אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות כי-תצא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כי-תצא. הצג את כל הרשומות

פרשת כי-תצא

פרשת השבוע, פרשת כי תצא היא הפרשה הששית בספר דברים וממשיכה את נאום המצוות הארוך של משה וכוללת עשרות רבות של מצוות ונושאים. תקציר הפרשה בהמשך.
חרישה בשור וחמור

מאמרים לפרשת כי תצא

איסור חרישה בשור וחמור ושעטנז - על הדומה ועל השונה בין שתי מצוות אלו המופיעות בפרשייה אחת בפרשת כי תצא.

ישראל והיחס לאומות העולם - המאמר סוקר את המצוות בין עם ישראל לעמי מצרים אדום עמון מואב ועמלק המופיעים בפרשתנו.

דבר תורה לפרשת כי תצא - דבר התורה עוסק בחטאם של בני מואב ועמון.

הפטרת פרשת כי תצא - הפרטת כי תצא בספר ישעיהו. המשך הפטרות הנחמה (בתוך הפטרת פרשת נח).

פרשת כי תצא לילדים - סיכום ותקציר קצר של המצוות בפרשה בתוספת דבר תורה מותאם במיוחד לילדים.

חידון לפרשת כי תצא - חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת כי תצא.

תפזורת לפרשת כי תצא

סטטיסטיקה לפרשת כי-תצא

תקציר פרשת כי-תצא  

פרשת כי תצא ממשיכה את חטיבת המצוות של ספר דברים ומביאה אותה לשיא כללי של כל התורה. בפרשת כי-תצא ישנן לא פחות משבעים וארבע מצוות שונות, רובן בפרשיות קצרות של כמה פסוקים ולעתים פסוק בודד בלבד.

ריבוי הנושאים בפרשה מציב אתגרים בפני הפרשנים המנסים להסביר את הסמיכות בין המצוות ואת הסדר של העניינים השונים, דבר שלא תמיד מצליח, או אפשרי רק בקבוצה קטנה של נושאים.

הפרשה פותחת בדיני אשת יפת תואר וממשיכה את דיני המלחמה מסוף פרשת שופטים. לאחר עניין זה מפורטים דיני איש אשר לו שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה ולאחר מכן דיני בן סורר ומורה. על כך אומר רש"י בהתייחסו לדיני אשת יפת תואר:
"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו". 
התורה מתירה לאדם לשאת אשת שנפלה בשבי במלחמה, אולם עליו לעשות זאת לא מתוך תאוות יצרו בשעת המלחמה אלא לאחר חודש שלם וכאשר הוא בטוח בכך לגמרי. באותה תקופה של חודש על האישה לכער את עצמה כדאי שגם אם היא אכן יפה, באותה תקופה לא תהיה יפה.

כמו כן אם הוא נושא אותה היא הופכת להיות אשה לכל דבר ולא במעמד של שפחה או פילגש. גם אם הוא לא רוצה בה כאשה הוא חייב לשחרר אותה ואין להתייחס אליה כשפחה ולמוכרה בכסף. ולמרות כל זאת התורה ממליצה לא לעשות כן, שכן הכנסת אשה שנייה לביתו, ושלרוב היא צעירה יותר מאשתו המקורית היא רק מתכון לצרות ולבעיות.

בפרשה מצוות רבות בדינים בין אדם לחברו, דיני נזיקין ודיני פלילים, דינים רבים בתחום היחסים בין איש לאשה, דינים בין ישראל לאומות העולם, דיני צדקה ומתנות לעניים וגם דינים בין אדם למקום, שהם לכאורה חסרי הסבר כגון מצוות שילוח הקן ומצוות כלאיים ושעטנז.

מצוות רבות באות שוב לצורך הצדק החברתי וסיוע לחלשים בחברה. לדוגמה, גם כאשר מישהו חייב לך חוב ומועד הפירעון עבר ואין לו איך לפרוע ואתה כבעל חוב רוצה לקחת נכסים בתור משכון, אל לך להיכנס לביתו ולקחת אלא תעמוד בחוץ והוא יביא לך. בצורה כזו הבושה תקטן. אם המשכון הוא חפץ של עני הנחוץ לו מאד, התורה מזכירה שמיכה כדוגמה, עליך להשיב לו את המשכון מדי לילה. ציווי זה נאמר גם בפרשת משפטים בספר שמות (פרק כ"ב כד) והתורה חוזרת עליו שוב.

סיום פרשת המצוות החברתיות מתייחס להגינות במסחר ובמשקולות והדגשה כי שמירה על חוקי הצדק הבסיסיים היא התנאי לאריכות ימים על האדמה.

הפרשה מסתיימת באזכור מעשהו של עמלק. מעשה זה מהווה אנטיתזה מוחלטת לכל חוקי הצדק שהוזכרו קודם. בני ישראל לא סיכנו את עמלק, עמלק נלחם בקצה האחורי של המחנה, בחלשים, וזאת בשעה שהעם היה צמא למים. מעשהו זה של עמלק המנוגד לכל חוקי המוסר הפשוטים אינו מאפשר לו מקום בעולמו של הקב"ה ובני ישראל מצטווים ציווי עתידי על מחיית עמלק, ציווי המתקיים חלקית בימי שאול. בימינו המצווה היא מצוות זכירה ומתקיימת בכך שאנו קוראים את הפרשה מדי שנה בשבת הסמוכה לפורים, הנקראת על כך שבת זכור.

חרישה בשור וחמור
חרישה בשור וחמור - איסור מפורש מהתורה בפרשת כי תצא. צילום משנת 1898 באזור ירושלים


דבר תורה לפרשת כי תצא

דבר התורה עוסק בחטאם של בני מואב ועמון.

אחד האיסורים בפרשת כי תצא הוא להתחתן עם מואבי או עמוני: "לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד-עוֹלָם". התורה מפרטת גם את הסיבה לאיסור: "עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ"

החטא של המואבים והעמונים היה שהם לא נתנו לעם ישראל  לחם ומים. השאלה שלי היום היא: למה אי ניתנת לחם ומים היא חטא חמור כל כך?

אם לא היה לעם ישראל מה לאכול אז באמת גם עמון וגם מואב אכזריים ולא ראויים להיות חלק מעם ישראל, אבל לעם ישראל כן היה מה לאכול, היה להם מן מהשמיים ובאר תמידית שהולכת איתם לכל מקום. מדוע אם כן נטפלת התורה לעמון ומואב? ואוסרת עליהם הצטרפות לעם היהודי לעולמי עולמים?

אפשר להגיד שאי נתינת לחם ומים, מראה על קמצנות ועל רוע לב, וה' לא רוצה שיהיה בעם ישראל אנשים עם כאלה תכונות, ולכן הוא לא  מאפשר להם להיות חלק מתוך עם ישראל לעולמים.

הרמב"ן עונה: שמכיוון שמואב ועמון הם הצאצאים של לוט, ועם ישראל הוא הצאצא של אברהם, היינו מצפים שבגלל שאברהם הציל את לוט במלחמה של חמשת המלכים מול ארבעת המלכים. עכשיו בני לוט יחזירו טובה לבני אברהם ויתנו להם לחם ומים. ובגלל שהם לא עשו זאת, אלא היו כפויי טובה לעם ישראל, זה היה החטא שלהם ובגלל זה הם לא יהיו חלק מעם ישראל.

יותר מזה הם אפילו לא היו צריכים לעשות טובה! משה מציע לשלם על כל המזון והמים, אפילו שיש לישראל מזון ומים שלהם! ולכן לא רק שעמון ומואב לא היו מפסידים כלום, זה שהם לא הסכימו מראה שהם היו כל כך רשעים שאפילו להרוויח לא רצו, העיקר להזיק לישראל שיצטרכו לעשות סיבוב ארוך יותר במדבר.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה: איזה כלי שמופיע בפרשת שופטים אסור להכניס למקדש?

והתשובה היא גרזן, הגרזן מופיע פעמיים בפרשת שופטים. נביא אחת מהפעמים "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת-רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן-הָעֵץ...". בספר מלכים מופיע האיסור להכניס גרזן למקדש: "וְהַגַּרְזֶן כָּל-כְּלִי בַרְזֶל לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ".

והחידה השבועית השבוע היא: מה בפרשה מותר לדרוך עליו, אך אסור לשים במכנסיים?

אם אתם יודעים את התשובה לחידה אני מבקש שתרשמו אותה בתגובות.
אל תשכחו להירשם לערוץ נתראה בשבוע הבא ושבת שלום.
לדף הראשי של פרשת כי תצא


הפטרת פרשת נח ראה וכי תצא

בוודאי שמתם לב לכותרת החריגה של המאמר שכן אותה הפטרה משמשת בשלוש שבתות בשנה ומשתי זוויות התבוננות שונות.
ההפטרה היא בספר ישעיהו פרק נ"ד ועד פרק נ"ה ה. בפרשת נח קוראים את כל ההפטרה. בפרשת ראה קוראים את חציה השני מפרק נ"ד פסוק יא ואילו בפרשת כי תצא קוראים את חציה הראשון המתחיל במילים "רוני עקרה" ועד פסוק י'. במאמר מוסגר נעיר שהמשך פרק נ"ה משמש כהפטרה לתעניות ציבור (צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז ותשעה באב) בתפילת מנחה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


בפרשת נח, ההפטרה מקושרת לפרשת השבוע, ההקשר המידי הוא בפסוק ט' בו מוזכר המבול אולם בפרשות ראה וכי-תצא, ההקשר הוא שההפטרה היא אחת משבע הפטרות הנחמה הנקראות לאחר תשעה באב, וגם לפי הקשר זה התוכן די ברור. בעיוננו ננסה להחליף את נקודת המבט בכל פעם. דיון מפורט על מהות כל הפטרות הנחמה יופיע בפרשת ואתחנן בע"ה.

א רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה, כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'.  ב הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ--אַל-תַּחְשֹׂכִי; הַאֲרִיכִי, מֵיתָרַיִךְ, וִיתֵדֹתַיִךְ, חַזֵּקִי.  ג כִּי-יָמִין וּשְׂמֹאול, תִּפְרֹצִי; וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ.

ההפטרה מתחילה בציווי על האישה העקרה לשמוח לצהול ולפצוח ברינה. מי שמכיר זוגות שבמשך שנים מתקשים להביא ילדים לעולם יודע כי למרות שכלפי חוץ הם מנסים להתנהג כרגיל, משהו חסר שם. לעתים אפילו נגרמת מבוכה כאשר לך יש ילדים ואילו לחבריך או חברותיך אין ילדים במשך שנים ארוכות. כיצד אפשר לשמוח במצב כזה?
זהו מצב עם ישראל לאחר החורבן, כאשר נראה שהכול אבוד. בית המקדש חרב, העם בגלות, והקשר עם אלוקים נותק. עם ישראל הוא עם שוממה. אולם פסוק ב' הוא פסוק מנחם. הרי איש לא נשאר אבל בכל זאת יש ציווי להרחיב את האוהל, לחזק אותו, להוסיף חדר לבית. ובפסוק ג' מגיעה ההבטחה הגדולה ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גויים יירש. לפני שני פסוקים התבשרנו על עם ישראל כדומה לאשה עקרה אבל הנה יש הבטחה ברורה של זרע רב.

בהקשר של פרשת נח, ניתן להביט על פסוקים אלו כמייצגים את נח בצאתו מהמבול ורואה עולם חרב. נשארו שמונה אנשים בלבד, ונח כבר די זקן. מה יהיה בעולם השומם? האם יש טעם לבנות בתים וערים? בשביל מי? לא נשאר איש. אותה הבטחה לעם ישראל היא הבטחה לאנושות כולה.

ד אַל-תִּירְאִי כִּי-לֹא תֵבוֹשִׁי, וְאַל-תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי:  כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי, וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי-עוֹד.   ה כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, ה'  צְבָאוֹת שְׁמוֹ; וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, אֱלֹקי כָל-הָאָרֶץ יִקָּרֵא.  ו כִּי-כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ, קְרָאָךְ ה'; וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס, אָמַר אֱלֹקיִךְ.  ז בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ; וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ.  ח בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיךְ--אָמַר גֹּאֲלֵךְ, ה'.

שוב, פסוקים אלו ברורים הרבה יותר בהקשר של הפטרות נחמה לאחר החורבן. עם ישראל מתואר כאלמנה (בדימויים אחרים הוא מתואר כגרושה). דימוי האלמנה קשה מעט שכן לא ייתכן שהקב"ה מת, אולם דווקא בגלל זה הנחמה גדולה יותר. לאישה גרושה תמיד יש אפשרות לחזור לבעלה הראשון (במידה ולא נשא אישה אחרת) אבל לאישה אלמנה אין תקווה לחזור לאישה הראשון. ולמרות שכך עם ישראל מרגיש לאחר החורבן, הדבר אינו נכון והקב"ה מבטיח שהקשר - המשול לקשר נישואין - יתחדש. הנבואה אפילו מקטינה את חטאי עם ישראל לכדי רגע קטון- שצף קצף והסתרת פנים רגעית, שאינה מעידה על הכלל.


{ס} ט כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ--כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ, וּמִגְּעָר-בָּךְ.  י כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה--וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, ה'.

פסוק ט' עושה עבורנו את ההשוואה במפורש. החורבן נמשל למבול. אולם הברית בין ה' לעם ישראל, כמוה כברית בין ה' לאנושות (המבוטאת בקשת) .

עד כאן הפטרת פרשת כי תצא. הפטרת פרשת ראה (המוקדמת לפרשת כי תצא בשבועיים) מתחילה מכאן.

{ס} יא עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה; הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ, אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ, בַּסַּפִּירִים.
כל מה שנאמר עד כאן (בין אם בנבואה זו ובין אם בהפטרת הנחמה הקודמת של פרשת עקב) לא מספיק, ועם ישראל עדיין לא מנוחם דיו.

יב וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל-גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי-חֵפֶץ.  יג וְכָל-בָּנַיִךְ, לִמּוּדֵי ה'; וְרַב, שְׁלוֹם בָּנָיִךְ.

מיד לאחר תיאור עם ישראל כענייה סוערה, ממשיל הנביא דימוי של ריבוי תכשיטים יקרים המהווה רימום עם ישראל מהתחתיות והלבשתו בתכשיטי פאר. פסוק י"ג מחזק שוב את ההבטחות הנוגעות לזרע ולצאצאים.

יד בִּצְדָקָה, תִּכּוֹנָנִי; רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק, כִּי-לֹא תִירָאִי, וּמִמְּחִתָּה, כִּי לֹא-תִקְרַב אֵלָיִךְ.

והנה קשר לנוסף לפרשת נח. אם המבול בא כעונש על חטא החמס (גזל) הרי שהתיקון הוא הצדקה וההתרחקות מהעושק.

טו הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס, מֵאוֹתִי--מִי-גָר אִתָּךְ, עָלַיִךְ יִפּוֹל.  טז הן (הִנֵּה) אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ--נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל.  יז כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל-לָשׁוֹן תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי; זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם, מֵאִתִּי--נְאֻם-ה'.

פסוקים אלו מעט קשים להבנה אולם מהתוכן הכללי נראה שמדובר על מלחמה כלשהי (אולי מלחמה נוספת על ירושלים). משקל הנבואה הוא שירי והכוונה היא שאותם עמים הצרים על ירושלים ועל עם ישראל בטוחים בכלי נשקם, אולם עליהם לפחד מהקב"ה ומי שגר (מפחיד) את עם ישראל/ירושלים (אותך) יפול בקרב. הסיבה היא שהצלחת הגויים במלחמתם בישראל אינה בגלל כלי הנשק שלהם (שגם הם נבראו בידי ה'), אלא בגלל חטאי עם ישראל, אולם כאשר עם ישראל הוא בנחלת עבדי ה', אותם כלי משחית לא יצליחו במשימתם.

{ס} א הוֹי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, וַאֲשֶׁר אֵין-לוֹ כָּסֶף; לְכוּ שִׁבְרוּ, וֶאֱכֹלוּ, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא-כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר, יַיִן וְחָלָב.  ב לָמָּה תִשְׁקְלוּ-כֶסֶף בְּלוֹא-לֶחֶם, וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה; שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ-טוֹב, וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם.  ג הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם; וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם, חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים.  ד הֵן עֵד לְאוּמִּים, נְתַתִּיו; נָגִיד וּמְצַוֵּה, לְאֻמִּים.  ה הֵן גּוֹי לֹא-תֵדַע תִּקְרָא, וְגוֹי לֹא-יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ--לְמַעַן ה' אֱלֹקיךָ, וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ.  {ס}

חלק זה של ההפטרה הוא בפרק נ"ה ועוסק בראשיתו בתורה. התורה נמשלה למים ומי שצמא צריך ללמוד תורה. יותר מכך, התורה ניתנת בחינם לכל מי שמבקש אותה והיא גם משביעה את האדם במזון רוחני ומדשנת אותו. כמובן שהחזרה לתורה תוביל לחידוש הברית בין עם ישראל - עבדי דוד הנאמנים, ובין ה'.
בהפטרת בראשית הפסוק האחרון הוא: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם-ה'..." ויש כאן דמיון לפסוק ד' והרעיון הוא שעם ישראל מהווה עדות בעולם לקיומו של הקב"ה (רעיון דומה מופיע בהפטרות נוספות כדוגמת הפטרת שמות),



לדף הראשי לפרשת נח

תפזורת לפרשת כי תצא

בתפזורת הבאה הוטמנו מילים ומושגים הלקוחים מפרשת כי תצא. ניתן לחפש ישירות בתפזורת או לענות על השאלות או להשתמש ברשימת המילים המופיעה במהופך
בהצלחה!

לדף הראשי לפרשת כי תצא
חידות לפרשת כי תצא


תפזורת לפרשת כי תצא
תפזורת לפרשת כי תצא

פרשת כי תצא לילדים

תקציר המצוות בפרשת כי תצא 

(מצוות שאינן מתאימות ילדים, הושמטו בכוונה)

בכור יורש כפליים (כא, טו-יז)

  • בן בכור יורש כפליים מכל אח אחר, גם אם הינו בן לאם שהאב שונא.

בן 'סורר ומורה' (כא, יח-כא)

  • בן סורר ומורה הוא זה שאינו שומע בקול אביו ואמו, והתנהגותו מגיעה, על-פי פרשנות חז"ל, למימדים לא אנושיים, ובאופן שאינו מצוי.
  • על ההורים להביא את הבן לבית הדין ועל-פי פסק הדיינים הבן יומת בסקילה.

השבת אבידה ועזרה בדרך (כב, א-ד)

  • הנתקל בבעל חיים או בכל חפץ הנראה כזנוח בשל אבידת בעלים, חייב לפעול להשבתו לבעליו. התורה מדגישה את האיסור להתעלם מן האבידה. אם הבעלים לא נמצאים, יש לשמור את האבידה.
  • הרואה את חמור חברו או את שורו קורסים תחת מסעם, עליו לסייע בהקמה, בפריקה ובטעינה, לפי הצורך. גם כאן אין להתעלם ולהמשיך כמי שאינו מבחין.

שילוח הקן (כב, ו-ז)

  • אין לקחת אפרוחים או ביצים מהקן, בעוד אמם נמצאת עמם. יש לשלח את האם ורק אחר-כך ליטול את האפרוחים או הביצים. הנוהג כך יתברך בכל טוב ובאריכות ימים.

מעקה לגג (כב, ח)

  •  הבונה בית חייב לעשות מעקה לגג, ולהיזהר מכל דבר העלול להביא לנזקי נפשות.

כלאים, שעטנז וציצית (כב, ט-)

  • בעניינים שונים מצווה על הפרדה בין מינים:
  • אסור לזרוע יחד תבואה וחרצני ענבים. תערובת זו נקראת כלאיים.
  • אסור לחרוש במחרשה הרתומה לבעלי חיים משני מינים, כגון שור וחמור.
  • אין ללבוש בגד הארוג מצמר ופשתים. תערובת זו נקראת שעטנז.
  • התורה שבה ומצווה על מצוות הציצית. פתילי הצמר שיש לכרוך בבגד של ארבע כנפות. הסמיכות למצוות השעטנז מלמדת  כי לצורך קיום מצוות ציצית מותר לכרוך פתילי צמר בבגד של פשתן.

אין להסגיר עבד גוי (כג, טז-יז)

  • עבד גוי, שנמלט מאדוניו ומעוניין להינצל ולהיות בקרב ישראל, אין להסגירו. יש לדאוג לקיומו ולרווחתו.

איסור ריבית (כג, כ-כא)

  • אין להלוות בריבית. האיסור חל על הלווה וגם על המלווה. התורה מבטיחה כי השומר על דין זה יזכה לברכת ה'. מותר להלוות בריבית לגוי.

שמירת הנדר (כג, כב-כד)

  • הנודר לה', מתחייב להביא קורבן או תרומה להקדש, חייב למלא נדרו עד חלוף שלושה רגלים.

פועל אוכל במקום עבודתו (כג, כה-כו)

  •  העובד בכרם רעהו או בכל עסק ומפעל, רשאי לאכול כדי שובעו מגידולי הכרם או התוצרת במקום. אולם התורה אוסרת לקיחת תוצרת אל מחוץ לעסק. התורה גם אוסרת על הפועל העובד בקציר, ליטול לעצמו בדרך של הנפת חרמש. עליו ליטול רק בדרך של קטיפה ידנית.

הנהגות חברתיות וממוניות (כד, ו - כה, ד)

  • אסור לדבר לשון הרע. התורה מזכירה בהקשר זה את מרים הנביאה שדיברה באחיה משה ולקתה בצרעת. התורה גם אוסרת על חיתוך הצרעת מהגוף. הטיפול בנגע הצרעת הוא במישור הרוחני ועל-פי ציווי הכהן.
  • הממשכן נכס מחברו בגין חוב, לא יכנס אל תוך ביתו, אלא יעמוד בחוץ וידרוש ממנו המצאת המשכון.
  • אם עוניו של בעל-החוב מאפשר רק מישכון של צורכי הבית, כגון שמיכה בה הוא מתכסה בלילה, יש להחזיר את השמיכה הממושכנת עם בוא הערב.
  • אסור להלין שכר, במיוחד כאשר מדובר בעובד עני.
  • כאשר נשכח עומר, כמות שאינה גדולה במיוחד, בשעת הקציר בשדה, אין לשוב ולקחתו. התבואה תישאר עבור העניים, ההולכים ואוספים את השכחה אחר הקוצרים.
  • גם בכרם, כמו בשדה, יש להשאיר 'פאה', חלק עליון בעץ הגפן שאותו לו בוצרים ומשאירים אותו לעניים. התורה מונה סוגים נוספים של שאריות שיש להשאיר בשדה בפרדס ובכרם לטובת העניים.
  •  בשעת הדיש, אין לחסום את פי השור. יש לאפשר לו לאכול מן התבואה.

יושר במסחר (כה, יג-טז)

  • אין לרמות תוך שימוש במשקלות שאינם אחידים ובכלי מידה מזויפים. חובה לקיים מסחר ביושר.

מחיית עמלק (כה, יז-יט)

  • התורה שבה ומזכירה את חטאו של העם העמלקי שנטפל לישראל בדרך בצאתם ממצריים. התורה מצווה לזכור זאת, ובעת הכושר להכרית את זכרו של עמלק.

דבר תורה קצר לפרשת כי תשא - מעקה לגג

אחת המצוות המפורטות בפרשת השבוע היא מצוות בניית מעקה על הגג: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך". הסיבה היא מניעת סכנה שאדם יעלה על הגג וייפול ממנו.
נוסף על משמעותה הפשוטה של המצווה, יש בה גם הוראת-דרך בחיי האדם. יש שלבים בחיים שאדם 'בונה בית חדש'. כלומר, הוא פונה לכיוון חדש בחיים. למשל, כשהוא נושא אישה ומקים משפחה, או אפילו כשעולים כיתה.
מייעצת התורה: "ועשית מעקה לגגך". אל תסתפק ב'מעקה', במערכת הגדרים והערכים שהיו לך עד עתה. אתה עובר עכשיו ל'בית חדש' ועומד לפני אתגרים חדשים. עליך לעשות 'מעקה' חדש – להציב לעצמך גדרים חדשים, כדי שלא תגיע, חלילה, למצב ש'ייפול הנופל'.
כוחו של המעקה הוא בהיותו חזק מן האדם עצמו. לוּ היינו סומכים על האדם עצמו, לא היינו זקוקים למעקה. הצורך במעקה בא דווקא מחשש שהזהירות העצמית לא תספיק, ולכן יש צורך להגן על האדם באמצעות מעקה, שיוכל לבלום אותו מליפול.
ה'מעקה' הרוחני הוא החלטות תקיפות וחזקות שלא יתערערו לעולם. אלה יסייעו לאדם לעמוד באתגרים החדשים ולהבטיח שהבית החדש יהיה יציב ואיתן.

לדף הראשי של פרשת כי תצא

שעטנז שור וחמור

פרשת כי תצא עשירה במצוות. רוב המצוות מופיעות בפסוק בודד כאשר כל כמה פסוקים מהווים פרשייה בפני עצמה. מאמרנו יתרכז בפרשייה אחת בה מופיעות שתי מצוות דומות אבל בעלות פרטים שונים לגמרי. נעיין בפסוקים (פרק י-יא):
"לֹא-תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר יַחְדָּו: לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו"
זכרו, שני פסוקים אלו תחומים כפרשייה סגורה ולכן מהווים יחידה בפני עצמה. הקשר בין המצוות ברור והוא שמחברים שני דברים שאינם מחוברים בדרך הטבע. בראשון מחברים שור וחמור ובשני צמר ופשתים. אבל בפרטי המצוות הבדלים רבים .
מצוות שעטנז היא מצווה מצומצמת והיא אסורה רק בצמר ובפישתים. שאר החומרים, כולל חומרים מהצומח כמו כותנה, ובודאי חומרים פלסטיים מותרים. גם האיסור על צמר ופשתים הוא רק בשני אופנים: לבישה כבגד או העלאה על הגוף (שמיכה לחימום). אם מתחשק לכם לרקום גובלן או שטיח מצמר ומפשתים אין שום בעיה והדבר מותר. באופן מפתיע יש מקומות שבהם דווקא שעטנז מותר ויש מקומות שבהם הוא אף חובה! בבגדי הכהן הגדול השעטנז הוא חובה. החוט המיוחד ממנו עושים את הבגדים הוא דווקא שעטנז. במצוות ציצית מותר לעשות את הפתילים מצמר ולקושרים בפשתן (הפתיל בצבע המיוחד תכלת הינו צמר הצבוע בצבע). בכל אופן מצאנו שמצוות השעטנז היא מצומצמת ומוגבלת באופיה.
האיסור השני המופיע בפסוק הוא מצוות "לא תחרש בשור ובחמור יחדיו" ונראה דומה מאד למצוות שעטנז. מיני החיות מפורטים, כדגומת סוגי הבדים, הפעולה האסורה מפורטת, לבישה לעומת חרישה, ולכאורה הסמיכות והסגירות של המצוות בפרשייה אחת מלמדת אותנו כי גם מצווה זו מצומצמת מאד אולם לא כך הדבר.
איסור שור וחמור הוא איסור נרחב ומה שמופיע בכתוב הוא לא צמצום אלא דוגמה בלבד שהייתה נוהגת באותם ימים (ולמעשה עד ימינו). האיסור הוא לבצע כל פעולה: חרישה, משיכת קרון או עגלה ועל ידי כל שני בעלי חיים שונים (סוס, פרד, גמל, פיל! וכו').
את ההבדלים בין המצוות אנו יודעים מתוך התורה שבעל פה: המשנה והתלמוד המרחיבים בנושאים אלו. התורה שבכתב היא רק חלק אחד מהתורה ובלעדי התורה שבעל פה, המרחיבה ומבארת (ולעיתים גם סותרת פירוש מילולי של הכתוב בתורה), היא זו שלמעשה משלימה לנו פערים שאחרת לא היינו יודעים איך לקיימם (מצוות סוכה, מהם ארבעת המינים, אלו פרשיות צריכות להיות כתובות בתפילין וכו').
ייתכן וחיבור המצוות ביחד לפרשייה אחת דווקא בא לחזק נקודה זו. למרות שעל פניו שתי המצוות נראות דומות , יש לדעת כי הן שונות ביותר ואת השוני ביניהן ניתן להבין רק מהתורה שבעל פה.
חרישה בשור וחמור צילום מסוף המאה ה-19
מצוות אלו של שעטנז הן מהמצוות שטעמן אינו ברור, אולם הן שייכות למצוות רבות העושות הפרדה בין דברים. איסור בשר בחלב, איסור זריעת כלאיים, איסור הרבעה וכו'. במפרשים כמה גישות לטעמי מצוות אלו. הרש"ר הירש רואה בחוקים אלו איסור על האדם לשנות יותר מדי בעולמו של הקב"ה. באיסורי הרכבה והרבעה הדבר ברור, שכן האדם יוצר מינים חדשים שלא היו קיימים קודם והאיסורים האחרים שהם רחוקים יותר נועדו לתזכורת מעשית למצוות אלו. לרב קוק פירוש אחר המתייחס לחזון הצמחונות שלו. כמו במקרה של איסור בשר וחלב, בהם שניהם מותרים, אולם החלב מותר מלכתחילה ואילו הבשר הכרוך בהריגת הבהמה הותר לאדם לאחר המבול בדיעבד. איסור בישולם ואכילתם יחד נועד להזכיר לאדם מה מותר לגמרי ומה מותר אבל פחות רצוי. בשעטנז העניין דומה. שימוש בצומח מותר לחלוטין. שימוש בחי מותר גם אך בדרגה אחרת. חיבור בין החומרים יגרום לנו לחשוב ששניהם מותרים לגמרי ולכן הדבר אסור.
בטעמי איסור חרישה בשור ובחמור נמנה גם איסור צער בעלי חיים כסיבה, כאשר בעל החיים החזק יותר מושך מהר יותר. איסורים נוספים של צער בעלי חיים מופיעים בפרשה כדוגמת "לא תחסום שור בדישו" ויש אומרים שגם שילוח הקן, אולם בסופו של דבר חשוב לזכור שאין לנו לחפש בהכרח את הטעמים וחלק מן המצוות הן גזרות הכתוב שטעמיהם אינם ידועים לנו. ידועה המימרה :"האומר עד קן ציפור יגיעו רחמיך, משתיקים אותו", אנו לא יודעים את הסיבות ואין לחשוב שהסיבה היא בהכרח צער בעלי חיים, וייתכנו גם סיבות אחרות. עדיין מותר, וראינו שחכמים גדולים אף מציעים טעמים למצוות  אך יש לעשות זאת תמיד בערבון מוגבל, בצורת הצעה לטעמי המצוות וכאשר מקיימים מצוות יש לעשות אותן לא מתוך כוונת טעם המצווה (למרות שגם היא רצויה), אלא בעיקר מתוך כוונת עשיית המצווה כי זו מצווה.

מאמרים נוספים לפרשת כי תצא

חידון לפרשת כי תצא

החידון לפרשת כי תצא מכיל דף ציורים עם חידות מילוליות וחידות ציורים הקשורות לנושאים שונים בפרשת כי תצא. החידות ברמות קושי שונות ומתאימות למבוגרים ולילדים. מומלץ להדפיס את הדף בכמה עותקים ולפתור ביחד סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה בבית או בבית הכנסת. למתקשים, ניתן להיעזר בדף התשובות  אולם מומלץ לנסות היטב לבד.

חידות לפרשת כי תצא
חידות לפרשת כי תצא

חידות נוספות באדיבות עזרא מרום

1.  ו"ראית בשביה אשת יפת-תואר". ציין 2  נשים בתנ"ך שזכו לכינוי יפת תואר.
2.  א. איזה חלק מקבל הבכור בירושה?
     ב.  מה הרמז לכך?
3.  כיצד נקרא בפרשתנו אדם שמגזים בפעולות הבאות:
      א. אכילה         ב. שתיה.
4.  מדוע אסור להלין את נבלת התלוי על העץ? (רש"י).
5.  מאיזה פסוק למדים שאסור לבן זכר לעשות קוקו ועגילים?
6.  כיצד נקראת תערובת של:
      א. צמחים          ב. בגדים.
7.  איך מכונים חוטי הציצית?
8.  על מי נאמרו בפרשתינו הביטויים הבאים:
      א. "גם דור עשירי לא יבוא להם."
      ב.  "דור שלישי יבוא להם."
9.  מהו "ספר-כריתות"?
10. "זכור את אשר עשה ה' א' למרים".  איזה איסור נלמד מציווי זה?
11.  הסבר את הביטויים הבאים:
        א. נושה         ב. עבוט.
12.  בקשר לאיזה איסור נאמר: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים." ?
13.  כיצד נקראות בפרשתנו שאריות של:
        א. מסיק זיתים           ב. בציר ענבים.
14. איך מכונה יבם שמסרב לשאת את אשת אחיו המת?
15.  ציין 2 מצוות בפרשתנו ששכרן אריכות ימים.


חידון אותיות א' ב' לפרשת כי תצא
א   מי אומר "את ביתי נתתי לאיש.."?
ב   ראשית אונו.
ג   מותר לעשות מכלאים. (רש"י)
ד   כמה כנפות יש לבגד שחייב בציצית?
ה   טעינת חמור נופל. (רש"י)
ו    האות שפותחת את רוב הפסוקים בתחילת הפרשה
ז    אוכל הרבה הרבה בשר. (רש"י)
ח   מה יהיה במי שלא מקיים נדריו?
ט   עיבוד לשונות צמר עבים לדקים. (רש"י)
י    איך אסור ששור וחמור יחרשו?
כ   בתמורתו השה נפסל? (רש"י)
ל   פעולה האסורה במצוות השבת אבידה. ל_ _ _ _ _
מ   גדר סביב לגג. (רש"י)
נ   ריבית.(רש"י)
ס   סר מן הדרך? (רש"י)
ע  'עבדות' בלשון פרסית. (רש"י)
פ   מהיכן שכרו עמון ומואב את בלעם בן בעור?
צ   חיה משתלחת.
ק   לשון הקל וזלזול. (רש"י)
ר   'למלחמה' על איזה סוג מלחמה מדובר? (רש"י)
ש   חלק טווי וארוג ביחד
ת   הפועל הראשון בפרשה



בהצלחה

פרשת כי-תצא - היחס לאומות העולם

פרשת כי תצא גדושה במצוות. בין המצוות נמצאות שתי חטיבות של דינים ומצוות הנוהגים בין ישראל לאומות עולם. נעמוד על פרטי הדינים ועל ההבדלים הנובעים מהם.

חטיבה ראשונה מופיעה בפרק כ"ג ועוסקת בארבעה עמים
פסוקים ד' – ז': עמוני ומואבי.
פסוקים ח'-ט': אדומי ומצרי.

חטיבה שניה מופיעה בסוף הפרשה ועוסקת בעמלק.
כ"ה י"ז – י"ט: עמלק.

לא נתייחס לעמים האחרים שפגשנו בדרך ממצרים: מדין, סיחון עוג ועמי כנען.

נפרט את הציוויים השונים בטבלה הבאה:
העם הציווי הסיבה מקור המעשה ענין
עמון ומואב שלא יבוא עמוני ומאובי בקהל ה' 1. לחם ומים
2. שכירת בלעם לקלל (לא מוזכר בעל פעור כלל)
לחם ומים – לא מופיע כלל!
פרשת בלק.
דברים ב' ט-ט"ז
דברים ב' יז"-
יהושע כ"ד ט'
ביאה

לא לדרוש שלומם של עמון ומואב כנ"ל
מלחמה
אדומי לא להרחיק אדומי דור שלישי מלבוא בקהל אחיך במדבר כ' י"ד-כ"א
דברים ב' ב'-ח'
ביאה
מצרי לא להרחיק מצרי דור שלישי מלבוא בקהל גר היית בארצו ספר שמות ביאה
עמלק לזכור מה שעשה לנו עמלק ויזנב בך כל הנחשלים אחריך פרשת בשלח מלחמה

למחות זרעו של עמלק

מלחמה

לא לשכוח מה שעשה לנו עמלק

מלחמה


בסה"כ שבע מצוות: חמש מצוות לא תעשה ושתי מצוות עשה.

הלכות מלחמה ברמב"ם
י  [ו] עמון ומואב--אין שולחין להם לשלום, שנאמר "לא תדרוש שלומם, וטובתם" (דברים כג,ז).  אמרו חכמים, לפי שנאמר "וקראת אליה, לשלום" (דברים כ,י), יכול עמון ומואב כן--תלמוד לומר "לא תדרוש שלומם".  לפי שנאמר "עימך יישב בקרבך . . . בטוב לו" (דברים כג,יז), יכול עמון ומואב כן--תלמוד לומר "וטובתם".  ואף על פי שאין שואלים בשלומם, אם השלימו מעצמם תחילה, מקבלין אותן.


ה  וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק, שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה,יט); ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו--שנאמר "זכור, את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה,יז).  מפי השמועה למדו, "זכור" בפה; "לא, תשכח" (דברים כה,יט) בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.
הלכות איסורי ביאה ברמב"ם:
יד  [יח] וכיצד דינן:  עמון ומואב--איסורן איסור עולם, זכרים ולא נקבות:  שנאמר "לא יבוא עמוני ומואבי . . ." (דברים כג,ד).  והלכה למשה מסיניי, שהעמוני הזכר והמואבי הזכר--הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל, אפילו בן בן בנו עד סוף העולם; אבל עמונית ומואבית, מותרת מיד כשאר האומות.
טו  [יט] מצרי ואדומי, אחד זכרים ואחד נקבות--דור ראשון ודור שני, אסורין לבוא בישראל; ודור שלישי מותר, שנאמר "בנים אשר ייוולדו להם, דור שלישי" (דברים כג,ט).  [כ] מצרית מעוברת שנתגיירה, בנה שני; מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, או מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה--הוולד שני:  שנאמר "בנים אשר ייוולדו להם", הכתוב תלאו בלידה.

השאלה הראשונה שנדון בה היא ענין אי נתינת לחם ומים לבני ישראל. הענין תמוה. בפרש חוקת מצינו רק פנייה למלך אדום ולאחריה את המלחמה בסיחון ולא מופיע כלל שבני ישראל עברו בתוך נחלת מואב אלא רק לידה. בפרשת דברים (פרק ב') מופיע רק הציווי לא להתגר מלחמה עם בני מואב ובני עמון וכלל אין פנייה אליהם (וגם פניה לאדום לא מוזכרת). אבל בפניי לסיחון משה אומר (ב' כח-כט): "אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן-לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי: כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ-לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר-אֶעֱבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקינוּ נֹתֵן לָנוּ" ונראה כאילו גם בני עשו וגם בני מואב קידמו במים (כאשר על מואב לא מצאנו כלום ועל בני עשו מצאנו שיצאו בחרב).

השאלה השנייה תהיה מדרוג העונשים לעמים השונים. היינו מצפים שהעונש הכבד ביותר יהיה על המצרים (שכן חטא השעבוד במשך עשרות שנים הינו החמור). עמלק אמנם ביצע מתקפה חמורה ועונשו הוא החמור ביותר, אדום יצאו למלחמה (מה שלא מצאנו בעמון ומואב) ועונשם קל יותר. עמון, מעשם לא התפרש, הרי לפרשת בלעם הם אינם קשורים. ומואב עונשו הוא בשל שכירת בלעם, אבל פעולה זו הובלה בעיקר על ידי בלק (למרות שגם זקני מואב עסקו בכך).

הרמב"ן (והספורנו מציע פירוש דומה) מתייחס לנושא ולאחר שהוא דוחה מספר פירושים הוא מציע, שהעמים מואב ועמון הורחקו בגלל חוסר מידת החסד אצלם, חסד אנושי מינימלי והכרת הטובה שהם קיימים בזכות אברהם שדאג להצלת לוט מסדום. חטאו של עמון מתבאר מפרק ב' בדברים, בני עשו ומואב לפחות מכרו מים ואוכל בכסף (הגם שאולי היו צריכים לתת בחינם), ואילו בעמון לא נאמר כלום. עמון כבר ידע שכנראה בני ישראל לא יתקפו אותו ואפילו מכירה בכסף לא ביצע, ואילו מעשה בלעם משוייך כאן אך ורק למואב. מבחינה זו, עשו למרות שיצא למלחמה ולא נתן לישראל לעבור, עדיין גילה מידה כלשהי של אחווה בהוצאת מים ואוכל אל מחוץ לגבולו. בהערת שוליים לדברי הרמב"ן (מקראות גדולות מהדורת מוסד הרב קוק בשם חבר המאמרים מאמר כ"ז):
"ולמדנו כאן יסוד נפלא: בשביל הנגישות שנגשו המצרים בישראל לא הורחקו מכל וכל, ודווקא עמוני (ומואבי) הורחקו אע"פ שהם לא נשתעבדו בישראל כלל, משום שלא קדמו בלחם ומים, שהמושחתים בהכרת הטוב, היינו השחתה במידות, אינם רואיים בקהל ה' ולמדנו מכאן מהותן של מידות, שאפילו בעד עברות לא הרחיקה תורה לאומות העולם כמו משום מידות רעות."

לגבי מצרים ניתן להגיד שהמצרים כבר נענשו כמה שהגיע להם, במכות מצרים ועל ים סוף ולכן אינם זקוקים יותר לעונש חמור. רש"י מציע בפירושו זכויות היסטוריות שיש לעשו ולמצרים:
(ח) לא תתעב אדומי -
לגמרי ואף על פי שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך:
לא תתעב מצרי -
מכל וכל אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק.
ובנוסף הסבר על דרגות הריחוק:
(ט) בנים אשר יולדו להם דור שלישי - ושאר האומות מותרין מיד. הא למדת, שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו


שני התירוצים קשורים. מי שמושחת במידות ו/או מי שמנסה להשחית את מידות עם ישראל, עונשו חמור בהרבה.
על רקע דברים אלו נבין אולי יותר טוב את פרשת עמלק. עמלק מוזכר בנפרד בפרשייה משלו. פרשייה המתחילה במילה "זכור" המראה על חשיבותו של הענין. עמלק תקף את קצה המחנה. נילחם בחלשים ובצמאים (צריך לזכור שהמלחמה אירעה לאחר נס המים בחורב, ועמלק היה ברפידים. החזקים בעם ישראל הלכו להביא מים מחורב והחלשים נשארו לחכות מאחור לסיוע שיבוא, ואותם תקף עמלק). עמלק היה מושחת במיוחד במידותיו, תקף את ישראל ללא שום סיבה, לא נהג לפי חוקי המלחמה ותקף את החלשים והיה חסר לחלוטין יראת אלוקים. לכן עונושו הוא גם החמור ביותר.


להשלמת התמונה כדאי לעיין במקורות בנביאים ובכתובים הממשיכים את תיאור היחס בין ישראל לעמים. הטבלה המצורפת מביאה מספר דוגמאות למפגשים עתידיים עם כל אחד מהעמים שהוזכרו:


עם עניין מקור
עמלק מלחמת גדעון במדין ועמלק שופטים ו'
מלחמת שאול שמואל

מגילת אסתר
עמון יפתח שופטים

דוד שולח שליחים לנחם את מלך עמון שמואל ב' פרק י

רצח גדליה ירמיהו
מואב עגלון שופטים

דוד שולח את הוריו למלך מואב שמואל א' כב והנקמה בשמובל ב' ח
מצרים חתונת שלמה עם בת פרעה מלכים

כריתת ברית עם מצרים מלכים ב' י"ח כ"א

ירידת העם למצרים לאחר החורבן ירמיה
אדום יואב נלחם באדום שמואל/מלכים

חזון עובדיה

בת אדום מול בת ציון איכה

אדום כרומי תלמוד


מפת עמי האזור - מאת  : Amirki (talk) - Levant_830.svg, CC BY-SA 3.0, 


מאמרים נוספים לפרשת כי-תצא

פרשת כי-תצא - סטטיסטיקה בפרשה


פרשת כי תצא היא הפרשה ה-49 בתורה וה-6 בחומש דברים. הפרשה נכתבת ב-213 שורות בספר תורה ויש בה 44 פרשיות (מיקום 1), מתוכן 2 פרשיות פתוחות ו -42 סתומות. בפרשה יש 110 פסוקים (מיקום 28),1582 מילים (מיקום 23) ו-5856 אותיות (מיקום 26). לפי ספר החינוך יש בפרשת כי תצא 74 מצוות (מיקום ראשון), מתוכן 27 מצוות עשה (מיקום ראשון) ו-47 מצוות לא תעשה (מקום ראשון).
הערות לפרשת כי תצא : כי-תצא היא הפרשה עם מספר המצוות הגדול ביותר. כמעט בכל פסוק יש מצווה. מספר המצוות הגדול יכול להסביר גם את מספר הפרשיות הגדול, שכן עניני מצוות שונים מופיעים בפרשיות שונות.


לפרשה הקודמת - שופטים
לפרשה הבאה - כי תבוא

לטבלת סטטיסטיקה בפרשות התורה 

מאמרים נוספים לפרשת כי-תצא