פרשת יתרו

פרשת יתרו היא הפרשה החמישית בספר שמות. יתרו יוצא לפגוש את משה ומייעץ לו כיצד לשפוט את העם. בני ישראל מתכוננים לקבלת התורה ושיא הפרשה הוא מעמד הר סיני ועשרת הדברות. תקציר מפורט מופיע בהמשך.

מאמרים ודברי תורה לפרשת יתרו

פרשת יתרו וזמנים מעורפלים בתורה - המאמר מתרכז בערפול לגבי הזמנים והאירועים בפרשת יתרו בפרט ובתורה בכלל ומנסה להציע תשובה, למה תאריכים של אירועים חשובים לרוב נעלמים ולא מופיעים בכתוב.

עיון מורחב באירועים השונים בפרשות יתרו משפטים - במאמר זה נפרט יותר על האירועים השונים בפרשות יתרו ומשפטים (לאור הקשיים בזמנים שלהם) ועל היחס בינהם. המאמר יציג את כל האירועים בפרשות (ויתעלם מפרקי המצוות) ויסביר את השיטות השונות להבנת רצף האירועים.

הפטרת פרשת יתרו - עיון בהפטרת פרשת יתרו בספר ישעיהו

דבר תורה לפרשת יתרו - על הדיבר לא תחמוד

האם עשרת הדברות הן המצוות החשובות ביותר? - שיחה קצרה שלי ברדיו קול הנגב בנושא עשרת הדברות. האזנה נעימה!

מצוות השבת בספר שמות - עיונים בציווי השבת בפרשות השונות בספר שמות עם מספר הערות על השבת בימינו

חידות לפרשת יתרו - דף חידה לפרשת יתרו עם חידות ציורים וחידות מילוליות

פרשת יתרו לילדים - דף עם דבר תורה קצר לילדים בנושא כיבוד הורים ותקציר הפרשה

תפזורת לפרשת יתרו

סטטיסטיקה לפרשת יתרו - נתונים סטטיסטיים על פרשת יתרו

תקציר פרשת יתרו

פגישת משה ויתרו

בפרשת יתרו שני נושאים עיקריים. הנושא הראשון הוא פגישתו המחודשת של משה עם משפחתו. יתרו בא למחנה ישראל ומתקבל בכבוד רב על ידי משה. אנו שומעים שעם יתרו באים גם ציפורה אשת משה ושני בניו. יש כאן חידוש שכן בפרשת שמות שמענו על הולדת בן אחד למשה, ורק ברמז כשמשה עזב הוא לקח את בניו (ברבים), אבל לא ידוע מספרם או שמותם של בנים הנוספים. כמו כן לא נאמר בשום מקום שציפורה חזרה למדין לבית אביה.

משה מספר את סיפור יציאת מצרים ליתרו (יתרו אמנם כבר שמע את הקורות ולכן בא, אולם לא דומה שמועה מכלי שני לשמועה מכלי ראשון) שמגיב במילים (פרק י"ח י-יא): "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם:  עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-גָדוֹל ה'מִכָּל-הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" יתרו ומשה מקריבים עולה וזבחים.

למחרת רואה יתרו כיצד משה עוסק כל היום בשפיטה בין בני ישראל. יתרו רואה שמשה אינו מסוגל לשפוט את העם לבדו ומציע הצעה פשוטה למנות שופטים נוספים לעם לפי מדרגות (ערכאות) כאשר רק המקרים הקשים ביותר יגיעו למשה רבנו. משה מקבל את ההצעה וממנה את השופטים ויתרו ומשה נפרדים.

מתן תורה ומעמד הר סיני

חלקה השני והמרכזי של פרשת יתרו עוסק במעמד הר סיני, בקבלת התורה ובעשרת הדברות. בני ישראל מגיעים בחודש השלישי אל הר סיני ובמשך הימים הראשונים של החודש מתחילים הציוויים למשה רבנו כאשר משה משמש כשליח בין הקב"ה לבין עם ישראל ועולה ויורד מההר מספר פעמים כאשר בכל פעם יש התקדמות. בפעם הראשונה הקב"ה רק מציע את הברית בה עם ישראל יהיה ממלכת כהנים ועם קדוש, בפעם השניה לאחר שבני ישראל מקבלים את הברית כבר מופיעים ציוויים על ההכנה של שלושה ימים למעמד, וממש לפני המעמד עוד מופיעה אזהרה לבני ישראל לא לעלות להר.

עיקר פרשת יתרו הוא מעמד עשרות הדברות, המבטאות את מהות היהדות (למרות שאין להניח כי מצוות אלו חשובות יותר ממצוות אחרות, הרי הן משמשות כמעין חלון הראווה של היהדות). לאחר המעמד, משה עולה על הר האלוקים לקבל את שאר המצוות ואת פרטי המצוות.

אומנות בפרשת יתרו

תחריט נחושת זה של האמן ההולנדי Luiken Casper מתוך ספרו אישים בתנ"ך (הכולל למעלה מ-250 תחריטים) מציג את יתרו הבא לבקר את משה, כאשר משה ישוב בדין והתור של בני ישראל המחכים ארוך מאד.

יתרו מבקר את משה - Luiken Casper 1712

הטקסט המלא של פרשת יתרו מאתר מכון ממרא

הפרשה הקודמת
פרשת בשלח
הפרשות הבאות
פרשת משפטים
פרשת תרומה
פרשת תצווה

דבר תורה לפרשת יתרו

דברי תורה של יואב לפרשת יתרו

שנת תשע"ח - על העצה למינוי השופטים

בפרשת יתרו, יתרו נפגש עם משה ורואה אותו שופט ריבים בין העם, מהבוקר עד הערב. יתרו אומר למשה שהוא לא יכול לשפוט את כל  העם לבד, הוא חייב למנות אנשים שיהיו מדרגה מתחתיו וכשהם לא ידעו משהו אז הם ישאלו אותו. ככה  לא יהיה עומס ענק על משה, ועם ישראל לא יצטרך לחכות שעות כדי להיפגש עם משה.משה מקבל את הרעיון של יתרו ופועל לפיו.

עצת יתרו נראית פשוטה ויפה. אבל זה ברור שבן אדם אחד לא יכול לשפוט אומה שלמה, או ליתר דיוק יותר ממיליון אנשים. זה ברור שהוא לא יכול לשפוט בין כולם, מדוע היה צריך שיתרו יגיד למשה את העצה הזאת, האם משה לא היה יכול לעלות לבד על הרעיון הזה??

האברבנל מציע תשובה לשאלה זו, הוא אומר שמשה אינו רוצה למנות שופטים מכיוון שעם ישראל עוד לא קיבל את התורה, ואם משה היה ממנה שופטים לפני מתן תורה,  אז השופטים היו אומרים את דעתם, והיו כאלה שחולקים על זה, ואז למי היו הולכים? למשה האיש שיודע איך האלוקים אמר לנהוג במקרה מסוים. ואז יצא שגם בסוף כולם באים למשה וגם מתרבות מחלוקות בישראל. ולכן משה אינו רוצה למנות שופטים בהתחלה, אלא הוא רוצה לחכות עד מתן תורה אז, לא יהיו מחלוקות כי יהיה ברור מה החוקים.

אלא שכאשר יתרו בא אליו ומציע לו את הרעיון שלו, משה מכבד אותו ומסכים לעצה, למרות שהוא כבר תכנן לעשות כך.
אני חשבתי על פירוש משלי.

במסכת בבא בתרא מסופר לנו על אמרה שהיו הזקנים בדורו של יהושע אומרים: "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני  לבנה".לאמרה זאת יש המון צדדים ופירושים שאפשר לומר עליה, ולעניינו אפשר לפרש שמשה הנהיג את העם כמו השמש, כלומר הוא עשה הכל לבד ולא נצרך לאף אחד, כמו שהשמש לא צריכה אף אחד. לעומת זאת יהושע היה כמו הירח, הירח אינו מאיר בזכות עצמו אלא בזכות השמש, כשיהושע הנהיג הוא נעזר באנשים אחרים ולא לקח את כל המעמסה על עצמו.

בפרשתנו מתואר יותר מפעם אחת שמשה עושה הכל לבד, למשל: "מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ ". וגם בפרשת דברים משה אומר כך: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" משה מתואר עוד פעמים רבות כאיש של לבד, כאיש יחידי.

אנחנו רואים שמשה פועל לבד, אפשר להגיד שבסיפור שלנו משה סובר שהוא צריך לשפוט את העם לבד. הוא סובר שבתור עם שיצא ממצרים לכל אחד יש את הזכות לגשת אליו ישירות, ולשאול את מה שהוא רוצה, משה מנסה לתת לכל אחד מעם ישראל את הקרבה ואת הגישה אליו.

יתרו המתבונן מהצד מבין שדרך זו היא לא טובה ובתגובה הוא אומר: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ". יתרו אומר למשה שהרעיון שלו הוא לא טוב. זה גדול עליו, אפילו משה אינו יכול לעשות דבר כזה.  והמסר מהפרשה הוא: שאנחנו חייבים לשים לב מתי דבר מסוים טוב שנעשה אותו לבד, רק אנחנו, או שעדיף שיעזרו לנו, שמישהו יהיה איתנו בדבר הזה.

לדף הראשי של פרשת יתרו

שנת תשע"ז - לא תחמוד

הפרשה די קצרה והנושא המרכזי בה הוא עשרת הדברות.  רציתי להתמקד בדיבר האחרון. התורה מונה דברים שאסור לאדם לחמוד.

השאלה המתבקשת היא: איך אתה יכול לבקש מאדם לא לחמוד דבר יפה בלבו.  כל מה שיפה או נחמד בעיני אדם מיד האדם חושק בו. וכמעט תמיד זה לא בשליטתו. אז איך אתה יכול לצפות ממישהו כזה דבר?

האבן עזרא שואל את השאלה הזו ומשיב עליה במשל. תשובת האבן עזרא היא כזאת:
איש כפרי שהוא נורמלי והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שיהיה איתה כי יודע כי זה לא יתכן. ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק מה שנתן לו ה'.
ואמרו חכמים:  והוא יודע שאשת רעהו ה' אסר לו אותה, על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שה' לא רצה לתת לו.  לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו. על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו.

בקיצור לפי הפירוש הזה.  האבן עזרא אומר שכשהרגילו אדם  שאשה אסורה לו הוא לא ירצה אותה. וה' הוא זה שמביא את האשה ולכן אדם אינו צריך לחמוד כי ידע שה' אינו רוצה שהאשה הזאת תהיה שלו והוא צריך לבטוח בה' שייתן לו את האשה שמתאימה לו. וכך גם בעניינים של ממון.
 
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר היתה:
על עמוד הענן נאמר "לא ימיש" על איזה איש  נאמר "לא ימיש".
והתשובה היא: יהושוע שנאמר בספר שמות פרק ל"ג פסוק י"א :"וּמְשָׁרֲתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל"
והחידה השבועית של השבוע היא: מילה בפרשה שנזכרת גם בהקשר ל מכות מצרים וגם בהקשר של סדום ועמורה.

אם אתם יודעים את התשובה לחידה אני  מבקש שתרשמו אותה בתגובות אבל בכל מקרה את התשובה נפרסם בשבוע הבא.

לדף הראשי של פרשת יתרו

הפטרת פרשת יתרו

הפטרת פרשת יתרו היא בספר ישעיהו פרק ו' עם גלישה לפרקים ז' וט'. ההפטרה עוסקת בהקדשתו של ישעיהו לנביא ובחזונו בו ראה את הקב"ה בדומה למעמד הר סיני.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

נבואת ההקדשה של ישעיהו חריגה בכך שהיא אינה מופיעה בראשית הספר כמקובל (משה, שמואל, ירמיהו, יחזקאל ועוד), אלא לאחר רצף של נבואות תוכחה לעם ישראל (הידועה בהם היא נבואת חזון, הנקראת בפרשת דברים לפני תשעה באב). אמנם ידוע לנו כי אין מוקדם ומאוחר בתורה (ובוודאי בספרי נבואה שאינם בעלי אופי כרונולוגי) אולם עדיין יש מעט לתהות על כך. גם נבואה זו היא נבואת חיזיון ולכן קשה להבנה. ננסה להעיר הערות כפי יכולתנו.

א בִּשְׁנַת-מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי ישֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת-הַהֵיכָל:
המפרשים נחלקים האם מדובר בשנה בה מת המלך או בשנה בה נהיה מצורע ופרש מהמלוכה. כך או כך הניגוד בין מלך בשר ודם למלך מלכי המלכים (למרות שהתואר מלך אינו נאמר בו) בולט. פסוק זה הגיע לתפילות שבת וחג בהן אנו מסיימים את פסוקי דזימרא ומתחילים את תפילת שחרית (ובפרט בתפילות ראש  השנה ויום כיפור): "המלך יושב על כסא רם ונשא". בתפילה מוסיפים את המילה "המלך" אולם בפסוק היא לא מופיעה. שימו לב לשימוש בלשון אדנות (ולא בשם ה')
הדימוי הוא למלך היושב על כסאו ונוכחותו מורגשת בכל החדר. אם הכסא רם ונישא סביר שגם האולם גדול למדי.

ב שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:
כמו מלך, גם לקב"ה פמלייה של מלאכים העומדים לשרתו. עניין המלאכים התפתח מאד בספרות הנבואה (ועוד יותר מכך בכתובים). בפרשת יתרו ה' ירד על הר סיני והמעמד היה ארצי ונטול מלאכים. ואילו כאן, במעין ניגוד, ישעיהו מגיע לעולמות העליונים, בהם מלאכים פועלים כישויות.

ג וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:
בימינו כאשר המלך נכנס, חבורת נגני חצוצרה מריעה ותוקעת. כבר המלאכים נהגו כך וקריאת החצוצרה שלהם היא אמירת "קדוש קדוש קדוש". האמירה גם נועדה לנו ולהזכיר לנו שמדובר בדימויים וכי הקב"ה הוא חסר גוף צורה.

ד וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן:
אותה אמירה מחוללת רושם גודל. אין לנו דרך להבין מה ראה ישעיהו אנו רק יכולים להשתמש בדימויים ולהבין שמדובר בכניסה רישמית וחשובה של המלך לאולם המלוכה. דבר מעין זה קורה לרוב כאשר יש משפט והמלך מופיע במדי יצוג מלאים ורשמיים. רש"י מפרש שהמשפט היה משפטו של עוזיה המלך שהקריב קטורת בבית המקדש, עבודה המותרת רק לכהנים ובעקבותיה נצטרע. 

ה וָאֹמַר אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יֹשֵׁב כִּי אֶת-הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי:
התגובה הראשונה היא פחד והיא תגובה כמעט אוטומטית. משה פחד להביט בסנה, שמואל חשש, מנוח אבי שמשון פחד אחרי שהבין שדיבר עם המלאך. בפסוק זה אולי נמצא רמז כלשהו לדחיית הפרשה לפרק ו'. כל פרקי ההקדמה נועדו לתת לנו תמונת מצב בה נבין למה ישעיהו הוא טמא שפתיים ולמה העם טמא שפתיים.

ו וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן-הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקָחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ:ז וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל-שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר:
פסוק זה יכול לחזק את ההבנה שהיכל ה' עומד "מעל" או לפחות בצורה קשורה כלשהי לבית המקדש. הכינוי היכל בפסוק הראשון משותף, והמזבח נמצא רק בבית המקדש. ישעיהו לא מדבר על חטא, אלא על כך שאינו ראוי והמלאך מענישו ומחטאו בגחל לוהט על פיו ובכך סר עוונו. מה היה חטאו של ישעיהו? האם בכך שהמשיך להסתכל על השכינה ולא כיסהאת  פניו עד שלא היה יותר עשן? אולי. אולי דווקא הדיבור שלו שהוא בתוך עם טמא שפתיים היה מעין לשון הרע על ישראל? מצאנו דבר דומה במשה רבנו, שמיד אחרי שאמר שבני ישראל לא יאמינו לו קיבל אות וידו נהייתה מצורעת. זה אמנם היה אות אולם צרעת באה על כמה חטאים ואחד מהם הוא לשון הרע. שוב מוצאים אנו את עניין הצרעת והקשר לעוזיה המלך שבגאוותו הקטיר קטורת ונצטרע (צרעת היא גם עונש על גאווה - ראו מאמר מפורט בנושא הצרעת)

ח וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת-מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי:
נראה שהגחל הלוהט לא משפיע על יכולת הדיבור של ישעיהו (לעומת המדרש על משה שבגיל 3 לקח גחלים לוהטות ונהיה כבד פה). בניגוד להרבה נביאים אחרים ישעיהו לא רק שאינו מתחמק מהשליחות אלא מנדב את עצמו אליה.

ט וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל-תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל-תֵּדָעוּ:י הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ:
האם נחתמה הגזרה? נראה שכן, האם הקב"ה לא רוצה בתשובת בני ישראל? גזירת החורבן נחתמה רק בימי מנשה, שנים רבות אחרי ישעיהו, והיו מלכים שחזרו בתשובה (חזקיה, יאשיהו) והחזירו את העם לדרך הישר. גם עוזיהו שבימיו נאמרה הנבואה היה מלך צדיק (עד מקרה הקטורת). ייתכן ומדובר בנבואות רחוקות אולם מתוכן נבואות הספר נראה שרובן, בוודאי בחלקו הראשון, נאמרו כרלוונטיות לתקופה.
פסוקים אלו קשים. הרי מטרתו של הנביא אינה רק להיות נביא זעם, אלא לחולל שינוי, לשפר את המצב. עמוס חכם בפירוש דעת מקרא מציע שדברים אלו נועדו להבהיר לישעיהו ששליחותו (אליה התנדב במהירות) קשה בהרבה ממה שהוא חושב.

יא וָאֹמַר עַד-מָתַי אֲדֹנָי וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר- אִם-שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה:יב וְרִחַק ה' אֶת-הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:יג וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂירִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ:
ישעיהו  אכן שואל עד מתי יהיה רק נביא של פורענות ומקבל על כך תשובה. בפועל, ספר ישעיהו נחשב לספר שרובו נחמה. כמעט כל חלקו האחרון הוא נבואות נחמה (שגישות מודרניות טוענות שלא נאמרו כלל על ידי ישעיהו, אולם די לנו כי הן מקובצות לאותו ספר). גם התשובה קשה להבנה אולם מובן ממנה כי לא תהיה כלייה גמורה אלא ערים שיחרבו. אולי ניתן לראות נבואות אלו מתייחסות למסע אשור בסוף ימי ישעיהו, בתקופת חזקיה המלך, מלחמה בה חרבו ערים רבות שהידועה מהם היא לכיש בה התל עומד עד היום, ולוחות המתארים את המלחמה נמצאים במוזיאון הבריטי (העתק בגודל מלא ישנו במוזיאון ישראל).

החיזיון מסתיים ואנו קופצים כמה שנים קדימה. פסוקים אלו הם מעט מתוך פרשיות נרחבות הרבה יותר מטרתם להראות כי למרות חטאי ממלכת יהודה, ירושלים לא תיפול ומלכות דוד היא לעולם.
פרק ז'
א וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן-יוֹתָם בֶּן-עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם וּפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ:
סיבה עיקרית לחורבן הייתה מלחמת האחים ששררה רוב הזמן בין ממלכות יהודה וישראל.
ב וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל-אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי-יַעַר מִפְּנֵי-רוּחַ:

ג וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְשַׁעְיָהוּ צֵא-נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל-קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל-מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס: ד וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל-תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל-יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי-אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן-רְמַלְיָהוּ: ה יַעַן כִּי-יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן-רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר:ו נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן-טָבְאַל:
ניסיונות התערבות פוליטיים בממלכות שכנות היו עניין שכיח. וכאן לישעיהו יש נבואת נחמה שירושלים לא תיפול.

ועוד שני פסוקים מפרק ט' שנראה שנועדו לסיים את ההפטרה בפסוקים טובים ואף עם מעט רמיזות על המשיח. במקומות אחרים בספר ישעיהו ניתן לראות שישעיהו דווקא כיוון לחזקיהו המלך, שאחרי אחז עשה מהפכה דתית ואמונית. מדרשים ומקורות אחרים מציינים כי חזקיהו כמעט והיה המשיח.
ה כִּי-יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ בֵּן נִתַּן-לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל-שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי-עַד שַׂר-שָׁלוֹם: ו (לְםַרְבֵּה) [לְמַרְבֵּה] הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין-קֵץ עַל-כִּסֵּא דָוִד וְעַל-מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה-זֹּאת:

לדף הראשי של פרשת יתרו

עשרת הדברות

עשרת הדברות הן המצוות שניתנו לבני ישראל במעמד הר סיני.  עשרת הדברות מופיעות בתורה בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן המתארת את המאורע מפרספקטיבת זמן של ארבעים שנה.
התוכנית פרשים בלילה, הינה תוכנית רדיו ברשת קול הנגב, רדיו המנוהל על ידי סטודנטים ממכללת ספיר. עורכי ומגישי התוכנית הם אדם מגן, בת-אל גבאי ואתי בן חמו. התוכנית מהנה מאד ועוסקת בפרשת השבוע מזוויות שונות ובראייה המתאימה לקהל דתי וחילוני כאחד. לשמחתי הרבה יוצא לי לעלות לשידור בתוכנית מפעם לפעם ולשוחח שיחה קצרה ומהנה על פרשת השבוע.
בפרשת יתרו דיברתי על הנושאים הבאים

• האם עשרת הדברות חשובות יותר משאר המצוות?
• מה בכל זאת שונה בעשרת הדברות?
• למה לא אומרים את עשרת הדברות כחלק מהתפילה היומית?

האזנה נעימה!! הרחבות לכל הנושאים והערות חשובות נוספות בהמשך המאמר

עשרת הדיברות אינן המצוות הראשונות שבני ישראל נצטוו בהם, כבר במצרים הצטוו בני על קידוש החודש (המצווה הראשונה בפרשת בא), על הדינים המיוחדים לפסח במצרים, על חלק מהדינים לפסח הנוהגים מדי שנה, מצוות תפילין, ובכורות. בפרשת המן הצטוו בני ישראל ציווי ראשון מתוך רבים על מצוות השבת. אולם לאחר כחודשיים במדבר בני ישראל מגיעים להר-סיני למעמד מאד מיוחד אליו מתכוננים במשך מספר ימים לשמיעת עשרת המצוות ישירות מאלוקים. מצוות עשרת הדברות ידועות מאד ואלו הן כלשון התורה (שמות כ'):

"א וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: ב אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: ג לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי: ד לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: ה לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשׂנְאָי: ו וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי: ז לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹקיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא: ח זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: ט שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: י וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹקיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: יא כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: יב כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: יג לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר: יד לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ"

לפני שנדון בתוכן עצמן חשוב שנדע קודם כל מהן עשרת הדברות. התורה לא מכנה אותן בשם זה וגם מספרן מופיע רק בחומש דברים. שם הן מכונות עשרת הדברים. אלו פשוט דברים שבקב"ה אמר וכל אחד מהם בצורה נפרדת. לעשרת הדברות יש שתי חלוקות לפסוקים. החלוקה שהבאתי למעלה וחלוקה שונה (המכונה הטעם העליון וגם שאר הטעמים שם) בהם כל דיברה היא פסוק אחד (גם הדברות הארוכות וגם הדברות הקצרות וכך יש בחלוקה זו פסוקים ובהם שני מילים בלבד). בניגוד למה שמקובל, גם לפי הטעם העליו וגם לפי חלוקת הפרשיות (מסורת חלוקה של התורה לתתי-פרקים קדומה מאד), הדיבר הראשון הוא מפסוק ב' עד פסוק ז' וכולל גם את אנוכי ה' וגם את לא יהיה לך אלוקים על פני. הדביר לא תחמוד מופיע כשני דיברות נפרדים (ובו יש הבדלים גדולים בין הגירסה ביתרו לגירסה בפרשת ואתחנן). חלוקה זו שהיא יותר נכונה נשמרה דווקא במסורת הנוצרית (כפי שבא לידי ביטוי למשל ביצירתו של הבמאי הפולני קשישטוף קישלובסקי - הדקאלוג). הסיבות למה כמעט בכל מקום מחלקים את הדביר הראשון לשניים ומאחדים את שתי דיברות לא תחמוד לאחד אינו ברור לי ואולי נובע מהרגע שהחלו לחלק את הדברות באופן גרפי על שני לוחות הברית (ראו מאמר נפרד על לוחות הברית שגם שם הצורה בה הם מופיעים כיום באופן גרפי שגויה), היה נראה לא אסתטי להכניס את לא תרצח לצד ימין ולרשום פעמיים לא תחמוד בצד שמאל.

האם אלו המצוות החשובות ביותר? בודאי שהן המצוות שנאמרו בצורה המיוחדת ביותר, ישירות מפי האל. בני ישראל פחדו מאד מהאירוע המתואר ככזה עם קולות וברקים ובקשתם הייתה שאת שאר המצוות יקבלו לא בצורה ישירה אלא מפי משה, אולם האם זה הופך את המצוות לחשובות ביותר? לא בטוח. מבחינת שכר על המצוות, רוב המצוות שכרן לא ידוע, וחז"ל אומרים שאין לזלזל גם במצוות קלות מאחר ואנו לא יודעים מהו השכר של כל מצווה. בעשרת הדברות מופיע שכר על מצוות כיבוד הורים, מצווה קשה, מורכבת ומסובכת שיש לקיימה במשך שנים רבות. שכר זהה של אריכות ימים מופיע גם במצוות שילוח הקן, מצווה קלה מאד בא כאשר רוצים לקחת ביצים של ציפור, יש לדאוג לשלח קודם את הציפור מהקן (בהערת אגב, נעיר שעדיף בהחלט להתגבר על הרצון ולהניח לציפור ולביצים במקומם). איך ייתכן שלשתי מצוות כל כך שונות אותו שכר? גם מבחינת העונש, אמנם שלושת העניינים שעליהם ש למסור את הנפש ולא לעבור עליהם (עבודה זרה, שפיכות דמים, גילוי עריות) כלולים בעשרת הדברות, אבל לא כל המצוות שם עונשן חמור כל כך.
האם הן כוללות את כל המצוות כמעין ראשי פרקים? נעשו ניסיונות להראות שכן, אולם זה מאולץ למדי, מצוות רבות לא מופיעות כלל - אין שום התייחסות לחגים, לקורבנות, לדיני טומאה וטהרה, לדינים הנוגעים ליחס לעניים - נושאים שהתורה משופעת בהם.
אז למה בכל זאת עשרת הדברות? ייתכן ומדובר במצוות שונות מאד מהמצוות בדתות אחרות ושמהוות את החידוש הגדול ביהדות. אמונה באל אחד - לא נשמע כדבר הזה בעולם העתיק מרובה האלילים. מנוחה בשבת - מה פתאום לנוח, ומילא אם אתה נח, אבל שגם העבד ובעלי החיים ינוחו? חוסר היגיון מוחלט. מצוות הנוגעות לעניינים בין אדם לחברו - למה שלאל יהיה בכלל איכפת מה קורה ביני לבין מישהו אחר? מצוות שהן במחשבה בלבד - לא תחמוד - איסור על מחשבה שאין בה אפילו מעשה (ואכן זהו איסור קשה ביותר לעמוד בו, מי מאיתנו לא חמד או רצה פעם משהו של האחר?).

למה עשרת הדברות אינן חלק מהתפילה? חכמים קבעו לומר את עשרת הדברות כל יום במקדש כחלק מהטקס היומי. משחרב בית המקדש תיקנו דווקא לא לומר אותם בתפילה כל יום, ולא מפני שלא ראוי, אלא שלא יטעו אנשים לחשוב שרק מצוות אלו הן מן השמים. בכך ניסו אול להפחית מעט מחשיבותם, אבל להעלות את חשיבות יתר המצוות. ייתכן שמגמה זו באה כנגד הנצרות, שרוממה מצוות אלו ודחתה מצוות אחרות, וחכמים על מנת להבדיל את היהדות מהנצרות תיקנו שיש להתייחס לכל המצוות בצורה שווה, התייחסות המקובלת עד ימינו.
עדיין יש בבירור משהו מיוחד בעשרת הדברות ולו רק בזכות המעמד בו הן ניתנו. ברוב בתי הכנסת מקובל לעמוד בשעת קריאת התורה (ויש כאלו המקפידים לעמוד בכל קריאת התורה, מדי שבוע) זכר למעמד הר סיני

מה אין בעשרת הדברים? נקודה שלא שמים לב אליה היא שבעשרת הדברות לא מופיע כלל הנושא של אחדות האל. זהו נושא כל כך מהותי ביהדות שהיעדרו זועק לשמים. נדייק בקראית הפסוק הראשון: אנכי ה' אלוקיך. האלוקים של עם ישראל, אבל לא של עמים אחרים. לכל עם האלוקים שלו. ולנו יש את ה'. הוא אפילו אלוקים יחסית חזק אחרי שניצח את פרעה עם כל אלוהיו ומאחר והוציא אותנו ממצרים אז אנחנו עבדים שלו. ככה היה מקובל מאז ומעולם. המשך הדיבר רק מחזק טענה זו: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. הנה יש אלוהים אחרים אבל הם מיועדים לעמים אחרים ולא לעם ישראל. אפילו במצוות השבת שבה נאמר כי ה' ברא את השמים ואת הארץ אפשר עדיין לחשוב כי יש עוד אלוהים שאולי לא בראו את הארץ אבל הצטרפו אחר כך לשלוט על מה שקורה שם. שוב אפשר להבין מכך את מעלתו וגדלותו של ה' אבל לא את יחידיותו.יחידות זו של ה' נלמדת רק מספר דברים במקומות רבים למשל (ד' לה): "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" ושוב מעט אחר כך (פס' לט): "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד"



מאמרים נוספים לפרשת יתרו
מאמרים נוספים לפרשת ואתחנן

פרשת יתרו לילדים

תקציר פרשת יתרו לילדים

פרק י"ח – ביקור יתרו במחנה בני ישראל

יתרו חותן משה, שומע על הניסים שקרו לבני ישראל בצאתם ממצרים ועל ים סוף. יתרו בא למקום חנייתם של בני ישראל, בתחתית הר האלוקים, עם ציפורה אשת משה ועם שני בני משה. התורה מפרטת את שמות בניו של משה גרשם – מאחר והוא היה גר בארץ נוכריה -  במדין, ואליעזר – שאלוקי אביו עזרו והצילו מפרעה.
משה עורך סעודה לכבוד יתרו ומספר לו שוב בדיוק את כל הקורות אותם. מכאן לומדים שלא דומה שמועה ששומעים לשמיעת הסיפור ממישהו שראה בעצמו בדיוק מה קורה. יתרו מתפעל מאד והוא הראשון שמשתמש בביטוי ברוך ה'. 
למחרת רואה יתרו כי משה רבנו עסוק כל היום בשפיטה בין העם. לשאלתו עונה משה כי הוא מלמד את העם את תורת ה' והוא עושה זאת מבוקר ועד ערב. יתרו אומר שמשה עמוס מדי ולא יכול להמשיך ככה לאורך זמן.
יתרו מציע למשה למנות שופטים נוספים. אלו יהיו "אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת ושונאי בצע". ימונו שרי עשרות, ומעליהם שרי חמישים, מעליהם שרי מאות, ובראש הפירמידה שרי האלפים - שר לכל אלף איש. את כל הנושאים הפשוטים הם ישפטו ורק בנושאים הסבוכים שצריכים הכרעה מאת משה, יגיעו אליו. משה מקבל את העצה וממנה את השופטים השונים.

פרק י"ט – ההכנות למתן תורה

בראש-חודש סיוון, חודש וחצי לאחר צאתם ממצרים, מגיעים בני-ישראל אל מרגלות הר סיני. משה עולה אל הר סיני לקבל הנחיות. ה' מודיע לו כי אם ישראל יקבלו עליהם את ברית ה', יהיו לו "סגולה מכל העמים", "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".משה יורד אל העם ומוסר את דברי ה'. תשובת ישראל כאחד: "כל אשר דיבר ה', נעשה"!
משה עולה אל האלוקים ומביא את תשובת העם. ה' אומר לו להנחות את העם להיטהר ולהתקדש לקראת יום מתן התורה. הוא מזהיר אותם מפני התקרבות אל הר סיני בזמן התגלות ה' עליו. לאחר שלושה ימים של הטהרות והתקדשות, בבוקר ו' בסיוון החלו להישמע קולות וברקים מכיוון הר סיני. על ההר נקשר ענן כבד ומתוכו קול שופר ההולך ומתחזק. אלו חלק מתיאורי התורה את המעמד ההיסטורי והכביר של מתן תורה, כשבוודאי תיאורים אלו חלקם כפשוטם, וחלקם מתארים גילויים רוחניים המתוארים בלשון בני אדם.
ה' יורד על הר סיני ומשמיע את הדברות לבני ישראל.

עשרת הדברות (כ, א-יד)

התורה מפרטת את עשרת הדברות

• אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.
• לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני, לא תעשה לך פסל וכל תמונה...
• לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא...
• זכור את יום השבת לקדשו...
• כבד את אביך ואת אמך...
• לא תרצח.
• לא תנאף.
• לא תגנוב.
• לא תענה ברעך עד שקר.
• לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושור וחמור וכל אשר לרעך

יש דעות שונות בחלוקה של הדברות כאשר לפעמים הדבורת אנוכי ולא יהיה נספרות כדיבר אחד, והדיבר לא תחמוד מחולק לשניים.

התרגשות במחנה ישראל (כ, טו-יח)

העם אינו יכול לעמוד בגילוי האלוקי הנשגב. הוא מבקש ממשה שיהיה המגשר בין גילוי האלוקים לבינו. וכך שומע משה את הדברים מפי הגבורה ומוסר לכל העם בכוח האלוקים.

הציוויים שלאחר עשרת הדברות (כ, יט-כג)

הקב"ה מזהיר שוב את בני ישראל מפני עבודה זרה. את המזבח שעליו יביאו קורבנות חובה למלא באדמה ואם יבנו מזבח אבנים, יקפידו לבנות מאבנים שלא הונף עליהן ברזל,  כמו-כן יש להקפיד שהעלייה למזבח תהיה באמצעות כבש (משטח אלכסוני מאורך - רמפה), ולא במדרגות שהעלייה בהן אינה מכבדת את המזבח. הוראות אלו קוימו ובפרט בבית המקדש שכולו נבנה בלי שהונף כלי אבן במקדש.
 

דבר תורה לפרשת יתרו בנושא כיבוד אב ואם

בפרשת יתרו, ה' נותן לעם ישראל את עשרת הדברות, המהווים את עיקרי היהדות. נתמקד במצוות כיבוד הורים (שמות כ' י"ב): "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ". מצוות כיבוד הורים חריגה בעשרת הדברות. היא אינה מצווה בין אדם לה' (כדוגמת שבת או איסור עבודה זרה) והיא שונה גם מיתר מצוות הלא תעשה בין אדם לחברו (שכולן פותחות במילת האיסור לא). היא מוגבלת כלפי שני אנשים: ההורים שלך (למרות שחכמינו הרחיבו את המצווה גם לכיבוד האחים הגדולים, הסבים, הורי בן או בת הזוג ועוד).
בנוסף זוהי אחת המצוות הבודדות ששכרן מפורש, ולא סתם שכר, אלא שכר רב מאד, למען יאריכון ימיך. מצוות כיבוד ההורים היא מהילדות ועד לבגרות. בגיל הילדות ובגיל הנערות לפעמים ההורים מרגיזים, מעצבנים וכלשון הנוער לא מבינים כלום, עדיין חובה לכבדם. גם כאשר ההורים מבוגרים וזקנים, אסור חלילה להתייחס להורים כאל מעמסה (בחברות קדומות בעולם, היחס לזקנים היה גרוע מאד), אלא תמיד לעזור ולכבד אותם. מכאן ברור גם למה כיבוד הורים מוביל לאריכות ימים, הרי גם לך בעתיד יהיו ילדים, ואם ילדים אלו יראו איך כיבדת ודאגת לצרכי ההורים שלך, הרי כאשר הם יגדלו, הם ידאגו לצרכים שלך בעת זיקנה.
בלשון הפסוק כתוב "יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך". ניתן לפרש זאת בשתי דרכים, הראשונה אריכות ימים, והשנייה, עם ישראל כעם יזכה להאריך ימים על ארצו. התורה מלאה באזהרות מפני הגלות, ובמובן הלאומי, מצוות כיבוד הורים, משמעותה זכירת אבות האומה: אברהם, יצחק, יעקב, משה ודרך זאת את קיום התורה שהיא התנאי ההכרחי לישיבת עם ישראל בארצו. אכן כאשר עם ישראל עזב את דרך התורה, בסופו של דבר, חרב בית המקדש ועם ישראל יצא לגלות.

כבד את אביך ואת אימך - פיליפ רטנר מוזיאון התנך בצפת

לדף הראשי של פרשת יתרו

תפזורת לפרשת יתרו

בתפזורת הבאה וטמנו מילים מפרשת יתרו, ניתן לחפש ישירות בתפזורות, לענות על השאלות בצד או להיעזר ברשימת המילים. בהצלחה

חידות נוספות לפרשת יתרו

העמוד הראשי של פרשת יתרו

תפזורת לפרשת יתרו

תשובות חידון יתרו

למי שטרם ראה את החידות עצמן נא לגשת לדף החידות לפרשת יתרו לאחר שניסיתים את כוחכם הינה הפתרונות המלאים. אם חשבתם על פתרון אחר, אנא הודיעו לי.

• אליעזר בן יהודה – רומז לבנו של משה אליעזר
• לפיד ושופר – קול השופר והלפידים במעמד הר סיני (שמות כ' טו): "וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת-הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק"
• גבי גזית – רמז לפסוק (שמות כ' כב): "וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ"
• נשר – רמז לפסוק (י"ט ד): "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי"
• חמסה - חמסה היא אחת מהסגולות הידועות נגד אין הרע רמז לפסוק (י"ט ה): "וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ"
• ברווז - רומז לעור ברווז שאולי זה מה שקרה ליתרו כאשר נאמר עליו: "ויחד בשרו".
• גיגית כביסה ישנה מאד (מישהו עוד זוכר שהיו פעם כאלו) – רמז לציווי לעם לכבס את הבגדים לפני מעמד הר סיני.
• MCLX - האותיות המייצגות בספרות רומיותא את המפסרים אלף מאה חמישים ועשר רמז לפסוק (י"ח כא): "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת"
• שופט - רומזן למשה רבנו ששופט את העם מערב עד בוקר.
• מד זוית - מכונה גם מד מעלות רמז לפסוק (כ' כג): "וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל-מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו"
• שלושה כבדים אצל משה? – מצאנו שמשה היה כבד פה וכבד לשון, בפרשת בשלח במלחמת עמלק מסופר שידי משה כבדים, וגם יתרו אומר שלשפוט את כל העם כבד ממשה רבנו…
• בעל החרם? – החרם המפורסם ביותר ביהדות הוא חרם דרבנו גרשם – רמז לבנו הבכור של משה.
• X+X²+X³+X⁴ – רמז לפסוק מעשרת הדברות: "לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשׂנְאָי"
• פוליגרף - מכונת אמת רומז לדיבר: "לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר"
• נרות שבת – רומזים למצוות השבת בעשרת הדברות
• ברק אובמה רומז לפסוק (וגם השופר נזכר בו): "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה"

מצוות השבת בספר שמות

מצוות השבת מוזכרת לא פחות משש פעמים בחומש שמות. ננסה להבין את ההבדלים בין הציווים השונים ונוסיף מספר הערות על מצב השבת בימינו. נתחיל בהבאת כל המקורות:

1. בפרשת בשלח (פרק ט"ז פסוקים ה,כ"ב-ל)

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ...  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמשֶׁה:  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ: וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה-בּוֹ: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עַד-אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: רְאוּ כִּי-ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי"

2. בפרשת יתרו (מתוך עשרת הדברים - כ' ח-יא):

"זכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ"

3. בפרשת משפטים(כ"ג יב):

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר"

4. בפרשת כי-תשא (ל"א יב-יז):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ"

5. שוב בפרשת כי-תשא לאחר חטא העגל (ל"ד כ"א)

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת"

6. בפרשת ויקהל (ל"ה א-ג)

"ויַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת"

מקורות נוספים קיימים בכל שאר החומשים ובנביאים. המקור הראשון הוא בפרשת בשלח, העם רק יצא ממצרים והציווי הוא נספח לפרשת המן. את המן צריך לאסוף מדי יום ביומו חוץ מאשר ביום שישי בו יש לאסוף כמות כפולה והיא תישמר ליום השבת (בו לא ירד מן כלל). פסוק ה' נאמר כציווי למשה. העם אוסף ביום השישי כמות כפולה והנשיאים באים אל משה לדווח לו (והשאלה היא איך העם ידעו לאסוף כפול למרות שהציווי לא עבר לעם ויש בכך פירושים שונים ועיקרם הוא שכל אחד מצא כמות כפולה ממה שהיה מוצא בדרך כלל והתפלאו על כך). משה אכן מאשר שזהו ציווי ה' ושיש להכין את הכל מבעוד יום ("את אשר תאפו אפו...") ולמחרת בבוקר אפשר לאכול ממה שהוכן מראש. כמו כן מופיע הציווי "שבו איש תחתיו...". אולם לא מופיעים פרטים כמו טעם המצווה ועונשה. אפשר לראות בנושא המן ציווי נקודתי לענין אחד בלבד.
מקור 2 בפרשת יתרו מרחיב מאד את מצוות השבת. הוא נותן טעם לשבת. זכר לשבת בראשית ולבריאת העולם ולמעשה אזכור שלטונו של הקב"ה בעולם. יום השבת הוא יום קדוש שקודש על ידי ה'. האיסור הוא כולל. אסור לעשות מלאכה כלל. לא אתה ולא עבדך וגם לא הבהמה.
פרשת משפטים במקור 3 רק מרחיבה במעט את הציווי של פרשת יתרו. היא מוסיפה כי בשבת פרט לענין הזכירה והקדושה יש גם את ענין המנוחה אך התורה מדגישה שלא רק אתה צריך לנח אלא גם שורך וחמורך, והמעמדות הנמוכים בחברה. פסוק קצר זה דומה מאד לנוסח מצוות השבת בעשרת הדברים שבפרשת ואתחנן ומשלים את שני צדיה של השבת, שבת בראשית ושבת מנוחה.
מקור 4 בפרשת כי-תשא מסכם את נושא השבת. ציווי השבת מופיע בסוף דברי ה' למשה על הר סיני (מיד לאחריהם נכתבים הלוחות) והוא מחדש לנו שהשבת היא ברית בין ישראל לה'. מקור זה גם מפרט את העונש החמור על חילול שבת.
מקור 5 כבר נאמר לאחר חטא העגל. מקור זה הוא רזה במיוחד ומופיע כנספח לעניני שלושת רגלים. אין בו חידושים (פרט לשתי מלאכות המוזכרות בו בפירוש) ויש כאלו שדורשים את חציו השני של הפסוק למצוות שמיטה דווקא.
מקור 6 הוא הציווי של משה לעם ישראל לפני בניית המשכן. ציווי זה מדגיש כי מלאכת המשכן אינה דוחה את השבת (בניגוד לתפעול המשכן השוטף הדוחה את השבת או פיקוח נפש הדוחים שבת). מלאכה נוספת שמופיעה כאן בפירוש היא הבערת אש. מנוסח הדברים למדו רבותינו שהמלאכות האסורות בשבת הן מלאכות ששימשו בהקמת המשכן והמשנה במסכת שבת מונה אותן בפירוש. נזכיר שמלאכה היא פעולה הגורמת לשינוי מהותי בחפץ. אין קשר בין קושי המלאכה לבין חומרת האיסור גם פעולת קלות מאד כגון קשירת קשר אסורות ולעומת זאת פעולות המצריכות מאמץ רב לא בהכרח אסורות. מלאכות אלו הן השתקפות של שבת בראשית. ביום השבת של בריאת העולם לא נוצר שום דבר חדש ולכן כך הן הגדרות המלאכות. אין קשר למאמץ הפיזי הכרוך בביצוע פעולות מסוימות.
מכל המקורות לומדים על מספר מלאכות באופן ישיר (למרות שגם אותן לומדים ממלאכת בניית המשכן) והן אפייה ובישול, הוצאה מרשות לרשות, הבערת אש, חריש וקציר. אין הבדל חומרות בין מלאכות המופיעות בפירוש לבין המלאכות האחרות המוזכרות רק בתורה שבעל פה.
ענין נוסף שכדי לעסוק בו הוא הסתירה בין ציווי השבת לבין פעולות שנעשו במשכן ובמקדש והיו חילול שבת (הקרבת קורבנות ועוד). במשנה מתוארות פעולות נוספות שהיו עושים אך ורק במקדש כגון נטילת לולב. למעשה אין סתירה בדבר. מצוות אלו באות להראות כי אנו עושים את דבר ה'. כאשר ה' אוסר על משהו מסוים הוא אסור וכאשר הוא מצווה על משהו מסוים הוא נהפך להיות חובה. הציווי לעסוק בעבודת המשכן (תוך כדי ביצוע מלאכות אסורות) והאיסור על מלאכות אלו מחוץ למקדש בא מאותו מקור והוא מראה את אמונתנו בקדוש ברוך הוא. "סתירות" נוספות קיימות ופירושן זהה. מצוות ציצית למשל כרוכה בביצוע עברה על מצוות שעטנז. אבל בציצית שתפקידה להזכיר לנו את מציאותו של הקב"ה בעולם זה מותר ואף חובה.

נושא השבת הוא אחד הנושאים המפלגים ביותר את הציבור הדתי והחילוני בארץ. הבדלי התפיסות מתחילים כבר בגן הילדים כאשר השיר "היום יום שישי, היום יום שישי מחר שבת..." ממשיך בשני אופנים שונים. בגן הדתי הוא ימשיך "שבת המלכה. אבא יעשה קידוש, אמא תדליק נרות..." ואילו בגן החילוני הוא ימשיך "שבת מנוחה. היום כולם עובדים, מחר נחים"... שתי תפיסות אלו של השבת, שבת המלכה, שבת בראשית המקודשת, ושבת המנוחה מופיעות שתיהן בתורה והן משלימות אחת את השנייה (מקורות 2 ו-3 כמו גם מצוות השבת בפרשת ואתחנן). בפועל יום המנוחה הרשמי בישראל הוא השבת ואכן משרדי ממשלה וחברות סגורים אולם בתי עסק רבים, כולל רשתות ענק ומרכזי בילוי פתוחים. נושאים כמו תחבורה ציבורית ועוד נתונים במחלוקת קבועה. התומכים בהם מצדדים את זכויות הפרט. זכותי לעשות בשבת מה שאני רוצה, איפה שאני רוצה וחובתם של אחרים היא להעמיד לרשותי את האמצעים לכך. אולם פתיחתם ההמונית של בתי העסקים בשבת גורמת לבעייה אחרת המובאת במקור 3. המקור בפרשת משפטים המתייחס דווקא לשבת המנוחה. אין זה סוד שרבים מהעובדים בבתי עסק אלו הם מהעשירונים התחתונים ביותר בחברה מעמד שהתורה מתכוונת אלו במילים "בן אמתך והגר". אנשים אלו שגם כך מתקשים למצוא עבודה, למעשה חייבים לעבוד בשבת על מנת להבטיח את עבודתם היחידה שהם מוצאים. וכך מימוש הזכויות של העשירונים העליונים (בעלי בתי העסקים שזכותם היא כמובן להרוויח כמה שיותר כסף) ושל מעמד הביניים (שזכותו היא לקנות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ולבזבז את כספו בכל עת) באים על חשבון המעמדות הנמוכים הנדרשים לוותר על יום השבת כיום מנוחה. פתרון לבעיה יהיה להכריז גם על יום ראשון כיום מנוחה (במקום יום שישי). בעולם השטוח והכלכלי יש לזה יתרונות. יום שישי יישאר חצי יום עבודה (ובקיץ אפשר גם קצת יותר), ביום שבת יהיו סגורים מרכזי העסקים וגם חלק ממקומות הבילוי, וביום ראשון יהיו כל המקומות האלו פתוחים. שינוי כזה יכול להיטיב רבות לדמותה הציבורית של מדינת ישראל ולשמירת צביונה היהודי, בלי שיהיה צד המפסיד מכך. למיטב זכרוני הצעה כזו הועלתה בעבר ונתקלה בהתנגדויות מכל הכיוונים מה שאולי רק מחזק את הצורך בה... העבודה המקיפה ביותר בנושא (למעלה מ-300 עמודים) נעשתה על ידי הרב יעקב מדן ופרופ' גביזון ומכונה אמנת גביזון-מדן. האמנה מתייחסת לסוגיות רבות בין דתיים לחילוניים. גדלותה של האמנה היא בכך שהיא מציעה פשרות אמיתיות וכואבות לשני הצדדים ובהחלט מראה ששני הצדדים השכילו לא רק להסתכל על הצד שלהם אלא גם להבין את המכלול הנחוץ לקיום מדינה בימינו.

מדברי הרב מדן: "אף על פי שאני מאמין בכל לב בצורך לקרב את חוקי המדינה לתורה, נראה לי שיש להביא בחשבון שלושה גורמים נוספים. הגורם הראשון: התגברות הניכור בחברה החילונית כלפי מה שריח תורה ומצוות נודף ממנו; הגורם השני: ככל שחולף הזמן, גדל המרחק בין החוק הכתוב, הסטטוס קוו של שנות החמישים, לבין המציאות; הגורם השלישי, עיקר העיקרים: השסע בחברה הישראלית נובע מחיכוך ומריבה מתמדת סביב ענייני דת ומדינה, והוא עלול להתקרב לנקודת פילוג שאולי אין ממנה דרך חזרה."

מדברי פרופ' גביזון: "ברצוני להסביר כיצד יהודייה ישראלית חילונית ציונית וליברלית, בעלת מחויבות לדמוקרטיה ולזכויות האדם, סבורה כי מפעל האמנה אינו רק מתיישב עם מחויבויות אלה - אלא שהוא אף נגזר ומתחייב מתוכן; מדוע עדיף בעיניי לשאוף להגיע לאמנה מסוג זה עם קבוצות אחרות בציבוריות בישראל, במקום להסתפק בגיבושו של "אני מאמין" יהודי-חילוני-ליברלי ולעשות למימושו בפני עצמו, בדרך של 'מהפכה אזרחית' או בדרך אחרת.

במפעל האמנה, אני רוצה להגן על חירותי שלי לקיים את אורחות חיי, מפני שאלה הן אורחות חיי הנבחרות. אבל במקביל אני רוצה להגן גם על עצם הריבוי של אורחות החיים וגם על חירותן הדומה של קבוצות שאורחות חייהן אחרות. הצלחת מפעל האמנה תאפשר לכולנו להיפנות מהמאבק על החירות ונגד הכפייה, אל פיתוח רכיבי "החיים הטובים" כפי שכל אחד תופס אותם. האמנה משחררת את כולנו מן הצורך לשייך עצמנו בלעדית למגזר זה או אחר... האמנה מיועדת לכלל ישראל".

מאמרים נוספים לפרשת ויקהל
מאמרים נוספים לפרשת כי-תשא
מאמרים נוספים לפרשת משפטים
מאמרים נוספים לפרשת יתרו
מאמרים נוספים לפרשת בשלח

שבת -מארק שגל 1910 מוזיאון לודוויג, קלן גרמניה

חידות לפרשת יתרו

בדף המצורף תמצאו שלל חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת יתרו. החידון מתאים לכל המשפחה כאשר לרוב חידות הציורים קלות יותר מהחידות המילוליות. מומלץ להדפיס את הדף ולעבור עליו בשבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים מצורף קישור לתשובות אבל מומלץ לעיין בו רק לאחר שניסיתם לבד ולא לפני מוצאי שבת.
בהצלחה

הדף לילדים מכיל רק את החידות הקלות יותר בתוספת רמזים

חידות לילדים לפי אותיות א'-ב'

חידות לפרשת יתרו

פתרונות לחידות למקרה הצורך


לדף הראשי עם מאמרים נוספים לפרשת יתרו

פרשת יתרו - סדר האירועים בפרשות יתרו ומשפטים

סדר פרשות יתרו ומשפטים

במאמר זה ננסה להתבונן באירועים המופיעים בפרשות יתרו ופרשת משפטים (ללא התייחסות לדינים עצמם) ובסדר בו הם מופיעים ונחזור ונרחיב את הנושאים שדנו בהם במאמר: זמנים מעורפלים בתורה ומתי נאמרה פרשת משפטים (ניתן לקרוא את המאמר בלי לקרוא את המאמרים הקודמים)

לפי מה ישפטו השוטפים אותם מציע יתרו למנות?

פרשת יתרו נפתחת ללא ציון זמן. בוודאי עבר זמן מה מאז המלחמה בעמלק שכאן עם ישראל הגיע מרפידים להר האלוקים (המרחק אינו גדול). כאשר משה מספר ליתרו על הקורות אותם הוא אומר: "וַיְסַפֵּר משֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'" ובפשטות מדובר באירועי יציאת מצרים והמחסור במים ובמזון שקראנו עליו בסוף פרשת בשלח. למחרת יתרו רואה שכל העם בא אל משה. הסיבה לפי משה היא: "כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת-תּוֹרֹתָיו". אולם האירוע נמצא לפני קבלת התורה, ולפני פרשת משפטים הכוללת את רוב המצוות הממוניות (עליהם הולכים לבית דין) וכבר מתגלה קושי. אם משה היה שופט לפי מיטב הבנתו, היינו מבינים, אולם אז לא היתה שום אפשרות למנות שופטים אחרים. קושי זה (וקשיים נוספים שהזכרנו במאמרינו למעלה) גורם לפרשנים רבים להעביר את כל פרשת יתרו לאחר קבלת התורה. נעיין קצת יותר בפרשת יתרו. העצה הראשונה היא כזו (פרק י"ח י"ט-כ):

"עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹקים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹקים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים אֶל-הָאֱלֹקים: וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן".

יתרו מציע למשה לנקוט גישה יוזמת. לא לחכות שבאים שניים למשפט ואז ללמד אותם את התורה, אלא ללמד את התורה לכל העם, כדי שהידע יחלחל לכל העם מגיע חלקה השני של עצת יתרו:

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:  וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ"

הידע יתפזר בין הרבה אנשים (ברמות ידע שונות) וכך יוכלו למעשה כל שלושה מישראל לשבת כבית דין. בכל מקרה עצה זו אפשרית רק לאחר קבלת התורה. בסיום הפרשייה משה משלח את יתרו. גם שילוח זה זמנו לא ברור, אם היה לפני מתן תורה או אחריו.

אירועי מתן תורה בפרשת יתרו

האירועים בהמשך פרשת יתרו עוסקים בקבלת התורה (י"ט א-ב).

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר"

כפי שאמרנו בני ישראל נסעו מרפידים להר-סיני ולכאורה שוב נראה כי פרשת יתרו באה לאחר מכן (שכן המסע לא פורט בסיפור פגישת משה ויתרו אבל ברור שהוא כבר התרחש). תיאור הזמן בפסוק הוא מעורפל. הדרך הפשוטה להתייחס לזמן הוא בחודש השלישי, כלומר חודש סיוון ובמילים "ביום הזה" לראש חודש עצמו.
תהליך קבלת התורה כולל שורה ארוכה של דברים בין ה' לעם בתיווכו של משה. נפרק את הפרק לחלקיו:
בחלק הראשון משה עולה על ה' לשמוע את ההצעה הראשונית (פסוקים ג-ו)

"וּמשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹקים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן-הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

כאן יש תמצית של הרעיון. מוזכרת מחויבות לה'. ממלכת כהנים וגוי קודש אולם המצוות עוד לא מוזכרות כלל.  משה חוזר לבני ישראל ואומר להם את הדברים ובני ישראל עונים (ז-ח)

"וַיָּבֹא משֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה': וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם אֶל-ה'"

משה אמנם פונה לזקנים אבל התשובה היא של כל העם והיא "נעשה" (שימו לב, לא נעשה ונשמע שמופיע אחר כך). אמנם בינתיים אין הרבה מה לעשות כי מופיע רק הציווי "ושמרתם את בריתי" באופן כללי (ואולי אפשר להבין מזה את מצוות קורבן הפסח והשבת ושאר המצוות שכבר ניתנו).
נראה מלשון הפסוקים שמשה חוזר ועולה להר ושם הוא מקבל את הציווי הבא (פסוק ט):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם אֶל-ה'"

כאן כבר מדובר על מעמד בו כל העם רואה את הענן ואת דברי ה' למשה. מעמד זה בא לחזק את משה כנביא כאשר לנבואתו יהיו עדים רבים (לעומת המצב עד כה בו משה נעלם כדי לדבר עם ה'). אמנם מושג הענן אינו חדש. מיד ביציאת מצרים הופיע עמוד הענן וגם בפרשת המן הופיע ה' בענן, אולם החידוש הוא שכל העם ישמע את קול ה' מדבר למשה, כך שהחוויה תהיה בחוש הראייה והשמיעה גם יחד. סיום הפסוק (מופיע בהדגשה) מעורר קושי. היינו מצפים שיהיה כתוב שמשה הגיד את דברי ה' לעם. אין אנו מוצאים תשובה נוספת של העם ועל כורחינו עלינו להניח שמשה ירד, שמע תשובה כלשהי מהעם, וחזר לה' עם התשובה אותה אנו לא יודעים. המשך הכתובים מחזק טענה זו (פסוקים י-יד):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל-הָעָם עַל-הַר סִינָי: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר: וַיֵּרֶד משֶׁה מִן-הָהָר אֶל-הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת-הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם"

מופיע שוב ציווי למשה להגיד דברים לעם (וראינו שכל הציווים האלו נעשים בהר) ובסיומו משה יורד מן ההר ומתחילות ההכנות עצמן שאורכות שלשה ימים (שוב לא ידעו אם אלו ימים מלאים, או שבסוף היום כשמשה ירד מן ההר וההכנות התחילו, נחשב כבר ליום).

סוף-סוף מגיעים ליום השלישי של ההכנות וכנראה לא עברו שלושה ימים מלאים, אלא אולי יומיים וביום השלישי היה המעמד. כך שיטת רש"י שהיו שלוש עליות (א'-ג' בסיון)  ועוד שני ימים מלאים של הכנה (ד' וה' סיון). אך גם ביום זה קורים מספר אירועים. משה מוציא את כל העם אל ההר (פסוקים כ-כה):

"וַיֵּרֶד ה' עַל-הַר סִינַי אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב: וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם ה':  וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-ה' לֹא-יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת-הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ:  וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ-רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-ה' פֶּן-יִפְרָץ-בָּם:  וַיֵּרֶד משֶׁה אֶל-הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:"

חילופי הפעלים רד ועלה ברורים. משה עולה שוב להר רק כדי לקבל הוראה לרדת ולהזהיר את העם שלא יעלו אל ההר. משה מודיע לה' שהוא העביר את ההוראה אולם ה' מצווה אליו לרדת ולהזהיר את העם שוב ולעלות הוא ואהרון בלבד (בהערת אגב, שימו לב לביטוי והכהנים שאינו מתייחס בני אהרון, שכן הם טרם קודשו כלל לכהונה. רש"י והרבה פרשנים בעקבותיו מתייחסים לכהנים כאל הבכורים, אולם ייתכן שמדבור בזקני העם כפי שמופיע בפסוקים דומים בפרשת משפטים). הפסוק האחרון מראה שמשה אכן ירד אל העם והזהיר אותם אולם לא מופיע שהוא עלה שוב להר!

ההוכחה שמשה אכן נמצא למטה מופיעה לאחר עשרת הדברות (פסוקים טז-יח -שימו לב לחילופי הלשון בין שמות ה' [כפי שהופיע בפרק י"ט פסוקים י-יד] לשם אלוקות המופיע בפסוקים אלו. חילופי הלשון לאורך פרשות מתן תורה מחייבות מאמר ארוך ונפרד ואולי נזכה בעתיד לעמוד על כך בהרחבה):

"וַיֹּאמְרוּ אֶל-משֶׁה דַּבֶּר-אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקים פֶּן-נָמוּת:  וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹקים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:  וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹקים"

העם מדבר עם משה כלומר משה אכן נמצא למטה ורק לאחר דברי העם הוא עולה אל האלוקים. ייתכן שרצונו של ה' שכל העם ישמע התמלא וייתכן כי העם אינו מוכן לקבל ישירות מאת ה' ומבקש לקבל רק דרך משה (ואולי זו הייתה הכוונה לחזק את מעמדו של משה).

חזרה על האירועים בסוף פרשת משפטים

בסוף פרשת משפטים מופיעים שוב תיאורי אירועים (כ"ד א-ג) המעלים קשיים מרובים:

"וְאֶל-משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל-ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: וְנִגַּשׁ משֶׁה לְבַדּוֹ אֶל-ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ: וַיָּבֹא משֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה"

האם זה המשך? האם זו חזרה? אנו נהיים רק יותר מבולבלים בהמשך (ד-ח)

"וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים:
ו וַיִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"

מעתה נבין את פירוש של רש"י המקדים אירועים אלו למעמד קבלת התורה. אם בתחילת פרשת יתרו ה' אמר למשה שבני ישראל ישמרו את בריתו, הרי שבני ישראל לא רק שמסכימים אלא ממש מקיימים טקס שלם של כריתת הברית, טקס שהוא חלק נפרד והכרחי (אך לא מספיק) לקבלת התורה עצמה. לפירושים האחרים המעונינים לשמור על סדר האירועים חובה להגיד שמשה עלה וירד עוד כמה פעמים להר, שפרשת משפטים (הפרקים הראשונים) נאמרה ביום אחד בלבד לפני עלייתו של משה לארבעים יום, ושכל הארבעים יום על ההר עסקו בעניני המשכן. מאחר ובחלק מהאירועים המופיעים בפרק כ"ד ניתן לראות השלמות של האירועים בפרשת יתרו, יש מקום לשתי השיטות.
פסוקים ט-יא מתארים עלייה נוספת:

"וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:  וְאֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת-הָאֱלֹקים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ"

פסוקים אלו קשים מאד, מי ראה ומה ראה, אולם לי נראה להגיד שהם חלק מכריתת הברית ובו נכבדי עם ישראל זוכים לראות את השכינה, כלומר עם מי הם כורתים ברית, ולמרות המגבלות והקדושות שהיו על ההר, הותר להם לעלות להר לצורך זה.

רק פסוקי הסיום חוזרים לסדר הרגיל והם מתארים את עלייתו של משה השמיימה לארבעים יום ונביאם במלואם:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה-שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:  וַיָּקָם משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרֲתוֹ וַיַּעַל משֶׁה אֶל-הַר הָאֱלֹקים:  וְאֶל-הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ-לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר-נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי-בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם:  וַיַּעַל משֶׁה אֶל-הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-ה' עַל-הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל-הָהָר וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה"

חשוב לשים לב לתקופה של שבוע. ששה ימים בהם הענן מכסה את הר סיני ומשה עוד לא ניגש ורק ביום השביעי משה ניגש אל תוך הענן. מה קרה באותם שבעת ימים אין לנו דרך לדעת וכמו כן אין אנו יודעים אם מונים אותם בארבעים יום או לא (שיטות התאריכים השונות לחטא העגל ולקבלת הלוחות השניים שמכוונת את התאריך ליום כיפור כוללות ימים אלו בתוך ארבעים היום, אפילו שמפשט הכתוב נראה שהם לא כלולים).
לסיכום הצגנו את האירועים ופרשנום בדרך שהביא רש"י וגם ניסינו להעמידם כסדרם. ייתכן וקיים שילוב של שתי השיטות גם יחד והפרשיות מתארות לנו את אותם אירועים מנקודת מבט שונות (מנקודות מבטו של ה', של משה ושל העם) כך ששינוי זווית המבט נסתר מאיתנו.

מאמרים נוספים לפרשת יתרו

משה מקבל את הלוחות - מרק שגאל - 1960-1966 מוזיאון שגל, ניס צרפת

פרשת יתרו - זמנים מעורפלים בתורה

פתיחה

אחת הבעיות הגדולות בלימוד תנ"ך היא שהוא מסתיים באופן פורמלי בגיל צעיר ביותר כאשר עיקר תשומת הלב עוברת ללימודי גמרא. הדבר גורם לכך שעיקר ההכרות שלנו עם התורה היא על סמך הקריאה השבועית בפרשה תוך שאנו מסתמכים הרבה על מדרשים שלמדנו עוד מהגן ומהווים גירסה דינקותא. דבר זה מקבע לנו תמונת מצב מסוימת בראש המתבססת על היכרות ישנה עם המדרש שאינה קשורה לפשט הכתוב וגם מתבססת על רצף כרונולוגי שפשוט אינו נכון ואינו קיים בתורה.

בתור דוגמה ניקח את השאלה הבסיסית ביותר והיא איפה הונחה התיבה של משה. התשובה אינה ביאור כי אם על שפת היאור. בין המונחים יש הבדלים חשובים ומשמעותיים שאמורים לחבר אותנו מידית לפרשת מקץ ולחלומות פרעה והאם הוא עומד על היאור (כפי שחלם) או על שפת היאור (כפי שאמר ליוסף).

חוסר בתאריכים במקרא

מבחינה זו אנו נוטים לייחס לדברים מסוימים תאריכים שכלל אינם מופיעים במקרא ואפילו בדרש ורמז קשה לעמוד על מקורם וטיבם. רק בשבוע שעבר קראנו על קריעת ים סוף שהייתה ב..? לא מפורש בכתובים, וכבר השבוע אנחנו קוראים על מתן תורה שזמנו לא יודע ולא מפורש ושרש"י מגיע אליו בדרך לא פשוטה. גם לא ברור כלל מה היחס בין פרשות יתרו למשפטים והאם היא מהווה המשך או חזרה מסוימת והרחבה של פרטים נוספים שלא הובאו.

מתי יתרו בא?

דומה שהרצף הכרונולוגי (היחסי) של ספר בראשית מתערער לחלוטין בספר שמות. ברצוני לעסוק לא בפרשת מתן תורה אלא בפרשת הגעת יתרו למחנה ישראל . פרשה זו היא די מוזרה במקומה. לא ברור מתי יתרו בא בתחילת הפרשה ועוד פחות ברור מתי יתרו עזב. מאחר ונראה לפרש כי העם חונה מול הר האלוקים, מסתבר יותר להבין שיתרו בא לאחר מתן תורה (או שמינוי השופטים קרה לאחר מתן תורה), מה גם שמשה יכול לשפוט את בני ישראל לפי דיני התורה רק לאחר קבלתה (ובאופן מעשי רק לאחר קבלת הלוחות השניים! דבר המאחר את בא יתרו לתחילת תקופת הקמת המשכן).

 מתי יתרו עזב?

העזיבה לעומת זאת אפילו בעייתית יותר אם ניזכר בבקשת משה מחובב בן רעואל חותן משה להתלוות אליהם במסע לארץ ישראל בפרשת בהעלותך. ואכן רבו המחלוקות והדעות האם מדובר באותו איש (וגם אם בבנו זה לא ממש משנה), האם חזר לגייר את משפחתו וחזר עם משפחתו (לחלוטין לא לפי הפשט). לכאורה לפי הפשט יתרו היה עם מחנה בני ישראל לכל אורך תקופת הזמן החל מכמה ימים לפני מתן תורה ועד הנסיעה מהר סיני כשנה לאחר מכן (ואולי יש גם כפילות בין מינוי השופטים למינוי 70 הזקנים המתואר בספר במדבר).

הדגמה זו של הבעיות מחייבת אותנו להתייחסות שונה למקרא. כאנשים המאמינים בתורה מן השמים עלינו לחפש את הכוונות והמסר העולה מאחורי העירפול ולא לייחס אותו למקורות שונים או לטעויות. לכן במקום לנסות ולהתעמק בפרטי המקרה ננסה להבין חלק קטן מאד של התופעה ביחס לזמנים במקרא והיא תופעת עירפול 

הזמנים.

פירוט יתר ופירוט חסר של תאריכים

המקרא מפרט תאריכים שונים ומשונים שלא נראה לנו שיש בהם שום צורך, כדוגמת אירועי המבול המפורטים בצורה המדויקת ביותר האפשרית. לעומת זאת אירועים חשובים לא זוכים לציון זמן כלל (הזכרנו את קריעת ים סוף, מתן תורה ונציין גם את חנוכת המשכן חטא המרגלים ומותו של משה). מה יכולה להיות הסיבה לכך?

ציון תאריך מדויק הופך את אותו יום בשנה ליום המיוחד לאירוע והאירוע נהיה פחות מורגש ביתר ימי השנה. כאשר המקרא מתאר אירוע היסטורי חד פעמי אשר אין לו צורך בציון קבוע, אין מניעה לציין תאריך (מבול, הגעה למרה). לעומת זאת כאשר יש חשש שציון תאריך ייגרע מאפקט התמידיות של האירוע, התאריך לא מצוין או מעורפל בכוונה. 

החגים הם יוצאי דופן מסיבות מעשיות. מי מאיתנו לא היה רוצה להרגיש את הרגשת ההתעלות של יום הכיפורים במשך כל יום בשנה. להתפלל בדביקות ולא לעסוק בעניינים גשמיים כלל? הדבר אינו מעשי, איננו יכולים להתנהג כמלאכים במשך כל השנה ובלי תאריך מסוים לא נתנהג כמלאכים אף יום. ולכן יש יום אחד בשנה שבו אנו עושים כן ומרכזים את כל כוחותינו אליו בצורה הדרגתית מאלול דרך ראש השנה ועשרת ימי תשובה, כאשר גם הירידה היא הדרגתית דרך סוכות, הושענא רבה ושמיני עצרת. אותו הדבר לגבי מתן תורה שבה הערפול הוא כפול. אין תאריך לאירוע וגם אין תאריך לחג (שבמקור אינו חג מתן תורה כלל)! דבר זה אומר דרשני. חשיבותה של התורה היא כל כך גדולה שאין אפשרות לצמצם אותה ליום אחד. לכן גם החג עצמו נמצא ברמזים בלבד ולא לפי הפשט (הקרבת מנחה חדשה בלבד). ציון תאריך לאירוע או הפיכת החג בפשט לזכר מתן תורה (וניתן  לציין חגים לא בתאריך שבו קרו האירועים כדוגמת חג הסוכות) תגרע ממעמדה של התורה ותצמצם אותה לזמן קצר בשנה והדבר כמובן אינו רצוי. באותו אופן ניתן לראות את פרשת קריעת ים סוף. מסיבות די ברורות, התחבר האירוע ביחד עם שביעי של פסח, שוב למרות חוסר המקורות הברורים בדבר. צמצום זה של הנס כנראה הפריע לרבותינו שדאגו לשבץ את שירת הים באופן יומיומי בתפילה. באותו אופן לא שובצו עשרת הדברות באופן יומי בתורה, על מנת לא לצמצם את התורה כולה לעשר מצוות בלבד (ומתוכן שתי מצוות עשה בלבד).

בפרשיות המשכן יש לדון בצורה נפרדת וארוכה וחריג נוסף שרק אזכיר כאן הוא ציון  תאריך פטירתו של אהרון הכהן (יחידאי במקרא. אין שום תאריך אחר על פטירתו של אדם) שלמרות ציונו המפורש לא הפך למועד, בניגוד לתאריך פטירתם של אחרים בדורות האחרונים (למרבה המזל, התאריך הואו בראש חודש ולכן ממילא לא אומרים תחנון).

נחזור לפרשת יתרו, והפעם ננסה להבין בשביל מה באה, נסיים זאת ברעיון שמובא ברש"ר הירש. עצם העובדה שמשה נזקק לעצה כה ברורה למנות עוזרים ושופטים ודרגים שונים, מראה לנו עד כמה הוא היה רחוק מהפוליטיקה, עד כמה הוא לא היה "מושל" או "מלך" ועד כמה כל רצונו היה להעביר לעם את דבר ה'. והעם הוא כל אחד מישראל. מאהרון הכהן ויהושע ועד אחרון שואבי המים. לכולם התייחס משה בצורה זהה. לכולם היה עונה. לא היה שולח אף אחד למזכירה או לעוזר אלא מתמסר כולו לעם ישראל. אכן הכינוי עבד ה' מתאים והולם למשה רבנו שכל רצונו לשרת את בוראו ולוואי שנזכה להיות עבדים כמשה רבנו ע"ה.

מאמרים נוספים לפרשת יתרו

הר סיני - אל גרקו 1570-1572 המוזיאון ההיסטורי בכרתים, הירקליון

פרשת יתרו - סטטיסטקה בפרשה

פרשת יתרו היא הפרשה ה-17 בתורה וה-5 בחומש שמות. הפרשה נכתבת ב-138 שורות בספר תורה ויש בה 15 פרשיות (מיקום 17), מתוכן 5 פרשיות פתוחות ו -10 סתומות. בפרשה יש 75 פסוקים (מיקום 47),1105 מילים (מיקום 46) ו-4022 אותיות (מיקום 46). לפי ספר החינוך יש בפרשת יתרו 17 מצוות (מיקום 12), מתוכן 3 מצוות עשה (מיקום 22) ו-14 מצוות לא תעשה (מיקום 9). הערות לפרשת יתרו :

הדף הראשי של פרשת יתרו

לפרשה הקודמת - בשלח
לפרשה הבאה - משפטים

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה