדש, סדר שנעשה פעם אחת בשנה בלבד ביום הכיפורים.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

הפטרת יום הכיפורים היא בנביא ישעיהו בפרק נ"ז מפסוק י"ד ועד סוף פרק נ"ח. אנא קיראו את ההפטרה ולאחר מכן ננתח אותה פסוק אחר פסוק. ההפניה הינה לאתר מכון ממרא, ואני מפנה דווקא אליו מפני ששם אפשר גם לראות את החלוקה לפסקאות (מסומנות {ס} או {פ}) ולא רק לפרקים ולפסוקים (שהינה חלוקה נוצרית באופייה ופחות ניתן להסתמך עליה).


    יד וְאָמַר סֹלּוּ-סֹלּוּ, פַּנּוּ-דָרֶךְ; הָרִימוּ מִכְשׁוֹל, מִדֶּרֶךְ עַמִּי.  {ס}

ההפטרה פותחת בפסוק שהינו האחרון בפיסקה שלו ולכן מטבע הדברים שייך לנבואה שלפניו ואינו מהווה פתיחה, אולם הדברים מתאימים ליום הכיפורים. אמנם לא ברור לנו מיהו אותו אומר אבל אמירתו היא שיש לסלול ולפנות את הדרך ממכשולים. על איזו דרך מדובר? השימוש במילה דרך מזכיר לנו באופן כמעט מיידי פסוק מהפטרת שבת תשובה, הנקראת בשבת שלפני יום הכיפורים: "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע י"ד י'). כדי שנוכל להיות בדרך, הדרך צריכה להיות פנויה ממכשולים, והמכשולים מתוארים בפסוקים הבאים.

  טו כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ--מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, אֶשְׁכּוֹן; וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים.  טז כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב, וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף:  כִּי-רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי.  יז בַּעֲו‍ֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ, הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף; וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב, בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ.  יח דְּרָכָיו רָאִיתִי, וְאֶרְפָּאֵהוּ; וְאַנְחֵהוּ, וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו.  יט בּוֹרֵא, נוב (נִיב) שְׂפָתָיִם; שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר ה' --וּרְפָאתִיו.  כ וְהָרְשָׁעִים, כַּיָּם נִגְרָשׁ:  כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל, וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט.  כא אֵין שָׁלוֹם, אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים.  {פ} 

המשך פרק נ"ז דומה לנבואות רבות אחרות, עיקרו הוא אפשרות החזרה בתשובה. אבל נשים לב דווקא לפסוק ט"ו העוסק בחלשים שבחברה. עוד נגיע לשם בחלקה העיקרי של הנבואה אולם זוהי הטרמה חשובה. שאר הפסוקים עוסקים בנושא החזרה בתשובה. שלום שלום לרחוק ולקרוב. גם מי שהתרחק יכול לחזור בתשובה אבל אלו הנשארים ברשעם לא יזכו לשלום. בפרק נ"ח מדובר כבר ממש על תהליך התשובה והצום
 
א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. 

פסוק א' מתחיל כפנייה אל העם. בעיצומו של יום הכיפורים, אנו אחרי שעות תפילה רבות ועוד מספר דומה של שעות לפנינו, והקריאה קרא בגרון נראית כציווי מאת הנביא לבני ישראל, אולם חציו השני של הפסוק מראה שיש כאן ציווי לנביא, עליו להשמיע את נבואתו בקול רם, אולם מהם הפשעים והחטאות?

ב וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן.   

כאן מגיעה הפתעה. ציפיני לקבל רשימת עוונת אולם מקריאת הפסוק לא ברור בכלל מה הבעייה, ולמה מצבם של בני ישראל חמור, הרי הם דורשים את ה' יום יום ורוצים לדעת את דרכיו וחפצים בקירבת אלוקים. לכאורה אידיליה .

ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.  ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.  ה הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ--הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַה'.   

גם בני ישראל עצמם לא מבינים מה רוצים מהם. הם צמים וה' לא נענה להם והם שואלים שאלות את הקב"ה: למה צמנו ולא ראית? אבל הצום כאשר הוא פעולה חיצונית טקסית נעדרת משמעות אינו צום רצוי ופסוק ד' הוא הפסוק השופך מים קרים על ראשם של הצמים. מצד אחד צמים ומצד שני מכים באגרוף רשע. איזה מן צום זה, שתוך כדי הצום ממשיכים לחטוא? האם זה מה שה' רצה? האם הצום הוא התכלית?

ו הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.  ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.  ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ.

והנה מתואר הצום הרצוי, אולם הצום בכלל לא מופיע בו. מופיעות בו פעולות אחרות לגמרי. מקובל לומר שבית ראשון חרב על שלוש עבירות: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, אולם כל אלו לא מוזכרות כלל בפסוק. מדובר אך ורק על סיוע לחלשים בחברה. מיהם אותם רצוצים? נראה שהתשובה מופיעה בנביא אחר - ירמיהו (פרק ל"ד פסוק ח ואילך) ושם מתואר כיצד הצטוו בני ישראל הנכבדים לשחרר את עבדיהם העבריים כמצוות התורה. הזמן הוא שנים מעטות לפני החורבן שכבר בלתי נמנע, אולי ציווי זה לשחרור עבדים היה המבחן האחרון שעוד היה יכול למנוע או לעקב את החורבן. והשרים והעם אכן שילחו חופשי את העבדים. אבל מייד שבו וכבשו אותם לעבדים. לכאורה קיימו את ציווי ה', אבל הפרו אותו מיידית. במצב כזה שום צום כבר לא יעזור.
 
ט אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי:  אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן.  י וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם.  יא וְנָחֲךָ ה', תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ; וְהָיִיתָ, כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו.  יב וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם; וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת.

התיקון עליו מדבר ישעיהו הינו התיקון החברתי, בין איש לחברו. יום הכיפורים הוא יום תפילות ותחנונים ובו מכפר האדם על חטאיו מול בוראו, אולם מה עם עברות שבין אדם לחברו? עליהן כבר נאמר במשנה מסכת יומא ח : "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו." אין אפשרות לגשת לצום יום הכיפורים בלי תיקון הענינים החברתיים. זהו המסר שהנביא בחר להדגיש ושקובעי ההפטרות הכניסו לתפילת יום הכיפורים

  יג אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר.  יד אָז, תִּתְעַנַּג עַל-ה', וְהִרְכַּבְתִּיךָ, עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ--כִּי פִּיה' , דִּבֵּר.  {פ}

בסיום הנבואה מופיעה הדרישה לשמירת השבת. מה ענינה של השבת ליום הכיפורים? אנו צריכים לחזור למבחן החברתי. אופי השבת בימינו הינו נושא מורכב בחברה הישראלית. בציבור הדתי, אופי השבת הינו ברור, אולם יש גם קולות אחרים. תחבורה ציבורית, מסעדות, אתרי בילוי ואתרי קניות. אופי השבת אינו רק בעיה דתית אלא בעיה חברתית. אם לך יש יום מנוחה בשבת, אבל המוכר בחנות צריך לעבוד כדי לשרת אותך, הרי שאתה כמעין האדון שכובש את העבד. במרבית המקרים העובדים בשבתות הם בעשירונים התחתונים. המעמד הנמוך. עובדים בשכר מינימום שגם מסתכנים באיבוד פרנסתם היחידה אם לא יסכימו לעבוד בשבת. האם אלו לא אותם רצוצים שהנביא מדבר עליהם? אמנם שפר מזלך להיות ממעמד הביניים הנהנה מחמישה ימי עבודה בשבוע, אולם מה נגרע חלקם של אותם חסרי מזל והם צריכים לעבוד שבעה ימים בשבוע, לוותר על מעט מנוחה עם המשפחה בשביל להשלים הכנסה? גם לעובדים אלו מגיע חופש, ודווקא ביום השבת, וגם אם ציבור גדול יוותר לשם כך על זכויותיו לערוך קניות בקניון (שלא אחת מבוצעות באשראי מתוך אוברדראפט הולך וגדל) , הרי שוויתור זה הינו חיוני כחלק מהתיקונים החברתיים הנחוצים. אמנם גם כפיית ההלכה על הציבור אינה פתרון ולכן נראה שמהלכים ואיזונים נחוצים. לפני כעשור התבצעה עבודת חשיבה המכונה אמנת גביזון-מדן המפרטת סוגיות רבות (לאמנה זו התייחסתי במאמר מפורט על מצוות השבת בספר שמות). האמנה לא קודמה, ואפילו אתר הבית שלה אינו פעיל יותר וחבל (לקריאת האמנה מאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה) כי זהו מהלך אמיתי ואמיץ של תיקון חברה ויצירת איזונים, מהלך של דו שיח ולא של מלחמה, מהלך שלמרות שאינו עונה באופן מלא על הדרישות האדוקות של התורה, יכול להוביל לתיקון חברתי גדול ביחסים בין חלקי העם היהודי ולזכותינו בברכותיו של הנביא ישעיהו.


גם במנחה קוראים בתורה ואחר כך מפטירים בנביא את סיפור של יונה (כל הספר). עד שנעלה כאן מאמר עם פירוש קצר על הספר ניתן להיעזר בספר יונה - פירוש ישראלי המשלב בין הפירושים המסורתיים למבט חדש.
 

שנים שעלו בכבש

בזמן בית המקדש, יום הכיפורים היה בעל אופי שונה מהמוכר לנו והתרכז כולו בעבודת הכהן הגדול שנמשכה מערב יום הכיפורים ועד צאת הצום. מסכת יומא במשנה מרכזת את הדינים ועוסקת כמעט כולה בדיני עבודה זו למעט הפרק האחרון ובו דינים הנוהגים בימינו.

אולם מסכת יומא, אינה עוסקת רק בהלכות והיא מכילה בתוכה גם ביקורת חברתית והד למצב החברתי הרעוע שהיה קיים בסוף ימי בית שני שהוביל למעשה לחורבן הבית ולגלות. נבאר כמה עניינים כאלו.

כבר הנביא ישעיהו (ישעיהו א') מנבא על כך שעבודת הקורבנות לבדה אין בה תועלת, ודברים ברוח דומה אמרו כמעט כל הנביאים. אמנם בתקופת בית ראשון העבירה החמורה ביותר הייתה עבודה זרה אולם, דברי הנביא רלוונטיים גם לתקופת בית שני כפי שנראה בהמשך.

יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשׂא: טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִּים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:

בתקופת הבית השני ולאחר תקופת החשמונאים ועם עליית השלטון הרומי חל פיצול בעם היהודי ונוצרו בו זרמים דתיים שונים הפרושים, הצדוקים ועוד. הצדוקים היו לרוב מהמעמד הגבוה והמקורב לשלטונות. בנוסף באותו זמן מינוי הכהונה הגדולה היה מינוי שהושג בעיקר באמצעות קשרים וכספים ופחות לפי כישורים. הדבר בא לידי ביטוי במשניות הראשונות של מסכת יומא

פרק א משנה ה: " מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה, והוליכוהו לעליית בית אבטינס; השביעוהו, ונפטרו והלכו להם.  ואומרין לו, אישי כוהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושלוח בית דין; משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך.  הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין."
פרק א,משנה ו: "אם חכם הוא, דורש; ואם תלמיד חכמים הוא, דורשין לפניו.  אם רגיל לקרות, קורא; ואם לאו, קוראים לפניו.  ובמה קוראים לפניו--באיוב, ובעזרא, ובדברי הימים; זכריה בן קבוטר אומר, פעמים הרבה קראתי לפניו בדניאל."

ייתכן בהחלט מצב שהכהן הגדול, אינו כהן ראוי, אלא כהן שקנה את תפקידו בכסף בזכות קרבתו לשלטון. אחד מחכמי התלמוד הגדולים ביותר הוא ר' חנינא סגן הכהנים (שלשיטות שונות היה גם אחד מהרוגי המלכות), ששימש תקופה ארוכה מאד כסגן של הכהן הגדול. הוא אכן היה תלמיד חכם גדול אבל כנראה נטול קשרים פוליטיים שכן תמיד נשאר בתפקיד הסגן ולא התמנה אף פעם לכהונת הכהן הגדול. במצב כזה, שבו הכהנים לא תמיד ראויים, נאלצים שליחי בית הדין להשביע את הכהן שלא ישנה מסדר העבודה. לא ניכנס לפרטי המחלוקת אולם יש הבדל משמעותי באופי העבודה ובפרט בפרטי הקטרת הקטורת בין הצדוקים לפרושים. מאחר והכהן הגדול מקטיר את הקטורת לבדו, אין אפשרות לפקח ולראות מה הוא עושה ומתוך החשש שמא ינהג כמינהג הצדוקים, השביעו אותו הפרושים שלא ישנה. לאחר השבועה בכו כל הצדדים על כך שחשדו בכהן הגדול ולמעשה שהגיעו למצב כזה של חוסר אמון.
ההלכה היא שלכהן הגדול אסור לישון בלילה של יום הכיפורים ומשנה ו' מספרת לנו מה הכהן עשה על מנת לא להירדם. אם היה תלמיד חכם בעצמו הרי הוא יושב ולומד, אם הוא מסוגל להקשיב לשיעורים של אחרים, הרי אחרים מלמדים אותו, אם הוא לפחות יודע לקרוא, אז שיקרא בכתבי הקודש ואם הוא אפילו לקרוא לא יודע (האם אתם יכולים לדמיין שבעל התפקיד החשוב ביותר בעם היהודי אינו יודע לקרוא?) אז מישהו מקריא לו. ההערה האחרונה מראה שהדרדור אפילו גדול יותר שכן פעמים רבות היה צריך לקרוא בספר דניאל. מה יחודו של ספר דניאל? רובו כתוב בארמית, שהייתה אז השפה המדוברת והמוכרת, כלומר הכהן הגדול אפילו לא הבין את שפת הקודש - עברית! אוי לבושה.


אמנם מסכת יומא עוסקת בדיני יום הכיפורים אולם היא מפרטת גם עניינים שהיו נוהגים במקדש בכל יום. המצווה הראשונה שעושה כהן בבוקר (לאו דווקא כהן גדול) היא תרומת הדשן, למעשה פעולה של ניקוי והכנת המזבח ליום החדש. זוהי פעולה שאין תמורה גשמית בצידה (בניגוד להקרבת קורבנות מהציבור בהן נשאר בידי הכהן בשר וכו') ולכן לרוב לא היו קופצים רבים על המציאה, אולם בשלב מסוים, דווקא בגלל שזוהי מצווה לשמה, ללא תמורה כלל, נהיה לה ערך גבוה והיא נחשבה למצווה גדולה וכהנים רבים רצו לעשות אותה. לכאורה זו התפתחות חיוביות מאד, אולם תראו למה הדבר גרם, ממשיכה המשנה


מסכת יומא פרק ב

משנה א: "בראשונה, כל מי שהוא רוצה לתרום את המזבח, תורם; בזמן שהן מרובין, רצין ועולים בכבש, וכל הקודם את חברו לתוך ארבע אמות זכה.  ואם היו שניהם שווין, הממונה אומר להן הצביעו:  מה הן מוציאין, אחת או שתיים; אין מוציאין גודל במקדש."
משנה ב:  "מעשה שהיו שניים שווים רצים ועולים בכבש, ודחף אחד מהן את חברו, ונפל ונשברה רגלו; וכשראו בית דין שהן באין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפיס.  ארבעה פייסות היו שם.  זה הוא הפיס הראשון."

במשנה הראשונה מוסבר שבזמן קדום, מי שרצה תרם את הדשן. לא היו קופצים רבים למצווה זו, אולם כשהיו כמה רוצים לזכות במצווה היה נערך מעין מירוץ, בו מי שמגיע ראשון זוכה, ועדיין לפעמים היו שניים שוים והיו צריכים לעשות הגרלה. במשנה ב' מופיע סיפור קשה, פעם אחת עלו שניים ואחד שראה שהוא מפסיד במירוץ דחף את חברו וגרם לו לשבר ברגל. מאז התקינו שיהיו עורכים רק הגרלה בין המעונינים.

איור דמיוני של המזבח - פיליפ פנדלטון 1901

לסיפור זה מופיעה גירסה אחרת קשה בהרבה במדרשים בכמה מקורות

" תנו רבנן:
מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש,
קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו.
עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר:
אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך,
אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות?
געו כל העם בבכיה.
בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר.
אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין.
ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.

תוצאות התחרות קשה בהרבה, רצח מתחולל בבית המקדש! המזבח שאמור להיות מקום להצלת חיים הופך למקום של שפיכות דמים! רבי צדוק מנסה לזעזע את הקהל מתוך דרשה על פרשת עגלה ערופה (עניין שלא שייך למקרה זה שכן ברור מי הרוצח ומסיבות נוספות, אלא מהווה זעקה על כך שקרה משהו חמור), אולם ההפתעה הגדולה היא שאביו של הנרצח, אומר מיד שבנו הגוסס הוא כפרה על העוונות, אולם הוא עדיין חי ולכן חייבים להוציא את הסכין מתוך גופו לפני שימות וזאת על מנת שהסכין לא תיטמא בטומאת מת. מצבו של בנו הגוסס פחות מעניין אותו מהסכין הגשמית.
לכאורה, הקפדות על דיני טהרה הם חשובות מאד ומראות על רמה רוחנית גבוהה ביותר, אולם הקפדה כזו, כאשר היא באה על חשבון דברים בסיסיים בהרבה, אינה רצויה ומובילה לחורבן הבית.

דברים מעין אלו אומר שוב הנביא ישעיהו בפרק נ"ה, אותו אנו קוראים כהפטרה לקריאת התורה של יום הכיפורים

"א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם:  ב וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹקיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹקים יֶחְפָּצוּן: ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ: ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם: ה הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לה': ו הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: "

פרק זה מתייחס לנושא של שחרור עבדים עבריים נושא המופיע גם בירמיהו. הנביא מתלונן על כך שאנשים נוגשים איש ברעהו ולא משלחים את עבדיהם לחופשי, לאחר שש שנים או בשנת היובל, אבל לצום ולהכות באגרוף על גופם הם מכים וחושבים שזה יעזור. דברי הנביא ברורים ביותר.
על מנת לסכם את כל הנושא, חוזרת מסכת יומא ומדגישה לנו בפירוש, כי יום הכיפורים, קדוש ככל שיהיה אינו מסוגל לכפר על עברות בין אדם לחברו מבלי שהאדם יכפר עליהם ישירות מול אותו חבר שפגע בו.

עברות בין אדם לחברו
ח,ז  [ט] האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב--אין מספיקין בידו לעשות תשובה; אחטא, ויום הכיפורים מכפר--אין יום הכיפורים מכפר.  עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו.  את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה, "מכול, חטאותיכם, לפני ה', תטהרו" (ויקרא טז,ל)--עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו.  אמר רבי עקיבה, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם--אביכם שבשמיים:  שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם . . ." (יחזקאל לו,כה), ואומר "מקוה ישראל ה'" (ירמיהו יז,יג)--מה המקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

בכך נסגר המעגל שהתחיל בפרק הראשון של המסכת והלקח הוא כזה: גם כשעושים מעשים גדולים חשובים וכבירים, הדבר אינו יכול לבוא על חשבון הזולת. אם אתה רץ מהר מהר קדימה, אבל בדרך דוחף את חברך ושובר את רגלו, או חלילה תוקע בו סכין, מעשיך אינם טובים ואינם רצויים.





לדף הראשי של יום הכיפורים

כל נדרי

תפילת כל נדרי היא התפילה הפותחת את תפילות יום הכיפורים. התפילה נאמרת עוד בערב יום הכיפורים, ממש דקות אחדות לפני כניסת החג, כאשר כל הקהל כבר מתאסף בבתי הכנסת. ביום הכיפורים ובניגוד לימים אחרים, מתעטפים בטלית גם בערב (וגם מסיבה זו מקובל להגיע עוד בשעות האור ולברך על הטלית שכן בלילה לא מברכים כאשר  מתעטפים בטלית).

תפילת כל נדרי נאמרת בכל קהילות ישראל בשינויי נוסח קלים. ארון הקודש נפתח, שני ספרי תורה מוצאים מהארון ואותם נושאים שני אנשים מחשובי הקהילה (ואם יש רב בקהילה, הרב הוא לרוב אחד מאנשים אלו). שלושת האנשים מהווים בית דין, שבכוחו להתיר את הנדרים.
תפילת כל נדרי מתחילה דווקא בתוספת מאוחרת לנוסח
"על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"

משפט זה חוזר על עצמו שלוש פעמים. אחד ה"עונשים" בקהילות בתקופות הקדומות היה חרם על אנשים שעברו על חוקי הקהילה. אנשים שהוטל עליהם חרם היו מנועים מלבוא לבית הכנסת. ביום הכיפורים מותר לכולם לבוא והחרם מאבד מתוקפו ביום זה. נעיר, כי באמירה זל פסוק זה בימינו אין כלל כוונה לציבור הבא לבית הכנסת אך ורק ביום כיפור. המקור הוא כנראה בכך שבזמנים בהם לא היה שלטון יהודי, הסנקציה היחידה שבה יכלה הקהילה היהודית לנקוט כלפי מישהו, לרוב בגלל שעבר על תקנות הקהילה, הייתה מעין חרם שאחד מסעיפיו הוא שאותו איש לא נכלל במניין המתפללים. ביום הכיפורים תנאים אלו בטלים וגם אנשים שהוחרמו על ידי הקהילה ראשים לבוא. בימינו אלא על כל אחד ואחת לראות את עצמו נכנס כעבריין ליום הכיפורים.

על פסוק זה חוזרים שלוש פעמים. שלושת אישי הקהל, החזן ושני האנשים המחזיקים את ספרי התורה הם בבואה של בית הדין של מעלה. וההיתר הניתן בבית הדין של מטה פועל גם בבית הדין של מעלה.

לאחר מכן חוזרים שלוש פעמים על תפילת כל נדרי עצמה (הנוסח קרוב מאד בעדות השונות ומבוסס על מקור ארמי). לא נפרט את ההבדלים הדקים בין לשונות השונות של נדר, שבועה, חרם, קונם, איסור וכו', התפילה כוללת את כולם כך שלא משנה באיזה לשון הנדר נאמר, התפילה תכלול אותו

"כל נדרי ואסרי ושבועי וחרמי וקונמי וקונסי וכנויי, דנדרנא ודאשתבענא ודאחרימנא ודאסרנא על נפשתנא מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה. בכלהון איחרטנא בהון. כלהון יהון שרן. שביקין, שביתין, בטלין ומבוטלין, לא שרירן ולא קימין. נדרנא לא נדרי, ואסרנא לא אסרי, ושבועתנא לא שבועות."

מקורה של התפילה קדום מאד והוא מופיע כבר בסידור רב עמרם גאון מהמאה התשיעית.

לאחר מכן נאמרים עוד מספר פסוקי סליחות. תפילת כל נדרי עצמה היא תפילה "טכנית" שאינה קשורה ישירות דווקא ליום הכיפורים (נדרים אפשר להתיר בכל יום בשנה), אולם יש לה סמליות מיוחדת והיא מבטאת כניסת האדם ליום הכיפורים כנקי ממטעני עבר קדומים וגם מכך שאם שגה בעבר הוא יכול לקבל הזדמנות נוספת ולהתחיל את תפילות החג העיקריות (הכוללות את הוידוי, אמירת אבינו מלכנו ובקשת הסליחה על החטאים) כלוח חלק, או יותר נכון, כלוח המלא בזכויות ובמעשים טובים.

אמנם המקור קדום אבל למרות זאת התפילה וגם שורת ההתרה הראשונה מתפרשים כקשורים לגזירות האנוסים בספרד ובפורטוגל, בהם יהודים שנאלצו להתנהג כנוצרים במשך כל השנה התאספו בסתר ובמחשכים לתפילה אחת בלבד מדי שנה, תפילת ערבית של יום הכיפורים, ואיך אפשר שלא להתרגש מהמחשבה על אותם אנוסים, שאולי כבר שכחו את רוב מנהגי היהדות, והיו צריכים אף להחביא את יהדותם מילדיהם הקטנים שלא יגלו אותה בטעות, קוראים שורה זאת בבכי. כך נראה שלמרות שמקור התפילה קדום הרב היותר, את חשיבותה ומיקומה היא קיבלה בעקבות גירוש ספרד.

כל נדרי

עשרות לחנים שונים נכתבו למילים אלו וכמספר החזנים מספר הוריאציות ואין חזן אחד דומה למשנהו. מבחר דוגמאות באתר פיוט למשל הביצוע של ששי קשת.

לדף הראשי של יום כיפור

חידות ליום כיפור

לדף הראשי של יום כיפור
דף החידות ליום כיפור יאפשר לכם להיזכר וללמוד על החג בדרך שונה. החידות עוסקות בענינים הקשורים לחגת בתפילות ובספר יונה.  ניתן להיעזר בדף התשובות. לימוד מועיל וגמר חתימה טובה.

חידות ליום כיפור

על בלימה - חטיבה 188 במלחמת יום כיפור

מאז שנת תשל"ד, אין אפשרות להתייחס ליום הכיפורים, בלי להזכיר את המלחמה. מלחמת יום הכיפורים, קרעה את החברה הישראלית והקרעים נמשכים עד ימינו. ההפתעה, הרשלנות, מועד פרוץ המלחמה ביום הקודש ליהודים (ובמקביל בעיצומו של חודש הרמאדן, עובדה שכמובן לא הפריעה כלל לצבאות ערב) והתוצאות ממשיכות להשפיע על החברה בישראל עד ימינו. למרות שהמלחמה הוכרעה תוך ימים בודדים והקרב עבר לאדמת מדינות האויב ובסיכומו של דבר ישראל ניצחה במלחמה, ניתפס הנצחון כהפסד או כנצחון פירוס בחברה הישראלית. מנין האבדות הגבוה, בימים בודדים בלבד, אמנם היה נמוך ממספר הקורבנות במלחמת יום העצמאות, אלא שהכעס והזעם שכוונו כלפי ההיררכיה המדינית והצבאית העצימו זאת. ככל שהתרבו ההבנות על כישלון הניהול של המלחמה, הציבור לא היה מוכן לקבל את דברי המנהיגים כי בסופו של דבר ישראל ניצחה במלחמה (ומבחינה צבאית, הנצחון היה לא מוטל בספק), ובתודעה הציבורית נצרב הנצחון בתור - עוד אחד כזה ואבדנו.
ספרים רבים, מוספי עיתונים ומחקרים פורסמו ועוד יתפרסמו על המלחמה. בין אלה אני ממליץ על ספרו של אבירם ברקאי "על בלימה" סיפורה של חטיבה 188 שבמשך שני ימי הלחימה הראשונים בלמה לבדה, את הצבא הסורי בדרום רמת הגולן. הספר הינו ספר מיוחד, הוא כתוב דקה אחרי דקה, טנק אחרי טנק, ונע בין שמחת הטנקיסטים בכל פגיעה בטנק אויב ובין נפילת הרוח כאשר נפלו החברים אחד אחרי השני. החטיבה איבדה את כל שדרת הפיקוד שלה, מפקד החטיבה, סגנו, קצין האג"ם מפקדי הפלוגות ונלחמה בעור שיניה, לעיתים טנק בודד מול כח גדול בהרבה, מתוך אמונה שנלחמים על הבית. סיפורה של החטיבה היה די נשכח עד פירסום הספר שמתבסס על ראיונות עם למעלה מ-200 אנשים ולעל יומני הפיקוד
מעבר לסיפור ההירואי של החיילים וגבורתם בקרב, הספר גם לא חוסך ביקורת מההנהגה הצבאית ברמה האסטרטגית (והדברים ידועים) ובאופן חד מטיל ביקורת על קצין בכיר מסוים. החוסר העיקרי בספר הוא שלא ניתנה לאותו קצין זכות התגובה.
בין לבין הקורא נע ונד במטוטלת של ייאוש ותקווה ובעיקר חוסר הבנה מה היה שם. לאחר למעלה ממחצית הספר ולאחר שארבע שעות הקרב הראשונות תוארו בדייקנות ובאיטיות דווקא נראה כי המצב אינו נורא כל כך. הטנקים מחזיקים מעמד ומאות טנקים סוריים הושמדו. אולם יחסי הכוחות  הבלתי הגיוניים (1 ל-12) והעובדה שהסורים נלחמים גם בלילה ומצוידים היטב באמצעי ראיית לילה (שלא היו לכוחות הישראליים), גרמה לכך שבלילות נטו שוב יחסי הכוחות לטובת הסורים שהצליחו לפרוץ ולהשתלט על חלקים נרחבים ברמה. הספר ממשיך בתיאור המדויק של האירועים עד היום הרביעי למלחמה היום בו נסוגו הסורים ברמה. חלקו האחרון העוסק ב-12 ימי הלחימה לאחר מכן, עובר מהר יותר והוא בעיקר סוקר את הנופלים תוך רמיזה להאשמה לפיקוד הצבאי, למה היה צריך להמשיך את המלחמה עוד ועוד ולגרום לאבדות נוספות, כאשר הקרב כבר הוכרע ולמדינ לא נשקפה כל סכנה. בסיכומו של קרב איבדה החטיבה 79 חיילים.
הבנה מלאה של המתרחש לא תתקבל מספר זה. צריך גם לקרוא מה קרה בחטיבות החי"ר, בתותחנים, ובחיל האוויר ובשאר הצבא, וכמובן חזית הדרום מוזכרת רק ברמז. אולם הספר ייתן חוויה מטלטלת של ישיבה במקומות השונים בטנקים השונים של חיילי החטיבה ובתוך כך הכעס שחווים הלוחמים שנותרו לספר את הסיפור. הספר כתוב בצורה השוזרת בין אירועי הקרב לבין תמצית קצרצרה של הגיבורים, המופיעה בפונט שונה, לרוב שניות בודדות לפני התיאור המצמרר של מותם. לא אחת כאשר אוזכר שם בספר, דפדפתי מיד לסוף הספר לראות אם אותו שם מופיע ברשימת הנופלים. הספר נקרא כספר מתח, הנשמר עד הסיום, ומצליח גם לספר את סיפורה של החטיבה הנשכחת וגם להשאיר את הקורא ובמוחו תובנות חדשות ושאלות רבות עוד יותר על המלחמה.

דיון על הספר באתר יד לשריון

על בלימה סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור

על בלימה
סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור
אבירם ברקאי
הוצאת מעריב
תשס"ט 2009
553 עמודים

נבואה שעריך - אפי ויסמן

מאמרים נוספים לראש השנה

"פתח לנו שער
בעת נעילת שער
כי פנה יום.
היום יפנה
השמש יבוא ויפנה
נבואה שעריך"

הספר נבואה שעריך של אפי ויסמן, בוגר ישיבת אור עציון ובעל תואר שני בפיסיקה אשר בנוסף משמש כחזן נועד למלא חוסר הקיים בימים הנוראים. בימים אלו, חלקו העיקרי של היום (ובפרט ביום הכיפורים) הוא התפילה בבית הכנסת. בנוסף, בימים אלו, ושוב בפרט ביום הכיפורים, מתמלא בית הכנסת באנשים שלא נמצאים בו בהכרח בימים אחרים בשנה. כריכת הספר מייעדת אותו לבני ישיבות מאידך (ולציבור הדתי בכללותו) ולקהל מסורתי וחילוני אשר מגיע בימים אלו לבית הכנסת. על מנת להיכנס לאווירת הימים הנוראים אתם מוזמנים לשמוע את השיר   "פתח לנו שער" (השיר יפתח בחלון חדש) בביצועו של יהורם גאון ולהמשיך לקרוא.

הספר מקיים את ההבטחה והוא בהחלט מעניק מימד נוסף לתפילות. את תפילות הימים הנוראים אני מתפלל באיטיות. התפילות שונות מהרגיל, ארוכות יותר ומצריכות קריאה איטית, לעומת התפילות הקבועות השגורות מאד בפינו. בספר יש פירושים והסברים רבים על המבנים הכלליים של התפילה ובהחלט מצאתי את עצמי נעזר בו להבנה טובה יותר של התפילה ובנוסף, לשאילת שאלות נוספות ולמחשבה מעמיקה יותר על התפילה.

הספר, כראוי, מתחיל כבר באלול ובשלושת התוספות של החודש (לדוד ה', שופר וסליחות), ממשיך בפרק כללי על הימים הנוראים ומתקדם לראש השנה ויום הכיפורים, אך לא נגמר שם אלא ממשיך עד הושענא רבא ושמחת תורה.
מחזורים רבים שיצאו בשנים האחרונות כוללים פירושים, מי יותר ומי פחות, שנועדו לסייע למתפלל הן בביאור המילים הקשות, והן בביאורים ובמאמרים על הימים והתפילה. ספר זה שונה, הוא אינו מחזור, אין בו את כל התפילות, והוא מיועד לקריאה, עיון ולימוד בבית. למרות זאת, את התפילות שהספר עוסק בהן הוא מביא. כאשר מחבר וההוצאה מייעדים את הספר לכלל המתפללים, קבועים וקבועים פחות כנאמר בפתיחה:

"בשנים האחרונות רואים אנו יותר ויותר כי בימים הנוראים פוקדים את בתי הכנסת גם אנשים שאינם רגילים בתפילות במשך כל השנה.... מטרתו העיקרית של ספר זה היא להצליח לקרב את האנשים - הן את הרגילים בתפילה בכל ימות השנה, והן את הפוקדים את התפילות בעיקר בימים הנוראים - להבנת התפילה, וממילא אף להזדהות גדולה יותר ולכוונה שלמה יותר."

אמנם המחבר פונה לכלל המתפללים אולם הצורך לשמור על היקף סביר של הספר, בהכרח גורם לו לעסוק יותר בתפילות המרכזיות ולהוסיף הסברים רבים כללייים על מבנה התפילה והברכות, הסברים אשר מתפללים קבועים יכירו. לציבור זה דווקא יתאימו יותר הסברים מפורטים על הפיוטים המרכזיים. המחבר ער לעובדה זו ואף מתנצל עליה קמעה בהקדמתו:

"מאידך גיסא, בחלק מהדברים שכתבתי אין חידושים מפליגים, שכן מתבוננים הם באופן פשוט בנאמר בתפילה. נדמה כי גם דברים אלו ימצא הקורא או המתפלל חידוש,שהרי לעיתים אין אנו מבחינים אף בדברים הפשוטים, והצגתם יכולה לעורר את תשומת הלב לאשר נעלם מעינינו, או לפחות לסדדר את הדברים שכבר שמנו אליהם לב."

המחבר מזמין גם את המתפלל הבקיא לעיין בתפילה. לפעמים דווקא מרוב שהתפילות נהיות שגורות על פינו, אנו אומרים אותם בצורה מהירה ובלי להתעמק על המילים. גם בתפילות אלו, יש להתעמק ולהבין את משמעותן ואת מבנן ובפרט בימים הנוראים, בהן ניתן לרכז את כל כוונת הלב בתפילה. ניקח לדוגמא את הפרק העוסק באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (בשכמל"ו בקיצור). הציבור הדתי יודע כי ביום כיפור אומרים פסוק זה בקול רם ולא בלחש כמו בכל ימות השנה, ורבו אף מכיר את הטעם שזוהי אמירה של המלאכים וביום כיפור אנו דומים למלאכי השרת, אולם המחבר ממשיך ומרחיב את היריעה, ומחבר את האמירה לאמירה הנאמרת בסדר העבודה וגם לפסוקים הנאמרים בסיום של הסום של תפילת נעילה, ממש לפני אמירת "ה' הוא האלוקים" והסתלקות השכינה (מושג שאף הוא מוסבר היטב בספר). לגבי טעמי אמירת הפסוק בקול רם, המחבר מביא הן את הגמרא העוסקת בנושא והן את המדרש וקודם כל מסביר שני טעמים שונים לאמירתו בכל ימות השנה בלחש, טעם אחד הוא שאמירה זו לפי המדרש נאמרה על ידי בני יעקב סמוך למיתת יעקב אביהם ועל מיטתו ממש לפני ברכות יעקב, אך לא נאמרה בתורה במסגרת שמע ישראל שאמר משה רבנו. המחבר מרחיב את משמעות האמירה, מדוע בני יעקב אמרוה ומודע משה חשש לאומרה ומסכם שגם חז"ל התלבטו אם להכניסה או לא ופסקו לאומרה בלחש. הטעם השני, אף מפתיע יותר ובו נטעו כי לעומת אידאלים נשגבים יותר של התגלות ה' כגון "ה' אחד ושמו אחד" שבשמע ישראל, אמירת בשכמל"ו היא מעין הסתפקות במועט יותר, ואת תאוותינו למשהו מועט אנו מצניעים ואומרים בשקט, מאחר ואנו אמורים להתאוות להתגלות הנשגבת יותר. זאת לפי הגמרא, אולם המדרש הופך זאת ורואה באמירה זה שבח נשגב כל כך עד שרק המלאכים יכולים לאומרו ולכן רק ביום הכיפורים נאמרו בקול רם. המחבר ממשיך ומאזכר את ענינו של ראש השנה בהמלכת ה' (כפי המתבטא בברכת מלכויות) וביישום המלא שלה ביום הכיפורים (בו אנו מקווים ליישומה המעשי בעולם על ידי אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד) זאת ועוד מדגיש המחבר כי בראש השנה עיקר היום הוא המלכת ה' בעולם (כאשר מלך היא דרגה נמוכה מאל, אנו רואים ומכירים מלכים בשר ודם ומבינים מה משמעות המילה, לעומת אל שהוא מושג שכלי בלבד), אך יום כיפור המסתיים בביטוי "ה' הוא האלוקים", שונה מהותית מראש השנה. נושאים אלו נידונים לאורך כל הספר ובכל פרק שופכים עליהם אור מזוויות נוספות.
יוצא מכאן שהספר מועיל מאד להבנת ענינני הימים השונים ותפילותיהם ואכן גם קוראים דתיים ימצאו בו ענין רב. אמנם הספר מיועד ללימוד מקדים בבית אולם ניתן לקוראו על הסדר תוך כדי ההפסקות בתפילה, ויפה יעשו גבאים שיקנו מספר עותקים של הספר וישאילום לאורחים הבאים בשערי בית הכנסת. יפה יעשו גם אלו היודעים שיש להם חברים או קרובים שאינם דתיים אך באים לבית הכנסת בימים אלו ויעניקו להם ספר זה כשי לחגים.

נבואה שעריך - אפי ויסמן

נבואה שעריך (בדף תוכלו למצוא קישור לפרק מתוך הספר)
עיונים בתפילות הימים הנוראים
אפי ויסמן
אור עציון - ספרי איכות תורניים
תשע"א 2011
266 עמודים

לדף הראשי של ראש השנה

תשובות לחידון יום כיפור

אם הגעתם לדף זה לפני שניסיתם את דף החידות ליום כיפור, גשו בבקשה לדף החידות ונסו לפתור לבד. הנאתכם מפתרון עצמי של החידות רק תגדל.
אם בכל זאת אתם צריכים חילוץ התשובות יופיעו עוד מעט למטה.





ועוד קצת....






ועוד קצת...




מתחילים.
איסורי החג רמוזים בדף - איסור אכילה ושתייה, איסור רחצה (דגל שחור), איסור סיכה בשמן (סיכת הבטחון) ואיסור נעילת הסנדל (רגליים יחפות)
האיש הכורע מרמז על הכריעות וההשתחוויות המלוות את תפילת מוסף ומזכירות את ההשתחוות שהייתה בבית המקדש (פעולה שאסור לבצע אותה שלא על הר הבית ולכן אנו רק כורעים ולא משתטחים לגמרי על הרצפה כפי שהיה נהוג במקדש).
בגדי הלבן מרמזים על לבושו של הכהן הגדול. בגדי לבן אלו מהווים אחד מן המקורות לשימוש בקיטל ביום כיפור.
רב החובל מתקשר גם לספר יונה וגם לפיוט "כחומר ביד היוצר" הנאמר בערב, בבית  "כי הנה כהגה ביד המלח"
מפת יפו מרמזת לנמל ממנו ניסה להפליג יונה. יעדו של יונה היה תרשיש, מילה שגם משמשת לתוא אחת מאבני החושן ובשמה הלועזי אקוומרין.
התולעת, הקיקיון והלוויתן (דג גדול) מופיעים כולם בספר יונה, ובלשון המיוחדת "וימן ה'..." היונה כמובן מתייסת ליונה עצמו.
האיש הישן מרמז על יונה שנרדם על הספינה בעיצומה של הסערה.
המילה להבה הינה ר"ת של לשנה הבאה בירושלים הבנויה הנאמרת בסיום תפילת נעילה.

יום הכיפורים שחל בשבת

השנה (תשע"א) יום הכיפורים חל בשבת. מצב זה אינו נדיר ומתרחש אחת למספר שנים. יום הכיפורים שחל בשבת הינו מיוחד מאד. יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר בשנה בלוח השנה היהודית. לוח השנה נקבע על ידינו אם בדרך של ראיית הירח (בזמן בית המקדש והסנהדרין) או חישוב המולדות ויצירת לוח קבוע (כמו בזמננו) אבל תאריכו נתון להחלטות בני אדם. השבת לעומת זאת, קדושה מבראשית. קשה לענות על השאלה איזו קדושה גדולה יותר. מצד אחד יום הכיפורים מכונה שבת שבתון, אולם מצד הקרואים לתורה, ביום הכיפורים עולים רק 6 קוראים לעומת שבעה בשבת. גם העונשים על עבירת מזיד בשבת, חמורים יותר מאשר על אותן עבירות ביום הכיפורים.

כאשר יום הכיפורים חל בשבת, מתחברות שתי הקדושות יחדיו והשאלה מתבטלת, קדושת הזמן שעם ישראל מקדש, וקדושת השבת שקודשה מימי בראשית על ידי ה'. חיבור זה נותן קדושה יתרה ליום הכיפורים שחל בשבת, שאינה חלה כאשר יום הכיפורים הוא ביום חול, גם חתימת הברכה בתפילת העמידה מדגישה חיבור זה ואנו חותמים "...מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים" וכך יש לקרוא, ה' קידש את השבת ואת עם ישראל ואילו עם ישראל קידש את יום הכיפורים (על ידי קידוש החודש).

אף במדרשים מובעת החשיבות של יום הכיפורים בשבת, בדרך כלל כשרוצים לתאר מעשה חמור במיוחד, שבוצע ביום הכיפורים שחל בשבת (לא רק שנעשתה עברה ביום כיפור אלא גם בכזה שחל בשבת והדבר חמור אף יותר).

בתפילה עצמה מספר שינויים, הזכרות של שבת, אי אמירת אבינו מלכנו (רק בתפילת נעילה אומרים) בנוסח אשכנז, או אמירת אבינו מלכנו מקוצר בנוסח ספרד וכן יש נוהגים לדלג על חלק מהסליחות. אולי לשם איזון כאשר ערב יום כיפור ביום שישי דווקא אומרים בו אבינו מלכנו (למרות שלא אומרים תחנון בערב יום כיפור).

קשר בין השבת ליום הכיפורים אף מופיע בנביא ישעיהו (פרק נ"ח) בהפטרה הנקראת ביום הכיפורים, המתארת מהו הצום הרצוי אצל הקב"ה, ועל כך שהצום הינו רק השלב הראשון בדרך לתשובה (הכוללת כמובן את העזיבה של החטאים) ומסיים הנביא בפסוקים שיש הנוהגים לאמרם לפני הקידוש בשבת:

"אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: אָז תִּתְעַנַּג עַל-ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל-(בָּמֳותֵי) [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר"

גמר חתימה טובה

יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים. מאוריציו גוטליב 1878 מוזיאון תל אביב

לקריאה נוספת

מצוות יום הכיפורים בפרשת כי תשא והצעה לתאריכו המקורי של החג
מאמר של מנשה אלישיב - אתר בר אילן
שיעור של הרב דוד סתיו אתר ישיבת פתח תקווה
מדוע יום הכיפורים שחל בשבת אינו נדחה ליום ראשון